באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2022. שידורים חיים, תקצירים, סטטיסטיקות ועוד מחכים לכם בעמוד המונדיאל של כאן
רכבת הרים של רגשות... החיים לא מכינים אותך לרגעים האלה. אין חוברת הפעלה, אין תדרוך, אין כלים להתמודד... אתה עומד מול הטלוויזיה, העיניים מתמלאות בדמעות, הילדים קופצים עליך, הטירוף משתלט. ורק שעות ארוכות אחר כך, הלב חוזר לפעום בקצב מנוחה.
הכל התחיל כמה שעות לפני זה עם מנת הפתיחה, ברזיל עפה הביתה. גילוי נאות, הוורדה אמרלה (הירוקה צהובה) הייתה יותר טובה, אולי הכי טובה. אבל חבורת זקנים קשוחים מקרואטיה הזכירו לנו שוב למה אנחנו כל כך אוהבים את המשחק הזה. עם ברזיל בדרך לשדה התעופה, הדרך של שחקני נבחרת ארגנטינה למשחק ושל אוהדיה לאצטדיון הייתה קלה יותר. צריך להבין את הלב של האוהד הארגנטינאי, הקנאה/שנאה/אהבה/אהדה לברזיל פשוט כמעט בלתי אפשרית להסבר.
אין שום אדישות שם. ארגנטינה חששה ממפגש עם ברזיל יותר מכל דבר אחר. אבל מודריץ' וחבריו הראו, כאמור, הרבה אופי, ובזמן שניימאר סידר כמה מתנות לחברות שלו בדיוטי פרי, מסי עלה לחימום... סקאלוני, שוב הראה שהוא בא מוכן למונדיאל. הרכב מראה מול השועל הוותיק ואן חאל, 3 בלמים ושליטה מוחלטת של ארגנטינה במשחק. כולם חיכו למסי... כולם, ואז הוא בא.
השתחררות קלאסית, תנועה ימינה ושמאלה ומסירת אמן למולינה, שלחה מדינה שלמה לחגוג. אומרים שנרשמה רעידת אדמה קלה ברחבי ארגנטינה בשער הראשון. 40 מיליון איש קפצו יחד כדי להרעיד את דרום כדור הארץ. רכבת ההרים המשיכה במחצית השנייה, אקוניה פרץ באגף, ולאחר שהוכשל, מסי גלגל את הפנדל באלגנטיות והלך לחגוג עם אלפי הארגנטינאים שמילאו את האיצטדיון בלוסייל.
היינו כחולמים.... אבל ואן חאל לא אמר נואש... ורכבת ההרים התחילה להאיץ, אבל בכוון ההפוך. ההולנדים שלפו מהמגרש את הכלים הרצים והכניסו את המגדלים. הכדור הראשון שלהם למסגרת פגש את הרשת. הלב ירד לתחתונים. חדרי המיון הוכנסו לכוננות ספיגה, האחיות התחילו לחלק ברחבי ארגנטינה כדורי הרגעה.... נגמר? ממש לא... הרכבת נכנסה למנהרה שחורה וארוכה של 10 דקות תוספת זמן... האור נראה רחוק רחוק בקצה.
חילופים, עצבים, ספק מכות, ההולנדים לא התכוונו לוותר. דקה 100... בעיטה חופשית, הסיוט שהחל לקבל צורה בתחילת המנהרה, הופך אמיתי מתמיד. 2:2. הארכה.
איך חוזרים לנשום אחרי זה? איך מתפקדים? תדרוך מהיר וחוזרים למשחק.
ההארכה הייתה בשליטה תכלת לבן, בליץ על השער ההולדני, אבל הכדור לא נכנס...
לקינוח, אנסו פרננדס מפציץ את העמוד... המשחק נגמר... כל השדים רוקדים לנו מול העיניים. פנדלים. היינו כחולמים, עכשיו אנחנו בעיצומו של סיוט כתום.
אבל רכבת ההרים יוצאת מהמנהרה ועל כיסא נהג הקטר מתיישב לא אחר מדיבו מרטינס, השוער הארגנטינאי. הוא לוקח את שני הפנדלים הראשונים, מסי ושות' לא התבלבלו וגלגלו את הכדור פנימה... ואז אנסו, אולי השחקן הכי טוב על המגרש, היה צריך לחתום את הופעתו בפנדל מכריע. הוא מפספס את המסגרת, הלב של עם שלם מפספס פעימה. שוב כוננות ספיגה, האם זה יקרה לנו שוב ונאבד יתרון כפול.... היתכן.... haven't the Argentinian people suffer enough?
דה יונג מגלגל פנימה. תורו של לאוטרו. אני כבר לא מסוגל להסתכל.. אני עוצם את העיניים ומחכה שהסיוט יגמר. אני חוזר לחיים עם שאגת הגול המטורפת של הילדים שלי ואשתי. הלב חוזר לפעום, הצבע חוזר לפנים, הדמעות חוזרות לעיניים, אני רוצה לחבק את כולם, אני רוצה למות, אני רוצה לקאטר. יום שלישי.... למי יש כוח לחכות עד אז... Vamos Argentina.
