השעה הייתה כמעט 21:00 בערב ב-7 באוקטובר כאשר ההחלטה הסופית נפלה: "אנחנו נוסעים", כתבו פה אחד שלושת שורדי השואה. כולנו עוד היינו בהלם, הזעם עוד לא היה שם, רק כאב שמפלח את הנשמה וההבנה שהכול הולך להשתנות. אני חיכיתי להם למחרת בברלין, תוהה עד הרגע האחרון האם נתב"ג ייסגר ואם הם באמת יעזבו את הילדים והנכדים בישראל שבן רגע הפכה לאזור מלחמה. אבל דבר אחד היה ברור: המסע הזה חשוב מכדי לבטלו. הם כבר עשו אותו פעם, לפני 85 שנה, בתור ילדים, כשהם ברחו מגרמניה הנאצית, אבל עכשיו הם החליטו לצאת לאותו מסע פעם אחת ואחרונה. וכך שחזרנו עם וולטר בינגהם (100), ג'ורג' שפי (92), ופול אלכסנדר (88) את הדרך שעברו מגרמניה לאנגליה רגע אחרי ליל הבדולח.
נקודת השיא באנטישמיות
פוגרום ליל הבדולח שהתקיים ב-9 בנובמבר 1938 היה נקודת השיא באנטישמיות הולכת וגוברת כלפי היהודים בגרמניה הנאצית, ולאחר שנים של הסתה ודה-הומניזציה וחקיקה אנטי יהודית שהביאה להדרתם מהמרחב הציבורי - חייהם של היהודים כבר לא היו בטוחים, דמם הותר.
בעקבות הפוגרום יצא לפועל המבצע להצלת ילדים יהודים מגרמניה, אוסטריה ומהשטחים שכבשה, והודות להתארגנות הקהילה היהודית בבריטניה, 10,000 ילדים יצאו ברכבות מגרמניה להולנד ומשם לאנגליה (היו משלוחים קטנים יותר גם לשוודיה, וגם בהם נקרעו ילדים מהוריהם), החל בדצמבר 1938 וכלה בפרוץ מלחמת העולם השנייה. הילדים יצאו לבד, ללא הוריהם, ורבים לא שבו לראות את משפחתם שנרצחה בשואה. ההקבלה לימינו אנו הייתה לנו ברורה מן הרגע הראשון.
בשמונה באוקטובר המסע התחיל באופן רשמי, מלווים בארגון מצעד החיים, שחזרנו עם שלושת השורדים את מסע ההצלה שלהם: מגרמניה, להולנד ומשם לבריטניה. בכל פעם שהמצלמה כבתה כולם הסתכלו בניידים, ואז נחשף גודל האסון בארץ, פיסה אחר פיסה. הנשים, הילדים, הטבח, התינוקות שנרצחו, סבא וסבתא שנלקחו, החטופים והתדהמה ליוו אותנו לאורך כל הדרך: "לא חלמנו שבחיינו נראה פוגרום נורא כל כך נגד יהודים ועוד בארץ ישראל", אמרו לי אז השלושה.
ליל הבדולח הוא תוצאה של שנאה שהלכה והתעצמה עד שהגיעה לשיא שלה באירועי אותו הלילה. אז שרפו והרסו הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם בתי כנסת ברייך וקול הזכוכית הדהד בכל רחבי אירופה, כאשר באמצע הלילה הם ניפצו והרסו חנויות ובתים של יהודים.
"החנות שייכת לחזיר יהודי"
עמדנו ברחוב בשכונת שונברג בברלין, שבו ג'ורג' שפי גר כשהיה בן 7 ובעודו משחזר את אירועי הלילה ההוא, לפני 85 שנה, יכולנו כמעט להריח את אבק השרפה מישראל. "בליל הבדולח הייתי בכיתה ב'", הוא משחזר. "כשקמתי בבוקר אימא אמרה, היום אתה לא הולך לבית הספר. שרפו אותו, את כולו. אחרי 3 ימים הרשו לי לצאת מהבית בליווי מבוגר ואז ראיתי את ההרס".
"אני זוכר את התמונות, חנות כובעים של יהודי ממול, על כביש ראשי, כל הכובעים בחוץ", ממשיך ג'ורג' לתאר. "החלונות שבורים, חנות של כלי כתיבה שהייתה שייכת לזוג מעורב, שהגבר יהודי והאישה נוצרייה גרמנייה. כתבו בגדול על המדרכה: 'החנות הזו שייכת לחזיר יהודי שהתחתן עם חזירה גרמניה'. היו מסביב הרבה אנשים, הרבה צעקות. הרס גדול".
בעיר קרלסרוהה (Karlsruhe) זקן השבט, וולטר בינגהם בן ה-100, שחזר את אירועי ליל שרפת הספרים, שבו נכח בעצמו כבר ב-1933: שיחקתי בפארק ופתאום ראיתי המון עם שנאה יוקדת בעיניים. הם השליכו ספרים למדורת ענק. הגרמנים הנאורים פשוט השליכו את מיטב הכתבים של גדולי הסופרים אל תוך האש. מאותו רגע הלכה והתהדקה חגורת החנק על צוואר היהודים עד ליל הבדולח, שאחריו אימא שלי הודיעה לי שאני עוזב את גרמניה לאנגליה".
התינוק שנכנס ללב
רכבות הקינדר-טרנספורט היו רכבות ההצלה שהובילו עשרת אלפים ילדים יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה אל עבר אנגליה הבטוחה. הילדים נסעו לבד, ללא ההורים. אחד הילדים הצעירים בחבורה היה אז התינוק פול אלכסנדר, אז בן קצת יותר משנה, היום גבר בן 88. אבל נראה שבכל מלחמה יש התינוק הזה שנכנס ללב ולא מרפה ממנו.
"אני לא יודע אם אני הכי צעיר שהיה בקינדר-טרנספורט, היו שם כמה תינוקות", אומר פול. "אני הייתי בן שנה ושבעה חודשים, בין הצעירים בוודאי. לא זוכר איזו מזוודה נתנו לי ומה היה בפנים. קראתי פעם שמישהו הכניס על הרכבת תינוקת בתוך סל, השאיר אותה על ספסל וכל הילדים טיפלו בה. הארגון האנגלי שטיפל בלוגיסטיקה של העברת הילדים שלח מטפלות שידאגו לילדים, אימא שלי מסרה אותי לידיים של גברת אחת, אחות על הרכבת, ויצאה מתוך נקודת הנחה שהיא כנראה לעולם לא תראה אותי שוב".
זה היה מסע מטלטל, קולותיהם של שורדי השואה התערבבו לעיתים קרובות מדי בקולות מן ההווה. הסיפור של ירדן רומן גת שמסרה את בתה בת ה-3 לבעלה אלון ופקדה עליו: "רוץ", רגע לפני שנחטפה לעזה, התינוק כפיר ביבס שעדיין נמצא בשבי חמאס, האימהות והאבות שהקריבו את עצמם כדי להציל את ילדיהם והילדים הקטנים שהראו תושייה בכל כך הרבה דרכים בשבי או במקלטים.
אבל יש הבדל אחד ברור: אז, לפני 85 שנה, היינו זקוקים לארגון הצלה בריטי כדי להציל את הילדים שלנו. היום יש לנו מדינה משלנו, היא לא מושלמת, יש בה הרבה בעיות, אבל היא שלנו, ואנו נילחם עליה. כולנו, יחד, כי פשוט אין דרך אחרת.
"המראות מישראל שברו את ליבנו"
רויטל יכין קרקובסקי, משנה למנכ"ל מצעד החיים העולמי שהשתתפה במסע: "כשפול, ג'ורג' ווולטר היו בדרכם לשחזר את מסע הבריחה שלהם מגרמניה הנאצית כילדים אחרי ליל הבדולח, ממדי הפוגרום של 7 באוקטובר רק החלו להתבהר. ביקרנו בבתיהם, בבתי הכנסת שלהם, בבתי הספר ובפארקים בהם בילו כילדים עד שהיטלר עלה לשלטון והכול נעצר. מילדים הם הפכו ליהודים. נרדפים וחסרי זכויות. הקינדר-טרנספורט היה חבל ההצלה לחיים בטוחים. המראות שהגיעו אלינו מישראל לאורך המסע שברו את ליבנו. הצטערתי כל כך ששורדי השואה רואים שוב בחייהם כיצד יהודים נטבחים, והפעם בארצם, בבתיהם".
"מצעד החיים 2024 ייערך בסימן הפגנת הסולידריות הבינלאומית הגדולה ביותר עם מדינת ישראל והעם היהודי, ואנחנו נצעד יחד, שורדי שואה ואנשי העוטף, בני נוער ומבוגרים מכל העולם".