לא היה לפדריקו קייזה סיכוי. שחקן הכנף האיטלקי של ליברפול חשב שהוא קנה את עולמו, או לפחות את מקומו בקבוצה, עם שער הניצחון הענק נגד בורנמות` במחזור הפתיחה. הוא עלה מהספסל בשלושת המשחקים הראשונים של הפרמייר ליג ונראה כמו שחקן רוטציה, אבל נשאר מחוץ לסגל בליגת האלופות.
גבריאל ז`סוס, גם כן, לא ישחק בשלב הליגה במדי ארסנל. הברזילאי בן ה-28 רחוק מאוד משיאו, ואחרי קיץ בו התותחנים הוציאו כ-1.3 מיליארד ש"ח על רכש היה ברור שהוא ירד בסדר העדיפויות. אם תדברו עם אוהדי התותחנים, לעומת זאת, אתם תגלו שהם מתלהבים משחקן בית יותר מכל רכש אחר, להוציא אולי את ויקטור יוקרש.
המכנה המשותף לז`סוס וקייזה נמצא דווקא בזהות המחליפים שלהם, מקס דאומן וריו אנגומואה. הראשון נולד ביום האחרון של שנות האלפיים (31.12.2009) וגדל בארסנל, השני נולד כמה ימים אחרי טקס הסיום של אולימפיאדת 2008 ונרכש מצ`לסי. שניהם נרשמו לליגת האלופות, על חשבון ז`סוס וקייזה.
דאומן צעיר ולא שיחק מספיק שנים באקדמיה כדי להיחשב שחקן בית, בזמן שאנגומואה נרכש בגיל 15 תמורת יותר ממיליון ליש"ט מצ`לסי. הם שני השחקנים המוכרים ביותר בגילאים האלה, לצד לאמין ימאל. ימאל, 18 וחודשיים, היה השחקן המוביל בשתי אליפויות ספרד וצפוי לרשום בהמשך החודש את משחק הבוגרים ה-100. הראשון סחט פנדל. השני הבקיע שער ניצחון באחד המגרשים הקשים באנגליה. השלישי יכול לטעון כבר עכשיו, בגיל 18, שהוא השחקן הטוב בעולם.
הרשימה עוד ארוכה. הארי האוול בן ה-17 בישל פעמיים במדי ברייטון השנה, איברהים אמבאייה בן ה-17 ברוטציה של פריז סן ז`רמן בליגה הצרפתית, לנרט קארל בן ה-17 מקבל הזדמנויות בבאיירן. בראיין מדג`ו, יליד 2009, פתח בשני המחזורים הראשונים של העונה במדי מץ. הכדורגל הופך לצעיר יותר. למה?
Max Dowman is only 15 years and 235 days old, and he just made his Premier League debut
— Premier League (@premierleague) https://twitter.com/premierleague/status/1959327613371265461?ref_src=twsrc%5Etfw">August 23, 2025https://t.co/SNnqYOOhA5">pic.twitter.com/SNnqYOOhA5
משחקים יותר
על פניו, התשובה פשוטה. שחקנים צעירים משחקים היום הרבה יותר כדורגל בגילאים צעירים יותר, והאימון אפקטיבי יותר בעידן מדידות ה-GPS. מועדונים כמו ליברפול וצ`לסי משתפים בגאווה תמונות של שחקניהם הצעירים חותמים על "חוזה" באנפילד, אמנם תחת הגבלות חוקיות שונות, אבל כבר מגיל 8 או 9 יש קבוצות לכל דבר, כשלילדים ממשיכות ליפול שיני החלב.
תוסיפו לזה את העובדה שילדים מתבגרים מהר יותר מבעבר, לפחות בפן הפיזי, וקיבלתם "מבוגרים קטנים" שמתאמנים עם כלים שפשוט לא היו שם לדורות לפניהם. כשמועדונים חושבים על רווח, מה שנכון גם לקבוצות ענק כמו ליברפול וארסנל ובטח לקטנות יותר, נוצר שוק צעיר מאוד, ולא תמיד הכי `כשר`, בו מועבר הון עתק למקורבים בשביל לשכנע ילדים צעירים לעבור.
איאן גרהאם, לשעבר בכיר בברנטפורד, אמר למארקה ש"סכומי ההעברות לרוב מגיעים לשיא בגיל 25 והשיא של שחקן בגיל 25-30. לכן מועדונים כמו ברנטפורד קונים שחקנים צעירים יותר". ברגע שארסנל וליברפול קונות שחקנים צעירים כאלה ומוכרות אותן ברווח, הן מאפשרות לעצמן מרחב תמרון בשביל כל היוקרשים והפלוריאן וירצים של העולם. מערכת היחסים בין צ`לסי וקבוצת הבת שלה שטרסבורג, הצעירה באירופה, היא דוגמה טובה אחרת למקרה הזה. צ`לסי קונה שחקנים צעירים, משביחה אותם ואז מוכרת ברווח, לפעמים לאותה שטרסבורג.
אנגומואה עבר תמורת 1.2 מיליון ליש"ט בין אקדמיה לאקדמיה, מצ`לסי לליברפול. ראינו בעבר קטינים נמכרים בסכומים גבוהים בהרבה, כששיי אוג`ו למשל נרכש ב-2.5 מיליון יורו בגיל 14. היום, בגיל 28, הוא שחקן שהבקיע שער אחד בעונה שעברה במאריבור. היום יש כלים טובים יותר להכווין את הפוטנציאל הזה, בטח כשהוא לא מתבסס על כלים פיזיים כמו זה של אוג`ו.
מעבר לפן הזה, יש את השאלה הטקטית. להחתים צעירים זה דבר אחד. לתת להם דקות מול מבוגרים מהם (כמו אוריין גורן הישראלי, בן 16 שישחק השנה בקבוצה עד גיל 19) זה דבר אחר. אבל עד לבוגרת? התשובה במקרה הזה מתחילה עם לאמין ימאל. ימאל נכנס בזמנו לסגל של ברצלונה לראשונה בשל מכה פיננסית ומכת פציעות כאחד. קבוצות שממציאות שחקני אקדמיה זה לא דבר חדש, וגם דאומן היה אשתקד בסגל של ארסנל מאותה הסיבה, הסיבה שהפכה את מיילס לואיס-סקלי ואיתן וואנרי לשחקנים משמעותיים. כשיש יותר משחקים ויותר פציעות לבוגרים יהיו הזדמנויות.
מעבר לזה, בטח במקרה של שלושת גיבורינו (דאומן, אנגומואה וימאל), יש להם כדורגל שאנחנו לא רואים אצל הבוגרים, מעין גחלת נעורים. הם משחקים כדורגל ישיר יותר, "שכונתי" יותר, כזה שמתבסס יותר על דריבל ואחד על אחד. כל אלה מיומנויות שסורסו ברמה מסוימת אצל הבוגרים, בין היתר באשמת תפיסות הכדורגל בזמנו, ומובילות אותם. שילוב של חוצפה ותמימות שהפך אותם לשחקנים טובים, ובעיקר הרבה כישרון. אם הם מסוגלים לעמוד בפן הפיזי, אין סיבה שהם לא יעלו על הדשא. הטוב ביותר משחק, לא משנה אם הוא בן 16 עם שם מצחיק מהנוער או בן 30 עם עבר בנבחרת איטליה.
Lamine Yamal: "I talked to Nico Williams, but in the end I told him it`s his path. I`m too young to tell someone what they should do. The important thing is that he enjoys himself and is happy wherever he is." https://t.co/RBuTHVLWW6">pic.twitter.com/RBuTHVLWW6
— Barça Universal (@BarcaUniversal) https://twitter.com/BarcaUniversal/status/1962889353283174430?ref_src=twsrc%5Etfw">September 2, 2025
איפה זה פוגש אותם?
לא חסרות דוגמאות לשחקנים שפרצו בגיל צעיר ולא ענו על הציפיות מתחילת הדרך. פדריקו מקאדה, תיאו וולקוט, אנסו פאטי ואפילו גיא אסולין וניר מנצור ששיחקו בנוער של ברצלונה וריאל מדריד בזמנו. אצל חלקם הסיבה הייתה פשוטה וכואבת - פציעות. במקרה של אנסו פאטי למשל, ולהבדיל של ניימאר בתקופתו בברצלונה, פשוט נכנסו בו פעם אחר פעם. ברגע שיש שחקן צעיר ואתה לא מצליח להוציא לו את הכדור מהרגל, אתה תתקל אותו, לעתים בצורה חזקה. רפואת הספורט אמנם השתפרה מאוד עם השנים, אבל העומס הזה עלול לפגוע בהם.
פדרי וגאבי התמודדו איתו בעידן רונאלד קומאן בברצלונה ואמנם חזרו להיות שחקנים משפיעים, אבל נראה שזה לקח אותם אחורה מהשאיפות בתחילת הדרך. פדרי בפרט התמודד עם חמש פציעות בשריר ההמסטרינג לפני גיל 20, במה שמסתמן כמעט כבעיה כרונית. בכתבה ב-ESPN בנושא, מדען הספורט קאלום וולש אמר ש"זה משפיע על כל מכניקת הריצה. הגוף אומר שהוא לא יכול לעשות את זה יותר, הפחד מפציעות משנה את כל הדרך בה אתה משחק". זה עלול לקרות גם לדאומן ואנגומואה, שעדיין לא פתחו בהרכב, ובטח לימאל שמשחק כל שבוע מול שחקנים ששוקלים 20 ק"ג יותר ממנו ומבוגרים ממנו בעשור. בעונה האחרונה עשו עליו 1.71 עבירות במשחק, מקום 15 בליגה. לא פשוט כשהוא בן 17.
מעבר לזה, יש את הפן הנפשי. שחקנים מרגישים כאילו הם נשחקים מהלחץ של אור הזרקורים, של אורח החיים הקשה ושל הציפיות הגבוהות שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע. בני 15 ו-16, לא משנה כמה הם טובים במה שהם עושים, עדיין בני 15 ו-16. ויניסיוס למשל הספיק להגיע לריאל, להתמודד עם תווית של "פלופ", לזכות בליגת האלופות, להפוך לשחקן הטוב בעולם, לזכות בה שוב, להפסיד את כדור הזהב ולהפוך לשחקן שנתפס כמי שאחרי השיא ואיבד את הקבוצה. פיל פודן אמנם לא סומן כפלופ ולא התמודד עם תג מחיר גבוה כמו ויני, אבל מספר סיפור דומה כששניהם בני 25 ונראים אחרי השיא. מישהו יכול להבטיח, בהתחשב ביכולת שלהם ב-2024/25 וב-2025/26, שהם ימשיכו ברמות הגבוהות ביותר בגיל 30?
לא חסרות דוגמאות אחרות לזה, משחקנים שעלה להם לראש (אילאיש מוריבה והתקרית המפורסמת בה ביקש מאחד מאנשי הצוות של לייפציג להאכילו בענבים), כאלה שהתמודדו עם דיכאונות וכאלה שפרשו. גם וויין רוני, סיפור ההצלחה של התגליות הצעירות במאה ה-21, עזב את הרמות הגבוהות בגיל 33. קל לשכנע מדוע בני 15-17 לא אמורים לשחק כדורגל משמעותי מול בוגרים ברמות האלה. המעמסה הפיזית והנפשית עלולה להיות גדולה מדי. קצת כמו שחקני טלוויזיה בגילאים האלה, "ילדי דיסני", כשאתה מתבגר אתה מבין שיש כאן בעיה.
מצד שני, המאמנים וההנהלות מנהלים עסק שמגלגל מאות מיליונים. אם הם לא יעשו הכל כדי שהוא יצליח, הם לא יהיו שם. אם האנזי פליק יחליט לתת ללאמין ימאל 60 דקות למשחק כדי לבנות את הקריירה שלו, לא משנה מה, תוך זמן קצר יהיה מאמן אחר במקומו. בעידן של היום, בו דחיית סיפוקים רלוונטית בערך כמו הקינלי, הקרוקס וסמנתה פוקס, יש מישהו שבאמת יתווכח איתם?
