את ההשפעות של מלחמת חרבות ברזל אנחנו רואים בשלל תחומים, אבל בתחום הספורט הפגיעה היא לא רק בדעת הקהל או בתפאורות ביציעים, אלא ממש בספורטאים עצמם. שחקנים שלא יכולים לעבור לקבוצות או מדינות שפעם היו נחשבות ידידותיות וירדו מהפרק, איומים מאוהדים ואפילו ירידה בערך שחקנים. על אירוח משחקים בארץ אין מה לדבר, ספורטאים שנפגעים מקצועית וכלכלית בגלל שהם חייבים לנסוע לחו"ל – הם רק חלק מהדברים איתם הספורטאים שלנו נאלצים להתמודד. מנגד, יש גם כמה נקודות אור בודדות.
עוד בנושא - סיקור N12
- מאבדים את העולם: פרויקט מיוחד ב-N12
- הנזק הכלכלי שמתלווה לצונאמי המדיני: "אל תצפו לעסקים חדשים עם ישראל"
- "אין פה מקום לישראלים"- שרשרת תקריות אנטישמיות ברחבי העולם
- מצב התרבות בזירה הבין-לאומית: "ייתכן שקריירה של 25 שנה הולכת לפח"
נתחיל בענף המוביל והבולט ביותר – כדורגל. אנטישמיות ופעילים פרו פלסטינים אנחנו מכירים גם לפני מלחמת חרבות ברזל, אבל מאז שפרצה המלחמה סדר הגודל של האירועים גדל לאין שיעור. אפילו בבמה המרכזית של הכדורגל האירופי, ליגת האלופות, ראינו שלט פרו פלסטיני ענק במהלך משחקה של פריז סן ז'רמן, ודגלי פלסטין הפכו לחלק בלתי נפרד מהתפאורה גם במדינות "ידידותיות" לכאורה כמו הולנד וגרמניה.
רק לאחרונה דווח כי אוסקר גלוך, שבמהלך החודשים האחרונים הוזכר כמועמד למועדוני פאר כמו ארסנל ובורוסיה דורטמונד תמורת 25-30 מיליון יורו, נמכר ב-14 מיליון "בלבד" – בגלל היותו ישראלי. ריינג'רס מסקוטלנד, מדינה שידועה בתמיכתה בפלסטינים, התעניינה בדור תורג'מן אך לא הגיעה בינתיים לכדי מכירה בשל הפחד מדעת הקהל, וממש עם פתיחת המלחמה ליאל עבדה, ששיחק ביריבה העירונית סלטיק, נאלץ לעזוב את הקבוצה בגלל ההסתה ביציעים ותמיכת האוהדים בצד הפלסטיני.
האירוע הגדול והבולט מהשבוע הוא העובדה ששון וייסמן כבר עמד לחתום בדיסלדורף מליגת המשנה בגרמניה, אך לאחר לחץ של אוהדים הסיכום בוטל - בטענה שהוא שיתף פוסטים מסיתים ברשתות החברתיות: "אין לי ספק שזה נפל בגלל אנשים עם אג'נדה פרו פלסטינית", אומר סוכנו של וייסמן, בועז גורן. "שון הוחרם בסופו של דבר על היותו ישראלי. האקלים נהיה יותר אלים לישראלים בחו"ל, ככל שהתמונות מעזה מגיעות זה נהיה יותר קשה. אולי בקיץ שעבר הוא כן היה מצליח לעבור בלי קשר לפוסטים. אם הרף הוא כל כך נמוך שלייקים גורמים לשחקן לא לחתום בקבוצה, אז אני חושב שעל כל אחד אפשר למצוא".
"מאז ה-7.10 חתמו מעט מאוד שחקנים ישראלים באירופה, כמעט אף יהודי לא עשה מעבר ישירות מישראל לאירופה, אפילו סתיו למקין הגיע משחטאר, הוא רק היה מושאל למכבי", ממשיך גורן שמכיר את השוק היטב ועשה לא מעט עסקאות גדולות בשנים האחרונות. "עם שחקנים מוסלמים יש פחות בעיה. מי שבאירופה זה בדרך כלל פחות פוגע בו. כנראה שלעשות עסקים עם קבוצה ישראלית זו הפכה להיות עובדה יותר מטרידה".
"בכל קבוצה יש גם שחקנים וגם קהל מוסלמי וזה חשש מרכזי בהחלטות של הקבוצות אם להביא שחקנים מישראל", מוסיף סוכן השחקנים הבכיר רונן קצב. "חלק מתחמקים בצורה עדינה ונעימה. מי שחבר שלי הרבה שנים אומר לי בצורה ישירה שזה בעייתי כרגע ושאני צריך להבין, שמחפשים שקט ולא רעש במועדון".
"הנרטיב הוא שלילי", מסביר יו"ר ההתאחדות לכדורגל שינו זוארץ. "לא מהמוסדות, שמשתפים איתנו פעולה ועוזרים לנו, אבל מהקבוצות והאוהדים בוודאי. סכנת השעייה מרחפת מעלינו הרבה זמן. כל כמה זמן ההתאחדות הפלסטינאית מבקשת להשעות אותנו ואנחנו עובדים קשה לפני ומאחורי הקלעים כדי למנוע את זה. משתתפים בזה גם משרד החוץ והספורט, המלל, משרד ראש הממשלה. לגבי להחזיר את המשחקים לארץ, זה יכול להיות שאם נחזיר אותם מוקדם מדי ואז המשחקים יחזרו ונבחרת או קבוצה שנמצאות פה ייפגעו – ייקח לנו הרבה מאוד זמן להחזיר שוב אחר כך".
קצב משאיר שביב של אופטימיות: "לדעתי בתוך תקופה מאוד קצרה אחרי שהמלחמה תיגמר אנחנו נחזור לשגרה מלאה, שחקנים יעברו בקלות לאירופה כולל למקומות שזה נראה כרגע יותר דרמטי כמו טורקיה". גם יזוארץ, מצטרף לאופטימיות: "אני כן רואה קבוצות שמחתימות ישראלים, אפילו היה פרסום של ערן זהבי לטורקיה. יחד עם זאת, כמובן שמסתכלים על דברים שנאמרים ובמקרה של שון – הוא פטריוט גדול ושחקן מצוין, אבל צריך לראות איך אנחנו מדברים ואיך אנחנו תומכים במדינה. חשוב לשמור על השיח".
יעל ארד: "עול כלכלי משמעותי"
הספורט האולימפי, בו במקרים רבים מתחרים ספורטאים בודדים, נפגע בצורה יוצאת דופן - למרות שהדבר לא ניכר ואנחנו נמצאים שנה לאחר המשחקים האולימפיים המוצלחים בתולדותינו. "החל מה -7 באוקטובר המצב מאתגר בהרבה מאוד היבטים", מספרת יו"ר הוועד האולימפי הישראלי ואחת הספורטאיות המצליחות בישראל בכל הזמנים, יעל ארד. במקרים בהם ספורטאים נתקלים ביחס פחות ידידותי ההנחיה היא לא להיכנס לויכוחים או עימותים אלא לדבר "על המגרש, על המזרן, על המסלול".
ויש גם צד כלכלי לא פשוט: "העול הכלכלי הוא משמעותי באופן יוצא דופן. יש שחיקה עצומה בתקציב הספורט הישראלי לנוכח עלויות הטיסות שהוכפלו בשנתיים האחרונות ועלויות הביטחון שלמעשה המימון שלהם נופל על האיגודים וכמובן על גופי ברוחב באירועים רב ענפיים (מלבד המשחקים האולימפיים לבוגרים). משרד הספורט עובד על תקנה מיוחדת לנושא עלויות הביטחון והשר הגדיר תקציב לנושא אבל לשחיקה בעלויות מאז ה-7 באוקטובר אין פתרון בשלב זה וזה מפחית בכ-30% לפחות מהפעילות השנתית ומהיכולת לממן תוכניות מקצועיות. יש גם כמובן השלכות כלכליות לקבוצות ואיגודים קבוצתיים שמאחרים משחקים ביתיים. מאז ה -7.10 כמעט ולא ניתן לארח בארץ משחקים או תחרויות ויש לזה כמובן השלכות כלכליות בזוויות רבות"
אירוע בינלאומי ענק בישראל והכדורסל: יש גם נקודות אור
אם ננסה למצוא צדדים חיוביים, נגיע לאתלטיקה. בשבוע הבא ייערך בישראל אירוע בינלאומי גדול, גראנד סלאם ירושלים באתלטיקה, אירוע הספורט הגדול ביותר, ואולי היחיד, שמתקיים בישראל מאז המלחמה. בשנה שעברה, על אף האתגרים הביטחוניים והקשיים הרבים, הצליח איגוד האתלטיקה הישראלי לארח את התחרות היוקרתית ברמת SILVER – רמה גבוהה לפי דירוג איגוד האתלטיקה העולמי והאירופי. השנה, כאשר המצב הביטחוני ממשיך להטיל צל כבד על אירועים בינלאומיים בארץ, המשיכה המסורת והתחרות מגיעה פעם נוספת לירושלים.
נכון לעכשיו, כ־50 אתלטים ואתלטיות ממדינות שונות ברחבי אירופה צפויים להגיע לישראל ולהתחרות באצטדיון גבעת רם. מדובר בהישג משמעותי – בתקופה רגילה היו משתתפים בתחרות כ־100 אתלטים ואתלטיות מהעולם, והייתה גם אפשרות להביא שמות בכירים יותר. עם זאת, בתקופות רגישות כמו זו, הדבר קשה בהרבה. כל הגעה של ספורטאי מחו"ל מצריכה מאמץ יוצא דופן. כל פרסום שלילי או דיווח על ישראל – במיוחד בכותרות בין־לאומיות – עלול לערער את תחושת הביטחון של האתלטים והאתלטיות. מכאן מתחיל תהליך מורכב, מעין "פינג־פונג" יומיומי של הסברה, הרגעה ושכנוע, שנועד לשמר את מחויבותם להשתתף בתחרות ולהבטיח את הגעתם.
לצד הקשיים הביטחוניים, קיימים גם לחצים נוספים: משפחות הדואגות ומבקשות מהספורטאים להימנע מנסיעה לישראל, התאחדויות לאומיות מהססות, ולעיתים אף לחצים מצד גופים אנטי־ישראליים כמו תנועת ה־BDS. כל אחד מהמשתנים הללו עלול להשפיע על ההחלטה האישית של הספורטאים, ואנו פועלים במסירות רבה כדי להבטיח שהם ירגישו בטוחים, יעמדו בהחלטתם – ויגיעו להשתתף.
מדובר בעבודת שטח רגישה ומורכבת, הכוללת תקשורת ישירה של איגוד האתלטיקה ועיריית ירושלים עם האתלטים עצמם, עם מאמנים, עם התאחדויות האתלטיקה האירופית והעולמית, ועם כלל הגורמים הרלוונטיים – הכול כדי שהתחרות תתקיים בישראל, תתקיים בירושלים, ותשמור על הרמה הגבוהה שמאפיינת אותה.
ז'ק כהן, מנהל המחלקה הבין־לאומית של איגוד האתלטיקה, מספר: "להביא לתחרות בין־לאומית אתלטים זרים זו תמיד משימה מורכבת, אבל השנה זו הייתה משימת כמעט בלתי אפשרית. החשש מהמצב הביטחוני, ההתראות המוקדמות והלחצים ממדינות המקור – כל אלה יצרו סביבה מאתגרת במיוחד. ועדיין, הצלחנו, בזכות עבודה דיפלומטית יומיומית שלאיגוד האתלטיקה ועיריית ירושלים, לשכנע עשרות ספורטאים מרחבי אירופה והעולם להגיע לירושלים. זו לא רק הצלחה מקצועית – זו אמירה ברורה: אתלטיקה עולמית אפשר לקיים גם כאן, גם עכשיו. זה הרבה מעבר לתחרות – זו גאווה לאומית".
בכדורסל קורה תהליך מעניין עוד יותר – שמקורו בעיקר כלכלי. גורמים בכירים בענף מספרים כי הכניסה של עופר ינאי לעסק, ואיתו הכסף הגדול שהוא מכניס, גורמים לשחקנים הישראלים שלא לנסות אפילו לצאת לאירופה. שחקנים זרים לא חוששים להגיע, למרות המצב הביטחוני, כי הם יודעים שהם יקבלו כאן משכורות גבוהות בהרבה מהמקובל בשוק, וכך נוחת בישראל כוכב ענק בקנה מידה בינלאומי כמו וסיליה מיציץ'.
"לשחקן כדורסל ישראלי אין סיבה היום לנסות לצאת לחו"ל, בטח שיש עוד קבוצה ישראלית ביורוליג", מספר סוכן שחקנים שהעדיף להישאר בעילום שם. "בנוסף, החוק החדש שעבר במכללות בארצות הברית, שמאפשר לשחקנים לקבל שכר תוך כדי הלימודים, גורם ללא מעט שחקנים לרצות לצאת לשם – והביקוש במכללות אפילו גבוה מההיצע. האווירה שם עדיין ידידותית יחסית וכך שחקנים בכירים כמו עומר מאייר יוצאים לשם ומקבלים דרך יותר קלה ל-NBA".