דמיינו לכם שפתאום ברגע אחד המציאות קובעת שתוך כמה שעות אתם צריכים לעזוב את הבית, מיד. כל רכוש שאי פעם צברתם, כל מה שעבדתם קשה כדי לקנות, הכל צריך להישאר מאחור. מה שנשאר איתכם הוא רק מה שאפשר להכניס לתוך מזוודה קטנה או לקחת ביד. עם המצב הקשה הזה נאלצים להתמודד בימים אלה תושבי אוקראינה שנמלטים מההפצצות והקרבות שמחוץ לביתם.
"החפצים האלה הם החפצים הכי יקרים שיכולתי לקחת איתי, עמדת עבודה שלי, כי זה כל מה שיש לי", מספר יבגני קרביץ, עורך אפקטים בווידאו במקצועו, בדרכו לסטלנק שבפולין. "לקחנו חתול אחד, היו לנו שלושה חתולים קייב, אבל לקחנו רק אחד. זה חתול מהסוג שאי אפשר להשאיר לבד".
יבגני לקח עמו מוזיקה, כלי רחצה וקביים. בגיל 11 הוא נפצע בתאונת רכבת ורגלו קטועה. הוא אלוף פראלימפי בסקי ונכותו היא זו שאפשרה לו להיות כאן. לגברים באוקראינה אסור לעזוב את המדינה. הוא מנסה להישאר מאופק, אבל הוא חושב כל הזן על מי שנשאר מאחור. "אני מרגיש את הדמעות שמבצבצות בעיניי", הוא משתף. "כי אנחנו נאלצנו לעזוב את המשפחות שלנו. עזבתי את אימי, עזבתי את אבי, את המשפחות שלהם".
אל מחנה הפליטים שביקרנו הגיעה גם טטיאנה פרשנקו, עיתונאית במקצועה. היעד הסופי במסע שלה עדיין אינו ידוע. טטיאנה הגיעה עם אמה ובתה הקטנה וכמה תיקים קטנטנים שמילאה בחופזה רגע לפני שברחה מהבית.
"עכשיו אנחנו נהיה פה בלי אזעקות, בלי שנצטרך להתפנות או להתעורר בלילה בפחד", היא מציינת ומשתפת אותנו בדברים שהיא לקחה עמה: "לקחתי איתי מזוודה אחת – בשבילי, בשביל הילדה שלי ובשביל אימא שלי. הילדה שלי אסתמטית ואלרגית ואני לקחתי איתי תרופות".
בשלב מסוים בשיחה עמה, בתה מוציאה מהתיק בובה, דבר שגורם לטטיאנה לפרוץ בבכי. "זה מהבית, רציתי לקחת יותר דברים בשביל הילדה. אני רוצה שזה ייגמר מהר ואני רוצה לחזור הביתה לחיים שלי", היא מסבירה.
יש מעט מאוד בגדים שאפשר לקחת בתיקים הקטנים, ולשם כך יש ערמות בגדים לתרומה. הפליטים צריכים לשים את הכבוד בצד ולא להתבייש לקחת. ליד אחת מהערמות מצאנו את משפחתה של לודמילה, רואת חשבון במקצועה, שעדיין לא יודעת מה יעדם הסופי.
"בעלי אמר לי 'לודה, קחי את מה שיקר לליבך בשביל להיזכר', כי אנחנו לא יודעים אם נוכל לחזור. לקחתי שתי מחברות שבהן כתבתי זכרונות ילדותן של שתי הבנות שלי", היא מספרת בבכי. יחד איתה נמצא גם החתול שלה, והיא מציינת שהיא נאלצה להשאיר את הכלב עם בעלה באוקראינה.
רגע לפני שהריאיון הסתיים, לודמילה ביקשה לשתף תובנה שעלתה בראשה בזמן המנוסה, שכנראה תמשיך ללוות אותה בימי חייה והיא יכולה להיות חשובה להיות עבור כל אחד ואחת – גם עבור מי שאינו פליט מלחמה: "הרגעים האלה בהם המשפחה שלי הייתה ביחד הם יותר חשובים מהדברים שהשארנו מאחור בביתנו".