הפנדלים ברבע גמר המונדיאל בין ארגנטינה להולנד היו יכולים ללכת בקלות לכיוון שונה. לבסוף, הרגע הזה התברר כנקודת מפנה בשביל חסרי המזל, השחקנים שהיה קשה מאוד להבחין בנוכחותם בתוך מערבולת השמחה, השירה וההתרגשות של הישגי האלביסלסטה במונדיאל. במקרה, גם אפשר לקרוא להם הצמד מרטינס.
הראשון הוא אמי מרטינס. הטעויות שלו במשחק מול ערב הסעודית התכתבו עם העונה הפחות מוצלחת שלו באסטון וילה. אם יש משהו שאי אפשר לקחת מ"אל דיבו", זה את היכולת שלו לעצור פנדלים.
הפעם, לא ניתנה לנו האפשרות לשמוע אותו מדבר עם היריבים, משחק להם במוח עם משפטים כמו "אני אוכל אותך, אחי", כמו שעשה לשחקני קולומביה בקופה אמריקה. הפעם הסתפקנו בריקודים על הקו ושתי עצירות קריטיות. אחרי הניצחון על אוסטרליה, מרטינס התפרץ לראיון של רודריגו דה פול, נישק אותו ואמר "אתה המנוע שלי". הפעם, דיבו היה ראוי לנשיקות.
השני הוא לאוטרו מרטינס. המשחקים הראשונים של ארגנטינה במונדיאל הותירו את החלוץ מתוסכל מאוד עם שורה של החמצות. כמובן שההצלחה הקבוצתית היא פרס הניחומים הכי טוב שאפשר לבקש, רק ששחקן התקפה שנפגע לו הביטחון, וכשלובשים את מדי הנבחרת הארגנטינאית די קל ליפול לשם, מהר מאוד מקוטלג בתור גונסאלו היגוואין החדש. ביטוי לא הוגן בעליל, אבל זה דיון להזדמנות אחרת.
בחזרה ללאוטרו. צריך כמובן גם לדבר על הקלישאה של היוזמה ללכת ולבעוט פנדל מכריע. ולשם שינוי, הפעם מרטינס בעט לצד הנכון וגם היה בצד הנכון, לפחות מבחינתו ושל מיליונים שתומכים באלופת דרום אמריקה, בין אם זה בגלל מוצאם או פשוט מאהבה לליאו מסי.
גם במונדיאל ב-2014, האלביסלסטה עברה את הולנד בפנדלים, אז זה היה בחצי הגמר. רק שמאז, אופי והנבחרת הארגנטינאית לא היו שילוב טוב. אחרי ההפסד בגמר במרקאנה מול גרמניה, הגיעו ההפסדים בפנדלים בשני גמרים של הקופה אמריקה, שניהם לצ'ילה.
לאחר מכן בא ההפסד לצרפת בשמינית הגמר המונדיאל לפני 4 שנים בתצוגה מחפירה. השינוי בנבחרת הורגש לאורך השנתיים שקדמו לגביע העולם בקטאר, כולל הזכייה בקופה. האופי שסיגלה לעצמה ארגנטינה חטף חתיכת מכה עם התרגיל המרהיב של ההולנדים שכפה הארכה ופנדלים, ובעיקר איים להחזיר את הארגנטינאים לשבריריות שקפצה לבקר מול ערב הסעודית, אבל במחנה של מסי כבר היו בטוחים שנפטרו ממנה.
שוב צריך להדגיש: יש הרבה גורמים משפיעים על בעיטות הכרעה. אבל ממש עד לא מזמן, ארגנטינה פשוט לא הייתה עומדת במשימה הזאת. על אחת כמה וכמה, הניצחון הזה על הולנד בדו-קרב הופך ללא מובן מאליו - עם כל הדברים שנמצאים על הכף מבחינת האלביסלסטה. בראש ובראשונה, כמובן, המונדיאל האחרון של מסי, שאפילו הוא, עם כל ההילה והתהילה, לומד להתמודד עם הציפיות שהיו בעבר מכשול עם ארבעה שערים ושני בישולים עד עכשיו.
ארגנטינה ממשיכה ללמוד על עצמה תוך כדי התקדמות המונדיאל. זה התחיל עם שחקנים שתחילה לא ייעדו להם תפקיד יותר מדי חשוב ופתאום אי אפשר להזיז אותם מההרכב והמשיך בגורם החשוב באמת לנקודה הזאת בטורניר גדול – היא לא קורסת מנטאלית. במפגש חצי הגמר מול קרואטיה, הארגנטינאים כמובן יהיו פייבוריטית, אבל גם לעניין הפיזי יהיה משמעות גדולה. גם הקרואטים, מסתבר, פשוט לא מוכנים ליפול.
