ישנם מקומות רבים שבהם אפשר להתחיל את סיפורה של אנה פרנק. יולי מלכה, מורת דרך שמובילה סיורים באמסטרדם, בחרה להתחיל אותו סמוך לכיכר ולבניינים, שהיו נופי ילדותה של פרנק. בנקודה הזאת, אפשר אולי לחזור אחורה לזמן שבו היא עוד לא הייתה "אנה פרנק" הסמל, אלא ילדה בשר ודם.
חנה גוסלר, "הנלי" הכירה את אנה אז, קצת אחרי שמשפחת פרנק נמלטה מגרמניה בעקבות עליית היטלר לשלטון. אנה הייתה בת 4 ושתיהן הפכו לחברות הכי טובות. אנה של חנה, כמו שהיא זוכרת אותה, היא ילדה חריפה, וחכמה שאהבה לדבר ולכתוב: "אם לוקחים ילדה בגיל כזה וסוגרים אותה מהחברים, מחיות, מפרחים, מהכול, לפעמים הכישרון שאולי 20 שנה אחרי זה היה מתברר, כבר מתגלה" הסבירה גוסלר.
חנות הספרים השכונתית
החל משנות ה-70, חטיאם חימניק הוא הבעלים והמנהל של חנות הספרים הפינתית ליד כיכר מרוודפליין, חנות הספרים שבה מתחיל פרק חשוב, אולי החשוב ביותר, בסיפור של אנה פרנק. "בחנות הזו, בדיוק לפני 80 שנה, בקיץ 1942, אוטו פרנק קונה לאנה את מחברת היומן. היא קוראת לה 'קיטי' ומקווה שהיא תוכל להיות לה חברה נאמנה" מסבירה יולי.
באותו מקום שבו ניצב אז, נמכרים היום הספרים של אנה פרנק בעשרות שפות וגרסאות שונות. חטיאם הפך למפעל צנוע של איש אחד לשימור הזיכרון והמורשת שלה. הוא כל כך מושקע בסיפור של אנה פרנק, שבעצמו נלחץ כשהארגון לחקר השואה ביקש ממנו למצוא עוד יומנים שנכתבו, עוד "אנות".
"מצאתי מאות יומנים שפורסמו בשפה ההולנדית והיה לי שולחן מלא בהם, של אנשים שונים, כולם ילדים", מספר חטיאם. מאות ילדים וילדות שכתבו יומנים בשואה בהולנד בלבד. ילדים שהסתתרו כמותה, ילדים שנספו כמותה, או כאלה ששרדו. יש מאות יומנים שפורסמו, מאות "אנות", ועדיין ישנה רק אנה פרנק אחת, רק יומן אחד - היומן. לדבריו "אנה היא השגרירה של השואה, אם יורשה לי לומר". היומן של אנה פרנק, נמכר מאז ב-35 מיליון עותקים. הוא תורגם ליותר מ-70 שפות, נקרא בכל העולם והוא אחד מהספרים הכי נמכרים בהיסטוריה.
המסתור
בבית האחורי ברחוב פרינסנחראכט הם חיו במשך שנתיים וחודש. רק 4 הולנדים מקומיים ידעו וסייעו להם עם אוכל וציוד. 8 אנשים שהסתתרו בחלל סגור וקטן - 4 בני משפחת פרנק, פריץ פפר, חבר המשפחה, גבר כבן 50 שחלק את החדר הקטן עם אנה, ובני משפחת ואן פלס - שני ההורים והבן פטר, מי שהפך למושא האהבה של אנה. על כולם היא כתבה בפירוט.
"הסיפור הוא סיפור של ילדה מתבגרת שמסתתרת ומתמודדת עם הקשיים מסביב, עם היחסים בתוך המשפחה. אין יותר מדי יהדות. זה מדבר אל קהל הרבה יותר רחב" הסביר פרופסור דן מכמן, ראש המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם. לדבריו "אפשר להזדהות איתה בקלות בלי לדעת בדיוק כל מיני דברים שקשורים לחיים יהודיים ספציפיים". היומן של אנה הסתיים ב-1 באוגוסט 1944. שלושה ימים אחר כך פרצו למסתור חיילים נאצים ועצרו את שמונת היהודים. אנה ואחותה נשלחו לברגן-בלזן, שם מתו מטיפוס. האבא, אוטו, הוא היחיד ששרד ובסוף המלחמה חזר אל הבית לבד.
מפעל חייו של אוטו פרנק
אחרי שהנאצים יחד עם המשטרה ההולנדית נכנסו למחבוא ועצרו את בני המשפחה ושלחו אותם למחנות ההשמדה, מיפ חיס, אחת הנשים שעזרו למשפחה להסתתר, אספה בבהילות את כל המסמכים שמצאה, בהם גם היומן. היא שמרה ולא קראה אותם ורצתה מאוד להחזיר אותם בחזרה לאנה. כאשר התברר שאנה לא שרדה את השואה, העבירה את המסמכים ואת היומן לאבא שלה, אוטו פרנק.
אי אפשר להפריז בחשיבות של אוטו פרנק בקידום היצירה והמורשת של אנה. הוא אסף את הכתבים שלה, ריכז אותם ואף הצליח לשחזר שנה שלמה מהיומן שאבדה. בגרסה הראשונה אף צנזר קטעים שבהם אנה עסקה במיניות או כתבה טקסטים שליליים על בני המשפחה. ב-1947, פורסם "הבית האחורי - רישומי יומן". הספר זכה להצלחה מסוימת, אבל כמעט שנשכח. אלא שאוטו לא היה מוכן לתת לזה לקרות. הוא דחף ופעל כדי להביא את הסיפור לקהל גדול יותר והצליח יחד עם מחזה זוכה פרס פוליצר בברודוויי וסרט הוליוודי שחשף את אנה לעולם. משם הפך היומן ל"יומן" ואנה פרנק הפכה לאחת הדמויות המוכרות בעולם.
הקולות שטרם נשמעו
בשנים האחרונות דווקא מתוך הקהילה היהודית בהולנד מנסים להסיט ממנה מעט את הפוקוס, לערער במשהו את האייקון. "האמת שזה סיפור די חריג" טוען אמיל שרייבר, מנהל המוזיאון היהודי באמסטרדם "מדובר במשפחה אמידה שהייתה לה היכולת למצוא למחבוא כשהרבה אנשים אחרים לא יכלו להסתתר. בני משפחת פרנק עצמם היו פליטים מגרמניה. אני חושב שרוב הקהילה היהודית מרגיש אי-נוחות מסוים לגבי הממדים העצומים של האייקון של אנה פרנק".
שילוב של הרבה נסיבות הוביל את היומן של אנה פרנק למעמד שאליו הגיע, שילוב של לא מעט אנשים וגופים שהיו מעורבים בכך. אבל בסוף הכוח המניע של הסיפור הוא ילדה אחת, ילדה אינטליגנטית ויפה, כותבת בחסד, ילדה שחלמה להפוך לסופרת מצליחה ולא זכתה לראות את החלום שלה מתגשם.