האוטובוס האחרון אל החופש: הכול התחיל בזכות חברות אמיצה ולא שגרתית – חברות שהחלה שדנה הרמן, עיתונאית ישראלית שהגיעה לאפגניסטן להכין כתבה לניו יורק טיימס על הצלחת נבחרת הנשים המקומית ברובוטיקה, שבראשה עמדה היליי. כשהטאליבאן כבשו את קאבול, אבא של היליי התקשר אליה ואמר לה שתשכח משאר המשפחה. היא, שנמצאת ברשימה השחורה, הייתה חייבת למצוא דרך לברוח ומיד. כך החל המסע של היליי – שבזכות קבוצת ישראלים ניצלה מהטאליבאן: "הרגו חברות שלי – אבל לא איבדתי תקווה ויצרתי קשר איתה".
בחודש אוגוסט צבא ארצות הברית נסוג מאפגניסטן. ההערכות היו שלטאליבאן יידרשו לפחות כמה חודשים להשתלט על המדינה, אבל זה לקח להם עשרה ימים בלבד. מאות אלפי בני אדם ששיתפו פעולה עם המערב, ובעיקר נשים שהיו מובילות בתחומן והעזו להתבטא נגד ארגון הטרור, מצאו עצמן בן לילה בסכנת חיים. "הם ניסו להרוג נשים רבות, והם הרגו", סיפרה היליי. "הם הרגו מספר חברות שלי שעבדו עם הממשלה האפגנית. חששתי מאוד שאולי הם ירדפו אותי ונשים נוספות. אבל המשכתי לשמור על תקווה ויצרתי קשר עם דנה".
"דיברתי עם הבנות שם שהיו בקאבול על מה קורה להן", אמרה הרמן. "הרגשתי מאוד חסרת אונים. אתה רואה מה שקורה שם, ואתה מרגיש שאתה לא יכול לעשות כלום. בעצם, אולי כן אפשר לעזור במשהו. יצרתי קשר עם כל מי שהכרתי. שאלתי - מי מכיר, מי יודע, מי עושה מה, מה שמעתם וכל מיני כאלה".
דנה ורוני אבולעפיה, שהיא בכלל בימאית דוקומנטרית, התחילו לחשוב איך מוציאים פליטים מאפגניסטן, בימים שבהם כל העולם היה עסוק בדיוק באותה משימה, שנראתה כמעט בלתי אפשרית. שדה התעופה בקאבול היה חסום, הטאליבאן לא נתנו לאנשים לעבור, גבולות המדינות השכנות ננעלו בפני הפליטים, ובתוך הטירוף הזה, הן ניסו לחשוב על דרכים יצירתיות.
בהתחלה הן ניסו לחבור לקבוצות משאר העולם שהשתתפו בפינויים, אבל זה לא כל כך הצליח. הן מבינות שהן צריכות עוד עזרה מקצועית, ומצרפות אליהן את יותם פוליצר, מנכ"ל הארגון "ישראייד" שמתמחה בסיוע במשברי חירום הומניטריים, ומבין היטב איך עובדים במקומות שבהם אין חוקים, וצריך להסתמך על הרבה התמדה, תושייה, קשרים וגם על המזל.
"רמת האחריות הזאת, במדינה שאנחנו לא מכירים שאין לנו מישהו שלנו שם, היא הייתה מאוד קשה, אני לא ישנתי חודש בערך", סיפר פוליצר. "מצד שני, גם לא ראינו אופציה של לוותר על זה. זאת אומרת, היה ברור שאנחנו צריכים לסיים את המשימה הזאת, והיו מכשולים לכל אורך הדרך".
המכשול הראשוני והגדול מכולם היה איך משכנעים את הטאליבאן לתת לפליטים לצאת מהמדינה. הטאליבאן הבהירו - כדי לאפשר יציאה, הם דורשים כסף והרבה, וכאן נכנס לתמונה ישראלי נוסף – סילבן אדמס, איש עסקים ופילנתרופ. "אמרתי ליותם: 'אל תדאג לגבי המחיר. לא משנה מה המחיר - אני מטפל בזה'. והתחלנו לעבוד", סיפר אדמס.
אחרי עשרות טלפונים, מאות אלפי דולרים והפעלת מכבש לחצים דיפלומטי, אדמס מצא פתרון איך לחלץ את הקבוצה לטג'יקיסטן השכנה. "היה לי חבר שביצע עסקים במדינה הזאת ואמרתי לו: 'אתה חייב לבצע את שיחת הטלפון הזאת עכשיו, אין זמן'", תיאר אדמס. "הוא מיד הרים את הטלפון, התקשר לנשיא, והדבר הבא שקרה הוא שהבנות חצו את הגבול למקום בטוח".
מטג'יקיסטן המשיכו 42 הנשים לאבו דאבי, בשיתוף פעולה הומינטרי ייחודי וראשון מסוגו של ישראלים ואיחוד האמירויות שהסכימה לקבל את הקבוצה. דנה, רוני ויותם כבר חשבו שהשלימו את המשימה והם חוזרים לארץ, אבל אז בעקבות ההצלחה הם הוצפו במאות בקשות מאנשים שחייהם בסכנה, ופונים אליהם שיעזרו להם להימלט מנקמת הטאליבאן. "היינו צריכים לעשות איזשהו תעדוף וזה היה נורא. זה הדבר הכי נורא", סיפר פוליצר. אדמס הוסיף: "קראנו לזה - גורמי סיכון, אז יש לנו את קבוצת הרובוטיקה, רוכבי האופניים, משפחה של חבר פרלמנט".
ברשימה היו 125 בני מזל שהיו אמורים לברוח מאפגניסטן באותו האופן, וחיכו בדירות מסתור לשיחת טלפון שתגיד להם לעלות על האוטובוס. הן מסתירות את זהותן מאחורי הבורקות בדרך לגבול, כבר רואות את החיים החדשים שמחכים להן, אבל אז הכול משתבש.
לוחמי הטאליבאן ברובים שלופים מקיפים את הקבוצה. "הטאליבאן הקיפו את הבניין שהם היו בו והוציאו את כל הגברים, התחילו להרביץ להם עם מקלות, עצרו חלק מהם", סיפרה אבולעפיה. "אחד הגברים מהקבוצה, פרדון, פשוט תפס פיקוד על הסיטואציה הזאת, שלח לנו לוקיישן בוואטסאפ ותמונה של המקום שהוא נמצא. אמרנו לו שעד 12 תהיה לנו תוכנית אלטרנטיבית, אבל תחזיקו מעמד".
באמצעות אנשי הקשר שהפעילו בתוך הטאליבאן, הצליחו לשחרר את הקבוצה, אבל הבינו שהמעבר היבשתי גם הוא כבר מסוכן מדי. ברגע האחרון, הונחת מטוס חילוץ בצפון המדינה. היעד הסופי של הקבוצה היה קנדה, אבל הוויזות לשם עוד לא אושרו, ובינתיים חיפשו מקלט זמני. "חיפשנו בכל העולם", סיפרה הרמן. "פנינו גם לישראל, ביקשנו שייקחו אנשים שיעברו בישראל ושיחכו כאן תקופה מסוימת – ישראל לא הסכימה וזאת ממש בושה".
"הקרן האנונימית שסייעה לנו פנתה לראש ממשלת אלבניה, ותוך חמש דקות הוא אמר שהוא ייקח אותם", אמר פוליצר. רבים מהקבוצה אפילו לא ידעו מי עומד מאחורי מבצע החילוץ הבלתי נתפס. "כאשר הגענו לשדה התעופה, ראיתי שבגב החולצות שלהם היה כתוב 'ישראייד'", סיפרה קאסוואר איסקי, עבדה בשגרירות האמריקנית באפגניסטן. "אז הבנתי שאנשים ישראלים תמכו ועזרו לנו להגיע לכאן. זה היה מוזר ומדהים".
כאן באלבניה, הנשים האפגניות ומשפחותיהן קיבלו מקלט זמני, אך המסע לא נגמר. הן עדיין מחפשות מדינה שתסכים לקבל אותן אליה, ושם יוכלו לבנות לעצמן חיים חדשים ובטוחים. "אני לעולם לא אשכח את האופן שבו הם תמכו בנו, משום שהם הצילו אותנו מהטאליבאן והגנו עלינו", סיפרה לקה, שהייתה חלק מהנשים שחולצו. "אנחנו אסירות תודה על כך. תודה רבה".
