גמר גביע העולם הוא המשחק הגדול ביותר שיש בכדורגל, בטח כשזה מערב נבחרות גדולות כמו צרפת וארגנטינה. כל אחת מהן רוצה לזכות בפעם השלישית בתולדותיה בגביע הגדול מכולם, במשחק שמרגיש כאילו אין לו פייבוריטית גדולה.
ארגנטינה עברה את קרואטיה, הולנד ואוסטרליה בעוד צרפת הרשימה מול מרוקו, אנגליה ופולין. שתיהן עלו מהמקום הראשון בבית ושתיהן מנוסות מאוד: אחת אלופת העולם (וליגת האומות) המכהנת, השנייה זכתה בקופה אמריקה.
ביום ראשון צפויים להיות 6 שחקנים שכבר שיחקו בגמר על הדשא בלוסאיל – ליאו מסי בארגנטינה, בעוד הוגו לוריס, רפאל וראן, אנטואן גריזמן, קיליאן אמבפה ואוליבייה ז'ירו בצרפת. אז רגע לפני הגמר עצמו, ובמקביל לכל ההכנות הטקטיות, איזה סגל יותר טוב? יצאנו לבדוק.
שווי: יתרון גדול לצרפת
הסגל הארגנטינאי שווה 645 מיליון יורו, בעוד הצרפתי שווה 1.03 מיליארד (1,030 מיליון). גם כשמורידים את לוקה הרננדז וכרים בנזמה הפצועים, הטריקולור שווים 945 מיליון. פער כמעט בלתי נתפס במבט ראשון, אבל כשחושבים עליו לעומק רואים שהיתרון לא גדול כפי שנראה.
שווי השחקנים של Transfermarkt מורכב גם מפרמטרים כמו גילם של השחקנים ומצב חוזיהם, כך שליאו מסי למשל שווה 50 מיליון יורו בעוד תיאו הרננדז, שצעיר ממנו בעשור, שווה 55 מיליון. שני השחקנים בעלי השווי הגבוה ביותר לפי האתר הם שחקני צרפת, קיליאן אמבפה ואורליאן טשואמני (160 ו-80 מיליון יורו), בעוד מי שמוביל את ארגנטינה הוא לאוטרו מרטינז עם 75 מיליון. מרטינז הפך לחלוץ מחליף אצל האלביסלסטה, בעוד ניקולס אוטמנדי, בלם פותח, שווה 3 מיליון בלבד.
לכן המדד הזה מעניין, אבל לא נותן תמונה מלאה של השווי של השחקנים עצמם. שחקנים שנחשבים לכאלו בעלי שווי גבוה בארגנטינה כלל לא משחקים (אנחל קוריאה שווה 40 מיליון, מקום רביעי בנבחרת, ושותף לארבע דקות בלבד במונדיאל). כדורגל נבחרות, כמו שכולנו יודעים, שונה מכדורגל המועדונים. הסגל הצרפתי צעיר יותר, ולכן הם שווים יותר. פער הגילאים, המשמעותי כשלעצמו, ראוי להתייחסות.
עייפות: צמוד, יתרון קל לצרפת
שתי הנבחרות שיחקו באותם התאריכים בשלב הבתים (22.11, 26.11 ו-30.11). לשתיהן היו שישה ימי מנוחה בין השמינית לרבע הגמר, וארבעה ימי מנוחה בין הרבע לחצי הגמר. לארגנטינה יש יום מנוחה עודף על צרפת, בהתחשב בכך שחצי הגמר שלה נערך יום קודם.
למרות זאת, לא בטוח שהאלביסלסטה מגיעים רעננים יותר. הם שיחקו חצי שעה אחת יותר מצרפת, בהתחשב בכך שנגררו לפנדלים מול הולנד בעוד הצרפתים ניצחו כל משחק ב-90 דקות. בפועל, ייתכן שארגנטינה שיחקה 120 דקות פחות מצרפת ש"זרקה" את המשחק מול תוניסיה.
המספרים מדברים בעד עצמם. ליאו מסי וניקולס אוטמנדי, בני 35 ו-34, שיחקו 570 דקות כל אחד במונדיאל. רודריגו דה פול עם 500, נהואל מולינה עם 478 ואנסו פרננדס עם 443. בצרפת המובילים הם אורליאן טשואמני עם 503 דקות וקיליאן אמבפה עם 477 דקות, שניהם צעירים ביותר מעשור ממסי ואוטמנדי. אנטואן גריזמן בן ה-31 שיחק 467 דקות ואף שחקן שדה אחר לא עבר את פרננדס, אך קשה להוציא מכאן מסקנה משקפת.
בסופו של דבר מדובר בכדורגלנים מקצועיים ובגמר המונדיאל. אולי יום המנוחה העודף של ארגנטינה יעניק לה יתרון, אך אפשר לטעון כי הוא "מתקזז" עם העומס הצרפתי. צרפת, אולי, התאמצה פחות: היא הובילה בביטחון, יחסי, מול פולין ומרוקו בנוקאאוט ומול אוסטרליה. ארגנטינה נאלצה לרדוף אחרי הולנד במשך חצי שעה, התקשתה במשך דקות ארוכות מול מקסיקו והפסידה לערב הסעודית. הנקודה המעניינת בהקשר הזה, אגב, היא שארגנטינה ספגה פעמיים אחרי שעלתה ל-0:2: שער אחד מול אוסטרליה (שלא הייתה רחוקה מהשני) ושניים מול הולנד. מול צרפת רעננה יותר, ואולי גם עמוקה יותר, זה יכול להשפיע.
עומק וניסיון: יתרון קל לארגנטינה
לשתי הנבחרות יש לא מעט כלים על הספסל, בהנחה שיפתחו באותם הרכבים מחצי הגמר. אצל צרפת מחכה קינגסלי קומאן המהיר, ומלבדו גם רנדל קולו מואני, מרקוס תוראם וכמובן גם אדוארדו קמבאינגה שהפך לנשק משנה משחקים בריאל מדריד ולא שותף מלבד אותו משחק מול תוניסיה. דידייה דשאן מנהל משחק טוב ואנחנו יכולים לראות אותו מעלה כל אחד מהם בניסיון לשנות את מגמת המשחק ולהוסיף מימד נוסף להתקפה.
ארגנטינה, לעומתם, קצת שונה. יש לנבחרת כלים איכותיים על הספסל, אך רובם מתקשים או שמכריחים את שינוי סגנון המשחק. זה כלי חשוב, בטח למאמן כמו ליונל סקאלוני, ולכן יכול להיות שנראה את אנחל די מריה או לאוטרו מרטינס מקבלים הזדמנות. אנחל קוריאה ופאולו דיבאלה, שחקני התקפה טובים מאוד, לא צפויים לעלות על הדשא.
הניסיון של השניים עשוי להשפיע, וזה מביא אותנו לנקודה מעניינת אחרת שהיא ניסיון במעמדים גדולים. כאמור שבעה שחקנים כבר שיחקו בגמר המונדיאל בעבר, מסי ועוד 6 צרפתים, אך כנבחרת ייתכן שארגנטינה עצמה מנוסה יותר. רוב השלד הקיים של האלביסלסטה זכה בקופה אמריקה האחרון, בעוד חלק משחקני צרפת (כמו אורליאן טשואמני, למשל) לא היו בכלל בתוכניות של הבוגרת ב-2018. ארגנטינה אחת הנבחרות המבוגרות בטורניר בגיל ממוצע של 27.9, בעוד צרפת אחת הצעירות בגיל 26.5, וכנראה מנוסה יותר גם ברמות הבינלאומיות.
כשמסתכלים על זכייה בתארים של שחקנים בודדים יש יתרון קל לצרפת עם רפאל וראן (שעשוי להפוך לאחד השחקנים המעוטרים בכל הזמנים עם 4 זכיות באלופות ו-2 במונדיאלים) ואנטואן גריזמן שרשם הישגים נאים מאוד באתלטיקו מדריד ברמה האירופית. בהרכב ארגנטינה אין שחקנים עם רפרטואר בסדר הגודל הזה, אולי מלבד ניקולס אוטמנדי, חוץ מאחד ליאו מסי.
סגנון המשחק: מתאימות עצמן ליריבה
שתי הנבחרות גמישות ברמה הטקטית. ארגנטינה נוטה להחזיק בכדור יותר מצרפת (57.8% לעומת 52.7%), אבל ראינו את שתיהן מסתדרות בלעדיו. צרפת החזיקה בכדור ב-39% מול מרוקו ו-55% מול פולין, בעוד ארגנטינה עם 39% מול קרואטיה ו-61% מול אוסטרליה. גם ברבעי הגמר שתיהן החזיקו בו פחות מיריבתן.
הגדולה של דשאן וסקאלוני, שני מאמני נוקאאוט טובים מאוד, היא ביכולת שלהם להתאים את עצמם ליריבה ואחד לשני תוך כדי המשחק. לכן קשה לחזות מה סגנון המשחק שכל אחת מהן תעלה בו: שתיהן עשויות לנסות להסתגר ולנצל את הקסמים של מסי ואמבפה, שתיהן מספיק מסוכנות עם הכדור ואיכותיות לא פחות מיריבתן (בשונה מקרואטיה ומרוקו, נבחרות הגנתיות ופחות מוכשרות מצרפת וארגנטינה).
בגמר המונדיאל, כמשחק הכי גדול ומלחיץ שיש, לא סביר שנראה הפתעות יוצאות דופן. שתי הנבחרות יעלו באותן מערכים, כשהקישור הצרפתי ובפרט טשואמני – אחד משחקני הטורניר – ינסו לעצור את הנעת הכדור של האלביסלסטה. ארגנטינה צפויה להמשיך עם שלושה בלמים במערך שנותן לליאו מסי חופש יצירתי, והשאלה המעניינת היא אולי מי יהיה הקשר לצידם של טשואמני וגריזמן. פופאנה הפיזי יכול לסייע בעצירת הפרעוש, בעוד אדריאן ראביו טוב ממנו ויכול להניע את הכדור.
היצירתיות של מסי יכולה להיות אתגר גדול לווראן וקונאטה, מצד שני קשה לראות איך ארגנטינה עוצרת את המהירות של אמבפה או את בניית ההתקפות של גריזמן. שתי הנבחרות האלה לא היו בפיגור בנוק-אאוט, ולהוציא המשחקים אותם הפסידו (לתוניסיה ולערב הסעודית) היו בפיגור במשך 18 דקות בלבד, אחרי שאוסטרליה עלתה ל-0:1 על צרפת. הן מגיעות מוכנות למשחקים, ואנחנו יכולים להיות בטוחים שזה יקרה גם הפעם.
אז מי עדיפה, אחרי כל ההשוואה הזאת? בכנות, אין לי מושג. אני כן בטוח שהולכות להיות תשעים דקות, לפחות, שכולנו לא נשכח.
