מאז המשחק מול ערב הסעודית, הנבחרת הארגנטינאית רק הלכה והתקדמה. הצבע חזר לפנים של האוהדים, הדם חזר לזרום בעורקים של השחקנים, התקווה חזרה לבעבע בליבם של הארגנטינאים.
הקהל המטורף התכולים-לבנים שוטף את רחובות קטאר, חברת התעופה הלאומית ארולינייס ארחנטינס (aerolíneas Argentinas) הודיעה שהיא מתגברת את הקווים. מדברים על 60 אלף ארגנטינאים שמציפים את המדינה הקטנה במפרץ. תוסיפו לזה את עשרות אלפי האוהדים של ארגנטינה במזרח ותקבלו תמהיל מטורף. האוהדים הארגנטינאים מלמדים את המקומיים את השירים ואת הקצב. במשחק האחרון מול אוסטרליה זה היה 95% אצטדיון מקומי. תחושה של משחק בית, בלב בואנוס איירס, לא פחות.
מי האוהדים שנמצאים בקטאר? הסיפורים מרתקים... צעירים שמכרו את האוטו וברחו מהעבודה. חבר'ה שנסעו לעבוד כמה חודשים באירופה, בשביל לחסוך כל יורו למונדיאל. אחרים ממעמד סוציואקונומי גבוה שמעודדים כאחרוני האולטרס. כולם ביחד, כולם בשביל הנבחרת. האוהדים שנשארו בבית, מנצלים את האביב ותחילת הקיץ בארגנטינה ומארגנים הקרנות ענק בפארקים ותיאטראות ברחבי המדינה, כל משחק של הנבחרת זה קרנבל. מינימום.
בתום המשחק מול אוסטרליה, נשארו השחקנים התשושים, לרקוד ולשיר עם האוהדים ביציע. שעה ארוכה אחרי המשחק, אוהדי ארגנטינה פשוט סרבו להתפנות מהאיצטדיון והמשיכו בשירי הלל לגיבורים שלהם. תנו להם להמשיך ולחלום.
בנבחרת, שקט... עובדים פה. הסטירה המצלצלת במשחק הראשון הפכה לדלק ולדבק של החבורה הזו. רודריגו דה פול חזר להיות המנוע, אוטמנדי עמוד השדרה, ודיבו מרטינס החומה. התמונה הכי מרגשת כרגע של המונדיאל, אם נשאיר את מסי מחוץ למשוואה, זו ההצלה בדקה ה-90 של השוער במשחק מול אוסטרליה. מרטינס, שנשאר מחבק את הכדור עם שני חבריו לנבחרת שמחבקים אותו על הרצפה וחוגגים יחד איתו את מניעת השער, כאילו הבקיעו שער בעצמם. זו נבחרת ארגנטינה, הרגש גובר על השכל, הביחד גובר על הכל. יחד שהוא שלם, גדול מסך חלקיו.
וכמובן שיש את מסי. תופעת טבע שקשה לתאר. עוד שנים רבות ידובר על הפרעוש ומעלליו. מטייל לו על המגרש, הולך, בוחן, אורב לטרף, ואז ברגע קסום אחד מתפוצץ. מסי מבקיע סוף סוף שער בשלבי הנוקאאוט, בפעם הראשונה בקריירה. אולי סימן לצפוי לנו במשחקים הקרובים. בגיל 35, מסי מגדיר מחדש את גבולות הגזרה שלו. החזקת כדור, מנהיגות, בישולים, לחץ על הכדור ושערים. מה עוד אפשר לבקש מהבחור הצנום הזה? כל נגיעה שלו בכדור מרגשת, כל מחווה לקהל, כל פעולה על המגרש.
אז מה הלאה? הפנים לרבע הגמר. ניתוח קר ומקצועי של יחסי הכוחות אומר 50-50. להולנדים מאמן מנוסה מאוד על הקווים, טקטיקן מהשורה הראשונה שמוליך כרגע את הנבחרת הכתומה בקשט יחסי. מלבד מעידה קלה מול אקוודור, הולנד נראית טוב. לא טוטאל פוטבול, אלא כדורגל חכם, עם שחקנים מהירים בצדדים והגנה יציבה מאוד מאחור. הולנד ו-ואן חאל גם ירצו לנקום בארגנטינאים על ההפסד בחצי הגמר בברזיל, במפגש האחרון בין הנבחרות במונדיאלים. בכלל, לשתי הנבחרות יש עבר עשיר של מפגשים מסקרנים, עם הצלחות ומפחי נפש לשני הצדדים. הכל פתוח.
בצד הארגנטינאי, צריך להסיר את הכובע בפני המאמן סקאלוני. הוא בא עם תכנית א', שחקנים כמו פארדס, לו צ'לסו, לאוטרו מרטינס. אחד נשאר בבית, והאחרים פשוט לא מצליחים להציג את היכולת שהיינו רגילים לראות מהם. מה עושים? Plan B. פונים לצעירים ונותנים להם את הבמה. חוליאן אלבארס, מקאליסטר, אנסו פרננדס. גילאי 20 עד 23. העתיד של נבחרת ארגנטינה שהוא יותר הווה מתמיד. תחברו אותם לניסיון של אוטמנדי, מסי ודי מריה (שכנראה מחלים וישחק בשישי) ותקבלו נבחרת רעבה, ממוקדת, מאמינה.
מוקדם להמר על תוצאה בשישי, אבל, וזה אבל ענק, יתכן ובאופק מחכה ברזיל. אין בעולם משחק גדול יותר מארגנטינה-ברזיל. פשוט אין. האם נראה כזה? האם הטנגו והסמבה יצאו לריקוד על אדמת קטאר? קשה לנחש, אבל אין אוהד בעולם שלא מצפה לריקוד הזה. בינתיים, כל העיניים נשואות למשחק מול התפוז המכני. הנשתה מיץ תפוזים או שמה נטביע את גרוננו ב-Gin? עוד 48 שעות התשובות, רק על המגרש.
