עורך: מה קורה, אקרמן? תרצה לכתוב למה אתה נגד זכייה של מסי בגביע העולם? אני: למה? מה זה יעשה טוב, אתה רוצה שאני אתעסק עם צבא העם? עשיתי את זה ברשתות החברתיות איזה יומיים-שלושה. היה כיף, אחלה טראפיק. הוא הרי יניף את הגביע, כולנו מבינים. זה כתוב בשמיים, אצל פיפ"א, אצל השופטים במשרוקית. זה יקרה. כולם יודעים ומבינים שאי אפשר שהוא יפרוש בלי הגביע העולמי. עורך: אתה בין היחידים שממש אומר את זה, וכבר שנים מדבר וכותב על זה שאתה לא חלק מהפסטיבל. אני: אם אני כותב טור כזה, אתה יודע שיש לזה השלכות, נכון? אם אני כותב טור כזה, אז יש אשמים שצריך להצביע עליהם. ואגב, אתה העורך, הוא הראשון שאשם. כי אתה מחליט מה נכנס ומה לא, ובאיזה סדר. עורך: (שתיקה). תכתוב.
"הכדורגל חייב את זה למסי. כל העולם רוצה שמסי יזכה במונדיאל. הגדול ביותר בהיסטוריה. תנו לו להבקיע, תנו לו לנצח, זה הסיפור הכי טוב שיש. הוא ממשיך לרקוד על המגרש, אין עוד מלבדו, אם אתה אוהב כדורגל אתה חייב לרצות שמסי יזכה. כשארגנטינה משחקת, העולם הופך להיות צבוע בתכלת-לבן. הריקוד האחרון של מסי חייב להסתיים עם זכייה בגביע העולם, מסי הוא הכדורגל". המשפטים האלה הם רק חלק קטן ממה שאמרו לאורך השנים שדרים, פרשנים, כתבים, מגישים, צייצנים, כותבי פוסטים, מוביל דעת קהל או בקיצור מהדהדי התופעה. כן, אני לא רוצה שמסי יזכה במונדיאל, אני לא רוצה שארגנטינה תזכה במונדיאל. אולי משהו אצלי לא בסדר כי אני לא מסכים אתכם, אבל אני לא שותף ל"מפעל הציוני".
אתם שואלים למה? דבר הראשון כי הוא ארגנטינאי, כי זו נבחרת ארגנטינה, ואני אוהד שרוף של נבחרת ברזיל, שארגנטינה היא היריבה ה-היסטורית שלה, ואני מגדיר את המהות שלי קודם כל כ-אוהד. לפני שאני שדר, עיתונאי, פרשן, פאנליסט או כל דבר אחר שעשיתי בקריירה, קודם כל אוהד, עם אמוציות למשחק והרבה. שנית, כי מסי לאורך השנים כיסח לקבוצה שלי והנבחרת שלי את הצורה. הוא ממש פירק את מילאן במפגשים בליגת האלופות, שבר אותה, השפיל אותה והדיח אותה. אבל שלישית, וזו הסיבה העיקרית באמת, כי הוא מייצג את התופעה. את הסגידה הבלתי מתפשרת, את העיוורון שאין שום דבר אחר חוץ ממנו והקבוצה/נבחרת שלו, שההגדרה של הכי טוב זה רק הוא. הפמפום הבלתי נגמר של מסר אחד וברור שמי שלא אוהד את מסי, לא קיים. או יותר גרוע, מי שלא אוהב את מסי, לא באמת אוהב כדורגל.
אני סולד מהסגידה העיוורת הזאת, שונא אותה, כועס כשאני שומע אותה, ומתפרץ כשהיא מרימה את ראשה. והיא קיימת, ובענק, ואפילו בלי נסיון להסתיר או להתחבא. אין בעיה לאהוד, זה בסדר להעריץ. אני, למשל, מעריץ את איברהימוביץ', אבל ההרגשה היא בשנים האחרונות שכל השאר חוץ ממסי נמחק, לא קיים. כאילו כולנו נמצאים בתוך מערת אפלטון, כלואים בשלשלאות ועיוורים למציאות אחרת. ואם אתה מעיז להרים את הראש ולהגיד משהו אחר, צבא העם יתקוף אותך כל כך חזק שתתחרט שהאצבעות שלך הקישו על המקלדת. "כל העולם רוצה שמסי יזכה במונדיאל", לא, אני חלק מעולם, ואני לא רוצה שהוא יזכה. והבהרה, שום מילה כאן היא לא ביקורת על הכדורגל עצמו. מסי הוא מהגדולים ביותר של המשחק, פנומן אמיתי, שחקן היסטורי. הכעס הוא על התופעה.
האשמה העיקרית ביצירת התופעה, וצריך לומר את זה ישירות, הוא מקום העבודה שלי, ערוץ הספורט. אנחנו אשמים כי אנחנו התחלנו עם זה כששידרנו את הליגה הספרדית במשך שנים. עזרנו לתופעה לצמוח, לגדול, להתרחב והיום, לשלוט. רוצים דוגמא למחזור סטנדרטי בליגה הספרדית? ברצלונה שיחקה בערב ומסי כבש שער רגיל, בעיטה פשוטה לרשת, זהו. אבל אז התופעה מרימה ראש: פוש לסלולר: "צפו במסי מנצח את מאיורקה". אחרי דקה פוש נוסף: "השיאים שמסי שבר". אחרי שתי דקות עוד פוש: "גווארדיולה על מסי: הוא הכי גדול בעולם". פוש שלישי אחרי חמש דקות, "מאמן חטאפה על מסי: אי אפשר לעצור אותו". פוש רביעי כמעט בחצות: "מסי באינסטגרם: תודה לאוהדים". פוש חמישי אחרי חצות: "מסי הבטיח שיישאר בברצלונה".
בבוקר יום אחרי המשחק? הפוש הראשון: "השיאים שמסי עוד יכול לשבור בקריירה". ומיד פוש נוסף: "כותרות הבוקר בספרד - מסי חייזר, תודה אלוהים שיש את מסי". ואז אתה נכנס לאתר ומגלה שמ-הידיעה הראשית עד למטה, הכל רק על מסי וברצלונה. זהו, אין כלום עוד בעולם. הנדסת תודעה. וככה, לאורך היום, כל התכניות, חמש באוויר, מגרש פתוח, חדשות הספורט, ערב הכדורסל, המשחק המרכזי, ריאדה אל חאמיסה, יציע העיתונות, התעמלות בוקר עם גלעד ינקלביץ'. רק אחד ואין עוד מלבדו. התופעה.
אני לא בורח מאחריות אישית. אני חלק מזה. גם אני לגמרי חוטא בזה בלי לשים לב. פעם אחת, לפני כמה שנים, כשמסי עוד היה בברצלונה, התופעה כל כך עצבנה אותי שאפילו עשיתי מחאה קטנה ושקטה בשידורים. בערוץ הקיבוץ של ליגת האלופות העורך ביקש מאיתנו פעם אחר פעם לדבר על מסי. הליין-אפ לפני שידור היה מלא בדבר אחד - מסי. ושוב מסי, ושוב מסי. "דברו עליו, זה הכי מעניין, הצופים רוצים לשמוע רק עליו", הוא אמר לי כששאלתי לפשר העניין. זה הכעיס אותי, לא הייתי יכול עם זה כבר, אז החלטתי שאני לא אומר את השם שלו יותר. ובכל פעם שהייתי צריך לדבר באולפן השתמשתי בכינויים בלבד. "הארגנטינאי", "הפרעוש", "מספר 10 של ברצלונה", "מלך שערים של בארסה" ועוד. וככה במשך כמה מחזורי אלופות לא אמרתי את השם שלו. אף אחד לא שם לב לזה, אבל הייתי שמח עם המחאה הקטנה שלי.
מהדהדי התופעה גם יצרו את התדמית של "הבייבי הלאומי", אותו אדם רגיש וביישן שלא מסוגל לפגוע בזבוב ואין לו שום השפעה על ההחלטות של מי ישחק, מי ישב בחוץ בקבוצה ומי יאמן את הנבחרת. לאורך שנים הם טיפחו את התדמית הזאת, כשבצד השני מתנגדיו ויריביו צויירו כבכיינים. אגב, ברמה האישית תמיד אהבתי שחקנים בעלי אופי חזק ומוחצן. דווקא מסי של השנים האחרונות שעובר "מראדו-ניזציה", עם הקללות הקטנות, הכעסים, החגיגה בפרצוף של אלו שניסו לפגוע בו וחבריו היא משהו שאני מתחבר ואפילו אוהב. זה ממש כיף לראות עד כמה הרגש אצלו חזק ובה לידי ביטוי. אני די בטוח שמשהו השתנה אצלו לפני שש שנים, כשהציג לעולם את הקעקוע החדש על חצי רגל שמאל שלו. אבל המהדהדים לא יספרו לכם שזה האופי האמיתי שלו, של ערס ארגנטינאי טיפוסי. הם יספרו לכם שהוא עדיין אותו חנון, שהתחיל קצת להחטיף. אבל זה כי הוא פגוע ולא יכול לשמור יותר בבטן, ש"גם הוא אנושי".
ארגנטינה ולאו מסי יפגשו הערב (21:00) את קרואטיה בחצי גמר המונדיאל. התסריט כבר נכתב, התופעה תמשיך להתרחב ומהנדסי התודעה יספרו לכם על מה כל היקום רוצה וחולם שיקרה. ובמקרה של זכייה ארגנטינית בשבוע הבא, כדאי מאוד לאנשים כמוני להתרחק מהמקלדת לכמה ימים טובים כי צבא העם ייצא למסע צלב ארוך עד שיצליח לצוד אותם ולהמיר את דתם. יחי המלך מסי!
