הדבר היחיד שיותר קשה מלזכות, הוא לזכות שוב. את זה יגיד לכם כל ספורטאי, בכל מקצוע. היכולת לשמר את ההישג שלך, כשבמקביל היריבים מתעצמים ורק מחכים לנשל אותך מהכתר, היא המאתגרת ביותר עבור אלוף. ובכל הקשור למונדיאל, אף נבחרת לא הצליחה להגיע למטרה הזו: להשיג שתי אליפויות עולם, תוך ארבע שנים, גב אל גב.
אף נבחרת - חוץ משתיים. ואם איטליה של 1934 ו-1938 היתה היסטוריה רחוקה (ולפחות הזכייה הראשונה היתה בנסיבות פוליטיות), האחרונה והמרשימה יותר היתה נבחרת ברזיל, שב-1958 זכתה בגביע העולמי לראשונה בהיסטוריה שלה - ואז עשתה זאת שוב, ב-1962. עכשיו, רגע לפני שנבחרת צרפת עשויה לשחזר את ההישג הזה - עם ההופעה בגמר מול ארגנטינה, נותר רק לשאול: איך היא עשתה את זה? אז אנחנו חוזרים שישים שנה לאחור, בין שבדיה לצ'ילה, במסע אחרי "תור הזהב הראשון".
הדרך לשבדיה
זה כמעט יישמע אבסורד, בוודאי בהתחשב במה שיקרה אחר כך, אבל עד 58' ברזיל היתה ידועה כמפספסת סדרתית - במונדיאל הראשון, ב-1930, היא הודחה בשלב הבתים; ב-1934 היא עפה בשמינית הגמר, ב-1938 היא סיימה במקום השלישי - והשיא הגיע ב-1950, במונדיאל שאותו היא אירחה, שם היא הפסידה בגמר 2:1 לאורוגוואי, במשחק שהוביל לאבל לאומי כבד - עיתונאי בשם נלסון רודריגס אפילו הגדיר אותו בתור "ההירושימה שלנו".
ב-1954, במונדיאל שהתקיים בשווייץ, ברזיל סיימה את דרכה ברבע הגמר - במשחק אלים במיוחד, שכונה גם "הקרב של ברן" (על שם העיר שבה הוא התקיים). היא הפסידה להונגריה 4:2, במשחק עם לא פחות משלושה מורחקים בכרטיסים אדום (שני ברזילאים והונגרי אחד).
השופט במשחק, ארתור אליס האנגלי, אמר אחרי המשחק: "השחקנים התנהגו כמו חיות זה היה משחק נוראי, באקלים הנוכחי (המאמר נכתב ביוני 1998), כל כך הרבה שחקנים היו מורחקים שהמשחק היה מפוצץ. המחשבה היחידה שהיתה לי בראש היתה איך לסיים אותו". ברזיל הבינה שמשהו צריך להשתנות.
שבדיה, 1958
הנה פרט שבוודאי לא ידעתם: כדי להגיע למונדיאל הזה, ברזיל היתה צריכה לעבור שני משחקי כדורגל בלבד. היום יש בדרום אמריקה 10 נבחרות וחמש מהן עולות למונדיאל - אז היו תשע, ומתוכן עלו שלוש, אבל בשיטה אחרת.
אם היום משחקים בבית אחד, אז שיחקו בשלושה בתים נפרדים. בעוד ארגנטינה ופאראגוואי עברו ארבעה משחקים כדי להשתתף במונדיאל, ברזיל הוגרלה עם פרו ו-ונצואלה. אלא שוונצואלה פרשה מהתחרות - ולכן ברזיל קיימה שני משחקים נגד פרו, תוך שמונה ימים, באפריל 1957. במשחק הראשון היא סיימה עם פרו ב-1:1, במשחק השני היא ניצחה 0:1 - ועלתה.
במונדיאל עצמו, שנערך בקיץ שנה לאחר מכן, היא הוגרלה לבית קשוח במיוחד - ברית המועצות היתה האלופה האולימפית ממלבורן 1956, אוסטריה זכתה במקום השלישי במונדיאל הקודם בשווייץ, וגם אנגליה היתה שם, אמנם כשהנבחרת מוכה וחבולה אחרי אסון מינכן, שבו נהרגו לא מעט שחקני נבחרת, אבל למרות הכל נחשבה לנבחרת טובה ותחרותית.
מול המשימה הקשה שניצבה בפניו, המאמן ויסנטה פאולה הגיע בטקטיקה חדשה: הוא אסר עליהם לדבר על התקשורת (למעט בזמנים שהם מחויבים על פי חוק), אסר עליהם לעשן כשהם לובשים את מדי הנבחרת - וגם סיפק להם מעטפת חדשנית לאותה התקופה, כולל פסיכולוג ואפילו רופא שיניים - דברים שלא היו נפוצים בתקופה ההיא.
את אוסטריה, ברזיל לא התקשתה להביס 0:3; מול אנגליה, היא סיימה בתיקו מאופס - עד המשחק הגורלי, במחזור האחרון, מול ברית המועצות החזקה. הברזילאים חששו מהיריבה, ולאחר התייעצות עם מי שנחשבו למנהיגים, הילדראדו בליני, נילטון סנטוס ודידי - החליט פאולה להכניס להרכב שלושה שחקנים חדשים: זיטו, גארינצ'ה ובחור בן 17 בשם פלה.
השינוי היה מיידי - כבר במהלך הראשון, מבעיטת הפתיחה, החל מהלך שהסתיים בבעיטה של גארינצ'ה לקורה. ברזיל השתלטה על המשחק, ואחרי 3 דקות ואבה כבש את השער הראשון. רבים מגדירים זאת "שלוש הדקות הגדולות בתולדות הכדורגל". בסיום, ברזיל ניצחה 0:2 - והלקח נלמד. מאותו הרגע, פלה וגארינצ'ה לא יצאו מההרכב.
ברבע הגמר, פלה כבש את השער היחיד כשברזיל ניצחה 0:1 את וויילס. בחצי הגמר, הוא כבר כבש שלושער נגד צרפת בניצחון 2:5 - ובגמר, הוא כבש צמד ב-2:5 נוסף, הפעם על המארחת שבדיה, שהביא לברזיל את הגביע. השחקן הצעיר ביותר שהשתתף בגמר עד אז, רק בן 17, היה לאלוף העולם. ברזיל, שפספסה כל כך עד אז, סוף סוף נגעה בחלום.
צ'ילה, 1962
הפעם, ברזיל לא היתה צריכה לעבור מוקדמות - מאחר והיתה האלופה המכהנת. לבית המוקדם היא הוגרלה עם צ'כוסלובקיה, מקסיקו וספרד. פלה, שהגיע למונדיאל הזה כבר ככוכב, כבש במשחק הראשון מול מקסיקו (יחד עם שער של מריו זגאלו), וברזיל ניצחה 0:2.
אלא שבמשחק השני קראה התקלה החמורה מכולן - פלה נפצע ב-0:0 מול צ'כוסלובקיה, ולמעשה סיים את הטורניר. במשחק האחרון והמכריע, נגד הספרדים, היא כבר נקלעה לפיגור - אבל מי שהציל אותה היה החלוץ אמרילדו, שכבש צמד, הפך את התוצאה - ושלח את ברזיל לשלב הבא.
בהיעדרו של פלה, מי שתפס את המנהיגות בנבחרת היה מנואל פרנסיסקו דוס סנטוס - או בשמו המקוצר, "גארינצ'ה". גארינצ'ה הרשים מאוד כבר ב-1958, אבל הפעם הוא היה צריך לתפוס את העמדה הבכירה - וזה היה עליו. ברבע הגמר הוא כבש צמד וברזיל ניצחה 1:3 את אנגליה. הוא הוסיף עוד צמד ב-2:4 מול המארחת צ'ילה בחצי הגמר, ובגמר הוא פינה את הבמה לאמרילדו, זיטו ו-ואבה שכבשו את השערים. עם גארינצ'ה בתור הבוס, ברזיל עשתה זאת שוב. היא חזרה מסנטיאגו עם גביע שני. "באק טו באק".
אפילוג
שישים שנה עברו, וההישג הזה לא שוחזר. האלופה המכהנת אף פעם לא הצליחה לשמור על התואר שלה. ב-1990, ארגנטינה של דייגו ארמנדו מראדונה הגיעה עד הגמר - אבל הפסידה למערב גרמניה מהפנדל של אנדראס ברמה. ב-1998, ברזיל עם בבטו, ריבאלדו ורונאלדו "פנומנו" הגיעה עד הבאר עם כדורגל מרשים - אבל ההתקף האפילפטי של הכוכב הגדול הותיר אותה מובסת מול המארחת צרפת. בשנים האחרונות, האלופה המכהנת מודחת כבר בשלב הבתים.
ככה זה. למרות שההצלחה היא דבר משכר, היא עלולה להיות גם מעמסה. הרבה יותר קשה להגיע לשיא, אחרי שכבר חווית אותו. בהרבה מקרים, ארבע השנים הארוכות מייצרות שובע, והרעב אצל היריבה הוא לפעמים גדול יותר. עכשיו, המעמסה הזאת מונחת על הגב של נבחרת צרפת. אנטואן גריזמן, הוגו לוריס וכמובן קיליאן אמבפה היו שם ברוסיה לפני ארבע שנים - כשהובילו את הטריקולור לזכייה מרשימה. עכשיו, הם ינסו לנצח את ההיסטוריה - ולעשות את מה שאף נבחרת (חוץ מאחת פלאית) לא הצליחה לעשות.
זה בידיים שלה.
