בתור הדוקו המשפיע ביותר על עולם הספורט המודרני, אפשר כבר לבחור את הריקוד האחרון. אלא שנשאלת השאלה, האם מדובר בדוקו, או בגרסא ערוכה להפליא, מהונדסת לאחור, שמציגה את העובדות בדרך מסוימת ומייצרת נראטיב חדש. הרי זה לא היה הריקוד האחרון של ג'ורדן. הוא חזר ופרש וניסה, וזה לא עבד. מי שרואה את הסדרה נחשף פעם אחת לסיפור מנקודת המבט של ג'ורדן, ופעם שנייה מקבל חלק מסוים של הסיפור העובדתי.
אבל "הריקוד האחרון" הוא דוגמא גדולה יותר להבנה שהיום, יותר מבעבר, הקריירה לא נגמרת בפרישה, בוודאי לא אצל ספורטאי על. המותג והמורשת והסיפור יכולים לחיות שנים רבות לאחריה. ג'ורדן הוא דוגמא קיצונית, אבל לפעמים יש צורך להשתמש בדוגמא קיצונית.
דומה כי הרצון להנדס את הנארטיב הפך למשהו גדול יותר. לבחירות מודעות של ספורטאי על בדרך שבה הם רוצים לסיים את הקריירה, והרי קריירה של כל ספורטאי בנויה ממסלול שמביא אותו לפיק ואז דעיכה שאחרי הפיק. אם כל ספורטאי יפרוש בפיק, הרי שלא נדע לעולם מה הוא הפיק ונחווה תחושת תסכול. יש כמובן גם את הרצון לראות אותם מנסים, נלחמים, נאבקים. זה חלק ממה שמגדיר ספורטאי.
הפרשנות של הריקוד האחרון הופכת לניסיון להנדס רגשות. פתאום יונייטד כן טובה לרונאלדו, פתאום מסי בארגנטינה הוא לא פחות מדייגו, פתאום זהבי הולך בעקבות הלב, כספי כן רוצה לזכות ביורוליג, הארי כן אוהב את סאלי, רוס ורייצ'ל מתחתנים בסוף וכך הלאה.
הכוכב בוחר להסתכל על המועדון או הנבחרת מנקודת מבט אחרת: "תרמתי לכם בעבר, עכשיו תורכם להחזיר לי. עכשיו אני מבקש שתקצו לי משאבים כדי שנוכל ביחד לספר סיפור גדול".
צריך להיות הוגנים. הרי מכבי רצתה את זהבי וארגנטינה רוצה את מסי. הם עדיין טובים יותר מהחלופות, אבל כדי לעשות "ריקוד אחרון", צריך לעשות משהו מעבר. צריך להתמסר לסיפור ופה יש הבדל גדול בין ג'ורדן לעידן פוסט נטפליקס.
יש הבדל בין העונה הראשונה של "האח הגדול" ו-"הישרדות", לעונות שבאו אחריהן. בעונות הראשונות, הכל בתולי ולאחר שכולם מבינים את חוקי המשחק, העסק מקבל טוויסט. פתאום המהלכים נעשים שקופים יותר. פתאום חלק מהניצבים, מבינים שהם רק ניצבים.
עידן הנטפליקס, מסנדרלנד ודרך הפורמולה 1 ועד ג'ורדן, משנה את חוקי המשחק. היכולת לספר סיפור תקשורתי גדול מהחיים דרך משחק הספורט פותחת מנוע הכנסות אדיר וחדש. ירידת ליגה היא סיפור גדול, "בית שאן סרט מלחמה" החזיק סרט, סנדרלנד מחזיקה כמה עונות, הסדרות של מסי ורונאלדו יכולות להיות אדירות מבחינת שווי כסף וחסויות. כדורגל נבחרות, לדוגמא, היה המקום שבו השחקנים העשירים באים למילואים. עכשיו גביע עולמי למסי או רונאלדו כבר שווה עשרות רבות של מיליונים. נטפליקס יכולה להחזיק את המותג מסי עוד כמה שנים בטופ של הטופ. זה כבר עסק של מקצוענים.
דמיינו ספורטאי אולימפי גדול שרוצה עוד אולימפיאדה אחת, אחרונה, על חשבון ספורטאי צעיר. הרי אפשר לשלוח רק אחד מכל מדינה. עכשיו דמיינו את נטפליקס בגבו, האם זה יהיה אתי וטהור? לא בטוח, יש פה בעיה, כרגע, למיטב ידיעתי, רק היפוטתית.
דמיינו שדווקא חוסר הצלחה יכול להיות סיפור טלוויזיוני גדול יותר. שבחירות מאמנים יכולים להשפיע על רייטינג. דמיינו עולם שבו הריאליטי או הדוקו-ריאליטי הופך גדול יותר מהחיים עצמם. שכבר לא מספיק רק לזכות בתארים, חשובה הדרך, חשוב הסיפור, חשוב הנראטיב.
דמיינו חדר הלבשה שבו אין סודות. יש מצלמות, יש במאי, יש עורכים, יש ניצבים, יש תסריט. אני יודע שזה כבר קורה. יש מעורבות פה ושם של אנשי מקצוע מתחומי תקשורת, אבל האם זה חצה כבר את הגבול? האם הגבול ייחצה בהמשך? לא ברור.
זה המונדיאל הראשון שהונדס. בחירת המדינה לא טריוויאלית, המועד שונה והכדורגל עדיין אדיר, אבל יותר מדי כוכבי על הגיעו לפה עם תחושה שיש מאחוריהם מי שלמד את השיעור שג'ורדן העביר את כולנו לפני כשנתיים. מונדיאל הוא המקום שממליך מלכים, מגלה כוכבים, מספר סיפורים. האם אנחנו בדרך להפרטה מוחלטת של אירועי הספורט הגדולים? שאלה טובה, מחכה כבר לסדרה בנטפליקס שתסביר קצת יותר.
