במשך כשלושה עשורים, רוסיה וישראל היו חברות קרובות מאוד. המנהיגים של שתי המדינות היו מבקרים זה את זה באופן תדיר, ירושלים ומוסקווה שיתפו ביניהן פעולה באדיקות בהקשרים צבאיים – בייחוד בעניין סוריה, ובתחילת שנת 2020 אף נחנכה בירושלים אנדרטה לזכר מגיני העיר לנינגרד במלחמת העולם השנייה. אילו היינו צריכים לנבא לפני כשלוש שנים כיצד ייראו היחסים בין רוסיה לבין ישראל כיום – אף אחד לא היה מעלה על דעתו לתאר אותם בתור שפל היסטורי.
"כשבקרמלין מארחים את הנהגת חמאס – אז ברור שזה לא נורמלי ולא מוסרי", אומרת ל-N12 ארינה שעלתה לאחרונה לישראל, אחת מכמה ישראלים דוברי רוסית שעמם שוחחנו כדי לקבל תמונה בהירה יותר על היחסים בין שתי המדינות. "המולדת שלי זו ישראל אף על פי שנולדתי וגדלתי ברוסיה. גם אם לא הייתי ישראלית ולא היה לי קשר לישראל – אני חושבת שזה נורא ואיום שמארחים בקרמלין את הטליבאן ואת חיזבאללה. מה זה הדבר הזה?".
בגלל המלחמה באוקראינה
היחסים בין רוסיה לבין ישראל החלו להידרדר עם תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה. בהתחלה ישראל ניסתה למצב את עצמה כמתווכת, כאשר ראש הממשלה נפתלי בנט ביקר במוסקווה ונפגש עם הנשיא פוטין. אך מאז שישראל החלה להתבטא לטובתה של אוקראינה, היחסים בין מוסקווה לירושלים הידרדרו, ועם תחילת הלחימה בעזה – הרוסים תפסו צד, וזה לא היה הצד שלנו.
מעבר להכפשות תקשורתיות וזימון חברי השגרירות הישראלית במוסקווה לבירור, אחת הדוגמאות הבולטות לעמדה האנטי-ישראלית של רוסיה היא אירוח משלחת חמאס בקרמלין. "בהתחלה בתקשורת הרוסית אמרו שפוטין עושה את זה כדי לשחרר את החטופים עם האזרחות הרוסית. וכמה שחררו? רק אחד", אומרת ארינה.
היא ממשיכה ומדגישה שהתמיכה של רוסיה בחמאס לא מגיעה בוואקום: "זה לא מפתיע אותי. כי אחרי שרוסיה התחילה להתעסק עם אוקראינה היה ברור שהאיחוד האירופי ונאט"ו וארצות הברית לא היו חברות של רוסיה. היא מחפשת חברות אחרות אז היא משפרת את היחסים עם סין ועם איראן. עם יד על הלב, זה נראה כאילו מדובר בשתי חזיתות אפשריות למלחמת עולם שלישית".
סיקור מורחב ב-N12:
אנטישמיות במסווה
העמדה האנטי-ישראלית של רוסיה מתחברת למה שמכונה פעמים רבות בתור "ציר הרשע" – קבוצה של מדינות שלא ממש מחבבות משטרים דמוקרטיים ליברליים וחוברות יחד לשיתוף פעולה צמוד בתחומים שונים, בעיקר צבאיים – כמו קוריאה הצפונית ואיראן. האידאולוגיה הקיצונית של המדינות הללו, שפעמים רבות יש בה מן האנטי-ישראליות ומן האנטישמיות, פוגשת את האידאלוגיה הרוסית – שהשתמשה במשך שנים בפרופגנדה אנטישמית כדי להפיץ סוגים שונים של מסרים אנטי-מערביים. שתי הגישות הללו מחזקות אחת את האחרת ומרחיקות את רוסיה עוד יותר מישראל.
העמדה הפוליטית של רוסיה נגד ישראל יצרה גם שכבה חדשה לאנטישמיות המודרנית. הנשיא פוטין אמנם לא מתבטא באנטישמיות בגלוי, והוא גם עושה הרבה כדי להסתיר את היחס המפלה ליהודים: בשבוע שעבר הוא אף נפגש עם מנהיגי הקהילה היהודית ברוסיה כדי להביע את דאגתו לשלום החטופים. אך בעקמומיות לשונית שמאפיינת את המנהיגים הרוסים, הוא מצליח להשחיל הערות עם גוון אנטישמי מובהק - למשל כשהוא מתחמק מגינוי המעשים של חמאס ומדגיש את השורשים היהודיים של אויבו נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי.
"זה מדהים אותי. הם מתגאים בשחרור אושוויץ ואומרים שהם אוהבים את היהודים ואין להם אנטישמיות, ובמקביל מספרים בחופשיות בדיחות אנטישמיות ולא מתביישים להגיד את זה בפומבי", אומר ל-N12 פאבל, צעיר שעלה מרוסיה לאחרונה. בשיחה איתנו הוא אף מבקש לשלוח מסר חריף ליהודים שמתגוררים ברוסיה כיום: "היהודים צריכים לצאת מרוסיה. המצב הופך לגרוע יותר ביחס ליהודים, הקהילה היהודית ברוסיה מאבדת את הכוח שלה ולא תוכל להגן על עצמה".
"מרגיש כמו בגידה"
למרות הבהלה הישראלית לדרכונים הזרים, בשיחה איתנו פאבל מספר דווקא כי הוא מתכוון לוותר בקרוב על האזרחות הרוסית שלו. "המלחמה באוקראינה הייתה הקש האחרון", הוא אומר. כבר יותר מעשור שהוא משתתף באדיקות בפעולות האופוזיציה ברוסיה ומדגיש שהוא כבר לא רואה ברוסיה עתיד, או כמו שהוא מנסח זאת: "אין לי אשליות".
פאבל מצביע על מפגן השנאה הקיצוני שהתרחש אחרי פרוץ המלחמה בנמל התעופה מחצ'קלה בדגסטן שבדרום רוסיה כנקודת מפנה בצורה שבה הוא תופס את האנטישמיות הרוסית. באירוע הקשה פרצו המוני מוסלמים פרו-פלסטינים לשדה התעופה כדי לבצע לינץ' בנוסעי מטוס שעל פי השמועה היו בו נוסעים מישראל. "הקשבתי באדיקות לתגובות על מה שקרה במחצ'קלה. אחרי שהכחישו שזו אנטישמיות – הבנתי שההסתכלות על אנטישמיות ברוסיה היא שונה", אומר פאבל.
פוטין, בתגובה, לא גינה את המעשים, אלא האשים את ארצות הברית בניסיון לפגוע ביציבות ברוסיה, ואמר כי ישראל נוקטת בצעד של ענישה קולקטיבית כלפי הפלסטינים ועושה זאת ללא הצדקה.
"לא ציפינו לדבר כזה מהמדינה שלנו", מוסיפה נועה, שעלתה ארצה ממוסקווה לפני כארבע שנים. "לא משנה כמה רע התייחסו אלינו, לא ידענו שהרוע הטהור יכול להיות עוד יותר גדול". את השיחה אנחנו מנהלים כבר בעברית - עם העלייה ארצה היא התגייסה לצה"ל ועשתה שירות משמעותי. ואם תשאלו אותה מה היא מרגישה יותר - ישראלית או רוסייה, היא תבטל את השאלה הזו בבוז, ובצדק.
נועה מדגישה שההידרדרות ביחס של רוסיה ליהודים היא תוצר של שנים של עבודה. עם זאת, היא מסמנת את המלחמה באוקראינה כנקודת מפנה שממנה כבר אין דרך חזרה בדרך שבה רוסיה רואה את הקהילה היהודית, ואיך שהקהילה היהודית רואה את רוסיה: "כשפרצה המלחמה שוחחתי עם חברים שעלו לא מזמן. דיברנו על זה שאיבדנו את המולדת שלנו, שאין לנו את המדינה הזו יותר - זהו, איבדנו את הבית".
"במלחמה באוקראינה, זו הייתה תחושה שרוסיה אולי לא פונה בדיוק נגדנו, אבל בהחלט נגד הערכים שלנו. אבל כשפרצה המלחמה בישראל - המדינה שלי התחילה למכור נשק כדי להרוג אותי", אומרת נועה. "ברגע שהתחילה המלחמה בישראל והם מכרו נשק לחמאס, טרולים התחילו לכתוב פוסטים נגד ישראל כמו שהם כתבנו נגד אוקראינה – אז זה הפך לממש פנייה נגדי. חשבנו שהגענו לתחתית, ומסתבר שיש עוד לאן לרדת. מה זה אומר, שאני האויבת עכשיו? זה מרגיש כמו בגידה".
"אני חושבת שהרוסים צריכים לנהל דיאלוג בונה עם ישראל", מסכמת ארינה, בתחושה שיש עוד אפשרות לשקם את היחסים בין המדינות ודורשת מהפוליטיקאים לנקוט צעדים בנושא. "בלי עוד הצהרות של שר החוץ לברוב שיש להפסיק את הלחימה ולהעיף את החיילים מעזה – זה לא יקרה. אבל צריך דיאלוג קונסטרוקטיבי. הפוליטיקאים צריכים לפתור את הבעיה הזו".