אחרי שבועות של דיווחים והיערכויות לפלישה רוסית לאוקראינה, לפנות בוקר ניתן האות, והצבא הרוסי פתח במתקפה על השכנה מהמערב. אף על פי שבתקשורת המערבית שידרו את הערכות המודיעין שמצביעות על יכולת תקיפה ממשית של מוסקבה, מי שניזונו מהתקשורת ברוסית ובאוקראינית הבינו את גודל השעה רק לפנות בוקר, כאשר נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הודיע על תחילתו של המבצע. ובעצם, עד אותן השעות, המסרים של כלי התקשורת האוקראיניים והרוסיים היו דומים מאוד: המערב זורה פאניקה באזני הציבור, מלחמה לא על הפרק וניתן לפתור את המשבר בדרכים דיפלומטיות.
אך עם יריית הפתיחה של הלחימה באוקראינה, המציאות השתנתה, וכך גם הסיקור התקשורתי של המצב על ידי כל אחד מהצדדים. כך למשל התקשורת הרוסית מציגה בעיקר פעולות נגד מטרות צבאיות באוקראינה ואומרת כי הרוסים פוגעים רק בחיילים ולא במטרות אזרחיות. לעומתה, התקשורת באוקראינה מדווחת כי ישנן אבידות בנפש גם בקרב אזרחים אך מדגישה שאוקראינה מצליחה לפגוע ולהדוף את הצבא הרוסי.
אבל גם אם הנרטיבים וזוויות הסיקור של המלחמה משתנות ממדינה למדינה, ישנו מכנה משותף בין התקשורת הרוסית והאוקראינית והוא חוסר האמון של הציבור בעיתונים, בערוצי הטלוויזיה וכן בערוצי הטלגרם שהפכו לשחקן מרכזי בשוק התקשורת במזרח אירופה. "התקשורת האוקראינית נמצאת במצב חירום", אומרת ל-N12 הד"ר ורה מיכלין שפיר, חוקרת אורחת בקינגס קולג' בלונדון שהוציאה לאחרונה את ספרה Fluid Russia בהוצאת קורנל. "באוקראינה היום אנחנו רואים שהוא יותר כאוטי – שבו מנסים לשדר שדברים הם תחת שליטה, אבל הם לא". עוד מוסיפה הד"ר מיכלין-שפיר כי כלי התקשורת באוקראינה "משחקים עם אמון הציבור כלפיהם".
אחת הסיבות האפשריות למידע החלקי שמוצג בתקשורת האוקראינית היא דיסאינפורמציה שזולגת לתקשורת האוקראינית מהמדיה הרוסית, דבר שמקשה על עבודת העיתונאים, כפי שמספר ל-N12 ולנטין ניקוב, עיתונאי אודסאי שנמצא כעת בקייב: "יש הרבה פייק ניוז בערוצי הטלגרם וברשתות החברתיות, ורוסיה מפיצה את זה. אי אפשר לעשות fact-check לחלק גדול מהדברים שנשלחים אלינו, והרוסים משתמשים בזה". מעבר לכך, ולנטין מספר כי עליו להצליב מידע עם מקורות רבים לפני שהוא מפרסם ידיעה, וזאת כדי לשדר דיווחים אמינים: "כדי לוודא את המידע שברשותנו, אנחנו מדברים עם אנשים, מדווחים רק על מה שאנחנו יודעים באמת. אם אנחנו נותנים מידע חלקי, אז אנחנו מדגישים שהוא לא מהימן".
הבדל נוסף שניתן להבחין בו באופני הסיקור טמון ביכולת של כלי התקשורת לפרסם תיעודים מההתקפות השונות שמתרחשות באוקראינה: בעוד בדיווחים רוסיים רבים נראים כתבים עם שכפ"ץ שמתעדים יומן מלחמה מהחזית, הדיווחים האוקראיניים מתמקדים דווקא בתיעודים ביתיים וחובבים של תושבים שמעלים סרטונים ותמונות לרשתות החברתיות. הד"ר מיכלין-שפיר מסבירה כי הכתבים הרוסים צמודים לצבא הרוסי, ולכן מקבלים זווית טובה ובטוחה לצלם ממנה את הדיווחים שלהם: "רוסיה נותנת את הטון, הכתבים יודעים לאן הכוחות הולכים ויכולים להגיע למקומות פחות מסוכנים".
היא מוסיפה שלעומתם, אוקראינה מנסה להדוף את ההתקפות של רוסיה, ולכן גם העיתונאים האוקראינים נשארים מאחור. עם זאת, ולנטין מספר שהתקשורת האוקראינית לא מסקרת את הלחימה של הצבא האוקראיני דווקא ממניעים של בטחון מידע: "אנחנו לא מדווחים על האופן שבו הכוחות האוקראיניים מתקדמים כדי לא לגלות איפה הם נמצאים".
לצד הדיווחים בכלי התקשורת הממלכתיים שנצמדים למסרים המדיניים, ישנם כלי תקשורת נוספים שהדיווחים שלהם לא עולים בקנה אחד עם ההודעות שיוצאות ממוסקבה ומקייב, ובשתי המדינות מטפלים בהם באופן דומה. ולנטין מספר שלאחרונה נסגרו באוקראינה כמה כלי תקשורת שמהדהדים את המסרים מהקרמלין, וזאת מתוך חשש שהם יפיצו מידע אנטי-אוקראיני. נוסף על כך, גם מצב החירום שהוכרז באוקראינה ונכנס לתוקף בשעות הלילה, מכיל חוקים שנועדו לפקח על שידורי הטלויזיה והרדיו וכן על האינטרנט, וזאת במטרה למנוע הפצה של דיס-אינפורמציה שתערער את המצב. בדומה לאוקראינים, הרוסים מאיימים לסגור כמה כלי תקשורת מחתרתיים וחופשיים יותר במדינה, וזאת באמצעות צו שמגביל את כלי התקשורת לדווח רק על מידע שמגיע מגורמים רוסים רשמיים.
אף על פי שהלחימה באוקראינה נמשכת כבר שעות ארוכות ותכניות הקרב פורסמו על ידי המודיעין הבריטי והאמריקני, עושה רושם שהמסר העיקרי שמתקבל ברשתות המערביות, כמו גם בישראל, מתרכז בהלם מפרוץ המלחמה שמתקיימת באוקראינה כבר קרוב ל-8 שנים וכעת מסלימה לכדי מבצע צבאי כולל. כאן בישראל אנחנו נמצאים אלפי קילומטרים מאיזורי הקרבות ומסכמים את היום הראשון של המבצע של פוטין, אבל באוקראינה מופתעים שהלחימה בדונבאס מושכת את ההתעניינות של המערב רק בימים אלה. כעת, הם מקווים, אולי המערב לא רק ישדר מהקרבות, אלא גם יתערב בהם.