רבים מאוד רצו שארגנטינה תניף את הגביע. לא כל-כך עבור ארגנטינה, כמו עבור ליאו מסי. מאז גמר המונדיאל ב-1974 – אז ניצחה גרמניה את הולנד לשיברון ליבנו וליגוננו - לא היה בית ישראל מושקע רגשית כמו בגמר הזה.
מה יש בו במסי שכובש לבבות? האופי והיכולת. האופי מכיל צניעות, ביישנות, מופנמות, ריחוק מהמולה וניתוק מוחלט מתודעת כוכבות וזוהר. את היכולת אפשר להסביר רק במונחים מדעיים, במושגים פיזיקאליים. מסי ניחן בסגולה נדירה להרחיב חלל ולכווץ זמן. באמצעות תנועות גוף והטעיות הוא מרחיב לעצמו חלל. מאחר שתנועת גלגלי מוחו ותנועת רגליו מהירות משל האחרים, הוא מכווץ את הזמן. כך הוא מייצר אירוע משוכלל. מהירות המחשבה כוללת ראיה היקפית המאפשרת לו לאתר כהרף עין חבר פנוי בסביבה. בתוך שבריר שנייה הוא יחלץ כדור מתוך הסבך ויגיש לו מתנה.
היצירה הזו כולה, ננו-טכנולוגיה במיטבה, יושבת על פלטפורמה זעירה, צנומה, כ-167 ס"מ לאחר שקיבל זריקות לגדילה, עם חזות שעד השנים האחרונות, עד שצימח זקנקן, נראתה כשל ילד בגן חובה.
קיום המונדיאל בקטאר עורר סלידה מוסרית. השחיתות, הדקדנטיות של פיפ"א, הדרך שבה קיבלה קטאר את הטורניר, האיסור לענוד סרט הזדהות עם הקהילה הגאה ותמונת הגמר שבה הלבישו על מסי גלימה/כלימה. אך הבא נודה על האמת - על כל פשעים תכסה אהבה, אהבת הכדורגל.
עמיתים צעירים שואלים אותי - ראית את מראדונה ואת מסי, מי הטוב משניהם? כל ניסיון לייצר היררכיה בין שחקני כדורגל, בטח מעידנים שונים, הוא מלאכותי, יומרני, הוא לא רציני. עד לאחרונה נהגתי לחשוב שמראדונה היה השחקן הקבוצתי הטוב בעולם ומסי השחקן האישי הטוב בעולם. אחרי המונדיאל הזה, אחרי משחק הגמר, כשראינו את מסי יורד להגנה ומחלץ כדורים סביב רחבת החמש, אזורים בהם לא ביקר מימיו, אליהם לא ירד מאז החל לשחק - שוב אינני בטוח בקביעה ההיא.
יש הרבה מהמשותף בין פרשנים פוליטיים לפרשני כדורגל. שנינו גוזרים את הפרשנות ברוורס, מהתוצאה אל התהליך ולא מהתהליך אל התוצאה. שנינו לא מוכנים להודות בתפקידה של המקריות, ב"שפיץ של הנעל" כלשונו של שלמה שרף. בדקה ה-120 של המשחק אתמול הגיע החלוץ הצרפתי מואני מול שער ארגנטינה. אילו בעט את הכדור סנטימטרים אחדים מעל רגלו של השוער מרטינס, שעשה שפגאט, צרפת הייתה מנצחת. או אז היו כל הפרשנויות מתהפכות. או אז, חלילה, היה הופך מסי שלנו מדמות הרואית לדמות טראגית.
כדורגל הוא ספורט קבוצתי. מסי לא היה מגיע לגמר, אולי לא עובר את שלב הבתים, בלי דה-פול, בלי אלברס הצעיר ממנו ב-13 שנים, ואחרים. ארגנטינה לא הייתה מנצחת בגמר בלי די-מריה, בן 35, היו שכבר שלחו אותו לגמלאות, שהיה מצטיין המשחק. גם מראדונה המיתולוגי לא היה מביא לארגנטינה את הגביע ב-1986 בלי הבלם קוצ'ופו מאחוריו, בלי חברו להתקפה בורוצ'גה והאחרים.
מה שמלמד אותנו שבכדורגל, כמו במדינה, כמו בחברה, אין תחליף לערבות הדדית, לקבוצתיות, לאחדות גורל ומטרה.