שנה חלפה מתחילת המלחמה באוקראינה. כשפרצה היא הפתיעה את העולם, אבל עכשיו נראה שגם כאן כולם התרגלו. לא שאפשר באמת להסתגל לחיים עם הפגזות בלתי פוסקות, בלי חשמל, בלי מים, בלי הבדל בין עורף לחזית, אבל האוקראינים שאנחנו פוגשים מסכימים כולם על דבר אחד - לא מוותרים על הבית, לא משנה מה המחיר. צפו בחלק הראשון מתוך הפרויקט המיוחד
בחרסון פגשנו את לובה. על גג ביתה עובדים פועלים שמתקנים את הנזקים שגרם גראד שפגע בביתה רק אתמול. "הם הפגיזו את מרכז הכפר כל הלילה", היא מספרת ומצביעה על שורת מבנים. "כל הבתים פה ושם נפגעו".
כל חייה היא גרה פה, וכשהעיר נכבשה על ידי הרוסים במרץ האחרון היא ומשפחתה ניסו לברוח, ניסיון שכמעט עלה בחייהם. היא משחזרת: "בעלי ואני היינו צריכים לחצות בנהיגה את גשר אנטונובסקי, אבל כשהתחלנו לחצות, הם ירו באוויר. וכשחזרנו קצין רוסי ניגש אלינו והוא ענה: 'בזבזתי עליכם שישה כדורים'. הם חיות".
שמונה חודשים נמשך הכיבוש הרוסי בחרסון. לובה מספרת שכל יציאה מהבית, אפילו בשביל לקנות מזון, לוותה בחשש האם היא תחזור בחיים. "כשהצעירים, המתנדבים יצאו להפגין נגד הרוסים בכיכר המרכזית, הם ירו באנשים ממש שם בכיכר", היא מספרת. "בחג אנשים יצאו לשוק המרכזי כדי לקנות קצת אוכל והם ידעו שיש שם הרבה אזרחים, אז הם הפגיזו את השוק בכוונה. הרבה אנשים מתו, רבים נשרפו חיים במכוניותיהם. ראיתי את זה במו עיניי. אנשים שכבו שם קטועי גפיים. ילדים, מבוגרים, זקנים, לא אכפת להם. הם הורגים ילדים".
לפני המלחמה חרסון הייתה עיר נמל שוקקת חיים של 180 אלף תושבים. כשהרוסים הגיעו לכאן במרץ הם לקחו את כל מה שמסמל חיים נורמליים והפכו את הייעוד שלו. המלון היוקרתי בעיר הפך למפקדה של הכוחות הצ'צ'ניים - שם, לפי הטענות, אנסו נשים. שדה התעופה הבין-לאומי הפך לבסיס הלוגיסטיקה שבו התחמשו הכוחות, ו-11 מתחנות המשטרה בעיר הפכו למתקני כליאה ועינויים למתנגדי השלטון.
"בסך הכול יש לנו 300 מקרים מוכחים של אזרחים שהוחזקו כאן בשבי", מציין אנדריי קובני ממשטרת העיר. "אלו הסימנים מהאלה שבה הכו את האסירים", הוא מצביע על כתמים בקיר שנראים כמו סימני דם. "על השולחן הזה עומד מכשיר חשמלי והם היו מחברים את הכבלים לחלקי גוף שונים, כולל לאיברי המין, והיו מענים את האסירים".
זוועות העבר הלא רחוק של מתקן העינויים לא מרפות גם כשיוצאים חזרה החוצה. נכון, כבר שלושה חודשים שהאזרחים פה חופשיים מהכיבוש הרוסי, אבל הם עדיין חיים בסכנה תמידית. כמעט בכל רגע נתון נשמעים הדי הפגזים. אבל את האזעקות, שפעלו לאורך כל היום ברצף, כבר הפסיקו להשמיע.
באופן אירוני וגם שובר לב דווקא עכשיו המוני אזרחים בורחים - פחות מרבע מהאוכלוסייה נשארה. בזמן הכיבוש הרוסי האכזרי האוקראינים לא הפגיזו את העיר הזאת שהייתה מאוכלסת בתושבים. אבל מהרגע שהרוסים נסוגו כמה מאות מטרים מכאן, כל המטרות נהיו כשרות וכמעט שאין רחוב שבו בית מגורים לא נפגע. בכל יום ממשיכים להיהרג כאן אנשים.
חורבות שדה התעופה הבין-לאומי בחרסון מלמד המון על שאלה שכולם מנסים לענות עליה מה-24 בפברואר: איך זה יכול להיות שהרוסים לא כבשו את קייב ואוקראינה לא נפלה, כפי שהעריכו, בשלושה ימים? המקום הזה, על חורבותיו הפך לאחד מסמלי הניצחון האוקראיני ושינוי יחסי הכוחות במלחמה.
סבטיסלב היה בין הלוחמים הראשונים שנכנסו לעיר חרסון ביום השחרור, והמראות משם נחרטו בליבו. "הייתי אומר שאף עיר לא הייתה פרו-אוקראינית כמו חרסון", הוא נזכר. "כי כשנכנסנו לעיר ברכב, אנשים פשוט חסמו את דרכנו ברחוב הראשי. הם יצאו מנפנפים בדגלי אוקראינה, ולמען האמת, בקושי עצרנו את הדמעות".