זה היה לילה בו חיכיתי שכל המשפחה תלך לישון רק כדי לשוב לסלון ולצפות שוב בגמר. בכולו. לנסות לחוות שוב את הריחוף הזה בתקווה שהוא לא ייגמר. וישבתי בסלון, וצפיתי שוב. לא באמת ישנתי כי לא היה צורך. ואין לי חיבה מיוחדת לארגנטינה או לצרפת. רק שלא ייגמר.
למה הגמר הזה כ"כ מיוחד? כי התסריט מופרך ומושלם, כי הגיבור נפלא, הנבל מבריק אבל יותר מהכל – זה היה משחק שממנו נולדים אוהדי כדורגל. ילדים שלא הבינו שנים מה אבא צועק בסלון על מסך טלוויזיה לכיוון אנשים שלבושים מוזר, בוכה שהכדור עובר את הקו ומתווכח אם אחד שם לשני רגל ואם השלישי ניסה לעבוד על הרביעי שמסתובב עם משרוקית ונעזר בחבר עם הדגל שלוחש לו באזנייה את התשובה הנכונה.
זה היה משחק שילד בן 5 צועק "יאללה קלמנטינה!" ומבקש מאבא שלו ללבוש חולצה עם המספר 10 על הגב כדי להראות לחברים בגן ביום שאחרי. לשאול אחרי הסיפור לפני השינה "מתי תיקח אותי למשחק כזה", ו"גם אני רוצה להיות שחקן כדורגל". זה היה אירוע כזה שילדים בכיתה ג' קופצים בסלון בלי להכיר אף נבחרת כי זה שואב ילדים וטף. אירוע בו אותו ילד יספר לילד שלו – "היה גמר פעם, ב-2022, המשחק הראשון שראיתי. ומשם התאהבתי". ופתאום צריך להגיד "תודה" על השיבוץ לשעה 17:00 – שאף אחד לא יחמיץ את הרגע.
לא אכפת לי מי יותר גדול, מסי או דייגו או רונאלדו או פלה. איך אפשר בכלל לכמת דבר כזה? למה הצורך האובססיבי שלנו לחפש כוכב גדול ממסי, או גמר גדול ממה שהיה אתמול? מי אמר שצריך? גם לא אכפת לי מהגלימה המטופשת ששמו עליו ברגע הכי גדול בחיים שלו, והאמת – גם לא מעניין אותי אם היה פנדל או לא. הצורך הכפייתי שלנו להשוות ולדרג מונע מאיתנו ליהנות מרגעים בהם בני אנוש ריחפו על כר הדשא ושברו את שיא היכולת של עצמם.
זה היה אירוע בו רגעים בהם כאב, לחץ וכל אלמנט פסיכולוגי עלו ליציע והשאיר את המשחק טהור וילדותי כאילו שיחקו אותו בשכונה ביום שישי. רגע בו אותם כוכבים חזרו כל אחד לשכונת ילדותם, חלקם בעוני וקשיים בלתי נתפסים אבל נשכחים ברגע שהכדור מתחיל להתגלגל. כזה היה הגמר הזה.
זה היה משחק שגרם לאנשים בוגרים ללכת לעבודה עם חולצות של מדינה שאין להם שייכות אליה. לחפש ברחוב אדם זר רק כדי לחלוק איתו את הדבר הזה. כמה מהחוגגים אתמול בכיכר דיזינגוף ועל ניו דלהי יכולים לדקלם את ההרכב של ארגנטינה? מעטים. כמה יכולים לדקלם את קורות החיים של מסי? רבים. זו גדולתו. לגרום לגברים להורים להגיד משפטים כמו "זה הרגע הכי גדול מאז הלידה של הבן שלי". משפט הזוי שבימים הקרובים יהפוך להגיוני. רגע, יש פה בכלל משהו הגיוני בדבר הזה?
זה היה אירוע שהופך את העולם הדימיוני שלנו, של הכדורגל, למרכז העולם ודוחק לשוליים חדשות, מהפכים ואת החיים האמיתיים עצמם. אירוע דימיוני, שהפך למציאות, שתישאר בדמיון של כל אדם, מבוגר או ילד, קשיש וטף.
זה היה גמר שעבור אלפים זו היתה אהבה ראשונה, ועבור אחרים הזכיר מה ספורט יכול לעשות לבן אדם. לא רוצה לפזר קביעות, להמליך מלכים או לקבוע שכזה עוד לא יהיה. בקשה אחת יש לי ביום הזה – שלא ייגמר לעולם.
אמאל'ה, איזה דבר זה כדורגל
