עשרות אלפי יהודים, ומי יודע כמה עשרות אלפים מצאצאיהם, חבים את חייהם לטורקיה. ממש כך: הודות לניטרליות הטורקית במלחמת העולם השנייה, הקהילה היהודית נותרה מחוץ להישג ידו של היטלר. אבל בעוד שזוועות השואה נחסכו מיהודי טורקיה, האנטישמיות בהחלט לא פסחה על המדינה. מאז 7 באוקטובר השנאה העתיקה ליהודים לא רק התעוררה מחדש – אלא גם מקבלת רוח גבית, הן מהמתרחש בעזה והן ממהלכיו ומאמירותיו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן.
יהודי טורקיה מדווחים על מסרים אנטי-ישראליים בוטים במערכת החינוך, בארגונים וגם ברחוב. לדברי דוד (השם המלא שמור במערכת), תושב איסטנבול, גם בבתי הספר בעיר שבהם לומדים תלמידים יהודים מוצגת המלחמה רק מצד אחד. "בכל בוקר מזכירים את האסון בעזה בטקסים הבית-ספריים, אבל לא מזכירים בכלל את מה שקרה ב־7 באוקטובר – לא את הטבח, לא את החטיפות. רק את מה שישראל עושה לתושבי עזה", מספר דוד. "מציגים רק את הנרטיב הפלסטיני באופן חד-צדדי ומסולף, וזה חלק ממה שיוצר דעת קהל עוינת, אלימה לפעמים, ובטח לא הוגנת".
דוד, תושב איסטנבול: "למדנו להיות זהירים. לא להסתובב עם כיפה ברחוב, לא ללכת לבית כנסת בקבוצות. "באיסטנבול יש שלושה בתי כנסת פעילים, וכולם מאובטחים כל הזמן"
העיתונות בטורקיה של היום אינה חופשית – היא דורגה לאחרונה במקום ה-158 מתוך 180 מדינות במדד חופש העיתונות של ארגון "עיתונאים ללא גבולות" – והקו האנטי-ישראלי שמוביל ארדואן שולט בה. "99% מהעיתונות כאן היא ממשלתית ולא מציגה שם איזון. ישראל תמיד אשמה, לא משנה מה קרה באמת", מתאר דוד ואומר שהמסרים מחלחלים עמוק, כפי שחוו בנותיו על בשרן: "החברות הכי טובות שלהן, ילדות מוסלמיות, שאלו אותן, 'איך אתן יכולות לתמוך במדינה שמבצעת טבח?'. הן לא שמעו מילה על זה שפרצו לבתים ורצחו משפחות שלמות בעוטף עזה, זה לא הוצג להן אף פעם. המצב הזה כמובן יצר ריחוק גדול וקרירות בין בנותיי לחברות שלהן".
אתם חוששים? מודאגים?
"למדנו להיות זהירים. לא להסתובב עם כיפה ברחוב, לא ללבוש סממנים יהודיים, לא ללכת לבית כנסת בקבוצות".
מה קורה סביב בתי הכנסת?
"באיסטנבול יש שלושה פעילים, וכולם מאובטחים כל הזמן. זו מדינה מוסלמית, תמיד יש סיכון שיפגעו ביהודים. במקרה הטוב מישהו יזרוק מילה, במקרה הרע זה עלול להיגמר באלימות. מאז 7 באוקטובר הפחד התעצם, אז גם מזוזות לא שמים בדלתות. בטח לא היום, כשהתקשורת והממשלה מסיתות נגד ישראל. בהפגנות הרחובות מתמלאים בדגלי פלסטין, וארדואן עצמו לא מסתיר את עמדתו. הוא מדבר בגלוי על 'הישות הציונית שצריכה להיעלם'. זה לא באמת חדש, והקהילה כבר רגילה לזה לצערי. בכל פעם שיש סבב בעזה או עימות בין ישראל לפלסטינים זה משפיע על היחס אלינו".
רק לפני כשנה וחצי נרשמה התקרבות ממשית בין ישראל לטורקיה וראש הממשלה נתניהו נפגש עם הנשיא ארדואן. הפגישה תוארה כתחילתה של תקופה חדשה, אבל אז הגיע 7 באוקטובר
אומנם הקהילה היהודית בטורקיה הצטמצמה משמעותית עם השנים, אבל היא עדיין מונה כיום 13,000-10,000 נפש. רובה משתייך למעמד סוציו-אקונומי גבוה, עם נכסים והשפעה כלכלית מקומית – מה שמהווה לפחות תשובה חלקית לשאלה למה בעצם נשארים אותם אלפי יהודים במדינה. "יש הרבה טוב בטורקיה", אומר דוד. "המדינה מציעה איכות חיים גבוהה יחסית, עם רווחה, תרבות ונוחות כלכלית, והיהודים שנשארו מבוססים ברובם, עם לא מעט נכסים".
שרה (שם בדוי), גם היא יהודייה תושבת איסטנבול, מעלה שיקול נוסף שבוודאי משאיר לא רק אותה בטורקיה: "יש לי משפחה בישראל, בעלי ואני שקלנו לעלות לארץ, אבל מאז המלחמה הרי גם שם לא שקט. אני רואה את החדשות על רקטות, על פיגועים, ולא יודעת מה עדיף: להיות בטורקיה ולפחד להראות שאת יהודייה, או לחיות בישראל ולפחד מטילים וממחבלים. ישראל תמיד הייתה עבורנו מקום מפלט, אבל היום המפלט הזה לא נראה בטוח. זה שובר אותי, כי אני מרגישה שאנחנו תקועים בין עולמות – לא לגמרי שייכים לפה, לא יכולים באמת להגיע לשם".
זה מחלחל לרחוב
היום אולי קשה לזכור את זה, אבל רק לפני כשנה וחצי נרשמה התקרבות ממשית בין ישראל לטורקיה. לאחר שנים של מתיחות דובר בשני הצדדים על שיתוף פעולה מדיני, כלכלי וביטחוני, ומשלחת סיוע ישראלית שהגיעה לדרום-מזרח טורקיה בעקבות רעידת האדמה בפברואר אותה שנה התקבלה בחיבוק. על רקע ההתפתחויות נפגש ראש הממשלה בנימין נתניהו עם הנשיא ארדואן בשולי עצרת האו"ם הכללית בספטמבר 2023; הפגישה תוארה כתחילתה של תקופה חדשה, והמנהיגים הדגישו את רצונם לשתף פעולה בפיתוח אנרגיה במזרח הים התיכון. אבל אז הגיע 7 באוקטובר.
ירח הדבש הסתיים זמן קצר לאחר השבת השחורה. ברגעי ההלם הראשונים נקט ארדואן עמדה מאוזנת – לפחות בסטנדרטים שלו – כשלא הביע תמיכה בטבח וגם לא גינה אותו. אבל ככל שהתקדמה הלחימה בעזה, וככל שגברו בציבור הטורקי הקולות התומכים בחמאס, הרוח שינתה כיוון. כשלושה שבועות לאחר הטבח, ב-28 באוקטובר, עמד ארדואן על הבמה בעצרת המונים באיסטנבול תחת הכותרת "פלסטין הגדולה", ומול מאות אלפים הכריז רשמית על סיום תהליך הנורמליזציה עם ישראל.
אוריאל לוי, תושב איזמיר: "מול הקונסוליה הישראלית צועדים בחיג'אבים עם דגלי חמאס וקוראים קריאות נגד ישראל. אני חי בתחושת רדיפה, מרגיש שכל מילה עלולה להפוך לסכנה"
"ארדואן השתמש ברטוריקה אנטי-ישראלית כדי לחזק את מעמדו הפוליטי, והפך את מדיניות החוץ לכלי קמפיין פנים-מדינתי", אומר ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק, חוקר ישראלי לענייני טורקיה. "מאותו רגע, הביקורת הפומבית של ארדואן על ישראל הפכה לשגרה יום-יומית. הוא חזר שוב ושוב על אמירות שמערערות את הלגיטימיות של ישראל ומלחמתה בחמאס".
אוריאל לוי, תושב איזמיר, מתאר מציאות שמהדהדת את המילים של הנשיא. "החיים כיהודי אף פעם לא היו קלים כאן, אבל מאז המלחמה המצב הפך לבלתי נסבל. הדברים של ארדואן מקצינים את השנאה כלפינו, וזה לא נשאר ברמה הפוליטית: זה מחלחל לרחוב. בין השאר נוצר מצב שחלק מהטורקים בטוחים שאנחנו, היהודים שחיים כאן, עובדים בשביל המוסד או השב"כ. הם מפחדים שנעביר מידע לישראל".
אתה באופן אישי חווית עוינות?
"יש מעדנייה אחת שכבר כמעט 50 שנה אני קונה בה גבינות. לפני בערך חודשיים אמר לי העובד שם, 'תיזהר ממני, יגיע הזמן שבו אני אהרוג אותך כמו שהיהודים הורגים את העזתים'. עמדתי שם בהלם ובסוף אמרתי לו, 'אני רק באתי לקנות גבינה וככה אתה מדבר אליי?'".
לוי מספר על הסתה חריפה ברחוב וברשתות החברתיות, שניכרת בכל פינה. "מוסלמים דתיים לומדים לשנוא ישראלים ויהודים. כמעט בכל יום יש הפגנות באיזמיר ובאיסטנבול, מול הקונסוליה הישראלית צועדים בחיג'אבים עם דגלי חמאס וקוראים קריאות נגד ישראל. אני חי בפחד יום-יומי, בתחושת רדיפה. כששכנים או קולגות שואלים אותי מה דעתי על המצב בישראל, אני לא מגיב. אני שותק. אני מרגיש שכל מילה עלולה להפוך לסכנה. כאילו רק מחכים שנביע תמיכה כדי להשתמש בזה נגדנו".
שרה (שם בדוי), תושבת איסטנבול: "מישהו צעק 'מוות ליהודים' ליד קבוצה של ילדים שחיכו להסעה לבית הספר היהודי שבו לומדת הבת שלי. הילדים לא ישכחו את זה כל כך מהר"
גם המרחב הדתי, אומר לוי, הפך בעייתי. "לפני המלחמה הייתי הולך כל שבוע לתפילה בבית הכנסת, ומאז 7 באוקטובר אני מתפלל רק בבית. אני פשוט מפחד שיבצעו פיגוע בבית הכנסת".
אתה עדיין מזדהה כיהודי?
"אני גאה בזהות שלי, אבל לצערי אני מסתיר אותה. כשאני מגיע למקום חדש ושואלים מאיפה אני, אני אומר שעשיתי עלייה מבולגריה ושאני מוסלמי. מבחינתי זו הדרך היחידה להרגיש בטוח".
הילדים חזרו מבוהלים
לפני כחצי שנה, ב-11 בנובמבר, הלך ארדואן צעד קדימה וטען שישראל היא איום על ביטחונה הלאומי של טורקיה. הסיבה: רעיון "הארץ המובטחת", כפי שהנשיא מבין אותו או לפחות טוען כך, כולל גם 20 מחוזות בדרום-מזרח טורקיה. בעקבות הצהרה זו החלו כלי תקשורת טורקיים לקדם "חקירות היסטוריות" של המושג; לצד מאמרים שטענו לקונספירציה ציונית עתיקת יומין פורסמו מפות בדיוניות שמציגות את דרום-מזרח אנטוליה ואת קפריסין כשטחים שמיועדים לשליטה יהודית.
בהמשך למגמה נטען בעיתונים "סאבח" ו"טורקיה" כי יהודים מישראל וממדינות נוספות רוכשים אדמות ורכוש בצפון קפריסין בניסיון להפוך את האזור ל"פלסטין השנייה". נטען כי מדובר ב"כיבוש שקט", בדפוס שמזכיר את רכישת הקרקעות בארץ ישראל לפני קום המדינה. העיתון הממשלתי "יני שפאק" הלך רחוק יותר, קרא בגלוי להשמדת ישראל, ותיאר את היהדות כ"דת מזויפת בת 3,000 שנה שיש למחוק מעל פני האדמה".
ל', סוחר ישראלי שממשיך לעשות עסקים בטורקיה: "אנחנו לא חולקים השקפת העולם, אבל יש רגעים של חום ואמון. מארחים אותי עם קפה, בקלוואות, חיוך. הם לא מתייחסים אליי כאויב"
האנטישמיות בטורקיה נמצאת בעלייה. המגמה זוהתה כבר בדו"ח האנטישמיות העולמי של אוניברסיטת תל אביב והליגה למניעת השמצה מ-2023, וזכתה לחשיפה נוספת בתוכנית רדיו ברשת BBC לפני כארבעה חודשים. חברים בקהילה היהודית סיפרו שם שהם החלו לפנות זה לזה בציבור בשמות בעלי צליל ערבי מחשש שיזוהו כיהודים; רבים מהם אמרו שהם שוקלים לעזוב למדינות כמו ספרד ופורטוגל, שמהן הגיעו אבותיהם.
לפעמים קשה להבחין בהבדל שבין אנטי-ציונות, התנגדות לפעולות נקודתיות של ממשלה בישראל ואנטישמיות, ונראה שבטורקיה של היום הפכו כל השלוש לבליל אחד. זה ניכר בדברים שאמר לאחרונה ראש מועצת הדתות בטורקיה, עלי ארבאש, שהצהיר כי ישראל היא "ארגון טרור ציוני" וכי היהדות, שארבאש תיאר כ"סוטה", היא "הכוח המניע של הציונות ושל הלחימה הישראלית בעזה".
לפעמים נדמה שבטורקיה מתנהלת תחרות של הכרזות אנטי-ישראליות. עומר צ'ליק, דובר מפלגת השלטון, השווה את ממשלת ישראל לגרמניה הנאצית; העיתון "מילייט" תרם להשוואות כשכינה את עזה "גזוויץ" – הלחם מילים בין עזה לאושוויץ. "יהודים נרדפו בטורקיה במאה ה-20 בשל סירובם להתבולל ולוותר על שפת הלאדינו", מזכיר ד"ר כהן ינרוג'ק, "אז הם הוצגו בקריקטורות כאנשים חומרניים, מלוכלכים, נצלנים. זה הוביל לפרעות תראקיה ב-1934 ולמס רכוש מפלה ב-1942. מאה שנים עברו, אבל השנאה נותרה כשהייתה".
שיח השנאה מתבטא גם בכרזות, כמו זו עם תמונתו של דובר חמאס אבו עוביידה, שנתלתה באיסטנבול, באנקרה, באיזמיר ובדיארבקיר. גם פוסטרים עם קריאות "מוות ליהודים" הופיעו בשכונות מרכזיות, ובדצמבר 2023 דווח בתקשורת הישראלית על חנות ספרים יד שנייה באיסטנבול שבכניסה לה הוצב שלט "אין כניסה ליהודים"; השלט הוסר בידי הרשויות המקומיות בעקבות לחץ ציבורי, אבל ספק אם לחץ כזה היה מופעל כיום. באותו הקשר, כבר בסוף אוקטובר 2023 רוססו כתובות קיר על בית הכנסת "עץ החיים" באיזמיר ("ישראל זה עם של רוצחים", נכתב באחת מהן), והפגנה אנטישמית נערכה מול בית החולים היהודי "אור החיים" באיסטנבול. בעקבות האירועים עבר בית הספר היהודי "אולוס" ללמידה מרחוק מחשש לביטחון התלמידים.
ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק, חוקר ישראלי לענייני טורקיה: "ארדואן השתמש ברטוריקה אנטי-ישראלית כדי לחזק את מעמדו הפוליטי, והפך את מדיניות החוץ לכלי קמפיין פנים-מדינתי"
"הבת שלי לומדת בבית ספר יהודי בעיר", מספרת שרה על המצב באיסטנבול כיום. "היא במסגרת יהודית מאז שהיא בגן, ותמיד הייתה הרגשה שזה מקום מוגן, עטוף. אבל מאז המלחמה בישראל, התחושות שלנו כהורים התהפכו. בכל בוקר אני שואלת את עצמי אם לשלוח אותה לבית הספר או לוותר. לפני חודש התקיימה הפגנה גדולה לא רחוק מבית הספר, ומישהו צעק 'מוות ליהודים' ליד קבוצה של ילדים שחיכו להסעה. ההסעה נסעה משם מיד, אבל כל הילדים חזרו הביתה מבוהלים. המורות ניסו להרגיע, אבל את מה שהם שמעו הם לא ישכחו כל כך מהר".
את עדיין שולחת את הילדה לבית ספר?
"כן, אבל אני כבר לא בטוחה אם הוא בטוח. אני פוגשת שכנים, ומרגישה שאני לא יכולה להגיד את דעתי האמיתית. אני אפילו בודקת פעמיים אם לדבר בעברית עם אמא שלי בטלפון. זה לא נורמלי. אני לא רוצה לעורר רחמים, אני רק רוצה לחיות חיים נורמליים. ללכת לבית כנסת בלי לחשוש, לשלוח את הילדה ללימודים בלי חרדות, לדבר עברית בלי להסס".
נחתך החוט האחרון
התיירות הישראלית לטורקיה כמעט שאינה קיימת יותר. עד תחילת אוקטובר 2023 הייתה המדינה בין היעדים המובילים – בשנת 2022 בלבד ביקרו בה כ-630 אלף ישראלים – ואז היא פשוט נמחקה ממפת התיירות שלנו. עם תחילת המלחמה פרסם המטה לביטחון לאומי אזהרת מסע חמורה, חברות תעופה ביטלו קווים, טורקיה מצדה החליטה כמו מדינות רבות אחרות להפסיק את הטיסות הישירות מישראל ואליה – והתוצאה היא ירידה של יותר מ-90% בנפח התיירות הישראלית.
י', ישראלית שהייתה בעבר תושבת טורקיה, עבדה עד אוקטובר 2023 כמארגנת טיולים למדינה. ביום הטבח היא הדריכה קבוצת מטיילים ישראלים באיסטנבול. "לא היה לנו איך לחזור לארץ כי התבטלו כל הטיסות, אבל לאט-לאט הצלחתי להעלות את המטיילים לטיסות חזור", היא מספרת. "מאז לא הוצאתי יותר קבוצות לטורקיה ומצאתי את עצמי בלי עבודה. הקו בין המדינות נסגר, כאילו נחתך החוט האחרון שחיבר בינינו. גם אם תהיה בעתיד אפשרות לטוס לשם, לא אחזור לארגן טיולים במדינה. מה יש לי לחפש שם אם ככה מדברים עלינו? בצדק אנשים הפסיקו לנסוע לטורקיה, לא בטוח יותר להביא לשם קבוצות. היום גם לא תראי כמעט ברחובות אנשים שהגיעו מהארץ באופן פרטי, כל תחום טיפולי השיניים התרסק והישראלים עברו לטיפולים בגיאורגיה. הביקוש להשתלות שיער בטורקיה עדיין קיים, אבל גם הוא ירד משמעותית בקרב ישראלים".
בזירה העסקית נרשמת התקררות דומה. טורקיה הייתה מחמש שותפות הסחר הגדולות של ישראל; ההיקף הכולל עמד על יותר מ-7 מיליארד דולר בשנה, רובו (כ-75%) ביבוא ישראלי מהמדינה. אלא שלפני כשנה פתח ארדואן בחרם סחורות על ישראל, ואף שתוצאותיו היו פחות דרמטיות מהציפיות בטורקיה ומהחששות בישראל, המצב בין המדינות קפוא במובן הזה. ובעוד שאנשים פרטיים עדיין עושים עסקים עם הטורקים, המצב אינו כשהיה גם מבחינתם. ל', סוחר ישראלי ותיק: "אני כבר 20 שנה נוסע לטורקיה, ופעם זה היה פשוט יותר. היום כל נסיעה מלווה בתחושת דריכות, ואני כבר לא טס ישירות לשם אלא דרך יוון, ומשם לוקח טיסה נוספת מאתונה לאיסטנבול. הרי אין כניסה של מטוסים ישראליים לטורקיה".
ומה קורה כשאתה כבר שם?
"אני דואג לא להיראות יהודי. לא מדבר עברית, לא עונד שרשרת מגן דוד, מוריד את הכיפה. אני יודע ספרדית, אז אני אפילו מציג את עצמי כאזרח ספרדי. זה כואב, כי אני לא אדם שמתבייש במי שהוא, אבל אני פשוט לא מרשה לעצמי לקחת סיכון מיותר".
ואתה ממשיך לטוס לשם?
"כן, כל שבועיים-שלושה. זו הפרנסה שלי, אין לי ברירה".
באיזו אווירה מתנהלות העסקאות שם?
"עדיין יש כבוד הדדי, ובסופו של דבר יש אינטרסים משותפים. אני צריך את הסחורה – בגדים, טקסטיל, מוצרים שאני מוכר פה – והטורקים צריכים את הכסף. אני לא מדבר איתם על פוליטיקה, לא מזכיר את 7 באוקטובר, לא את חמאס. אני מבין שיש פערים. הסוחר מוסלמי, אני יהודי. הוא מתפלל במסגד, אני בבית כנסת. אנחנו לא חולקים השקפת העולם, אבל זה לא אומר שבהכרח חייב להתפתח קונפליקט. ברור לי שהם מזדהים עם הפלסטינים, זה חלק מהזהות שלהם ומהנרטיב שהם חיים בו. אני לא מצפה לשכנע אותם אחרת. אני גם לא שוכח מי אני, אבל בתוך כל זה יש חיבורים אנושיים. יש רגעים של חום ואמון. הם מארחים אותי יפה – עם קפה, תה, בקלוואות, חיוך. זה לא משחק, זה אמיתי. הם לא מתייחסים אליי כאויב".
המצב לא מפריע לך?
"אם הייתי עוצר כל עסקה בגלל פער פוליטי או דתי, לא הייתי עובד עם אף אחד. המסחר מחזיק בזכות היכולת להתעלות מעל זה, ואני מצליח כי אני כבר 20 שנה בעסקים שם. למדתי איך להתנהל, איך לבנות קשרים. מצד שני, לא מעט חברים ישראלים שלי בתחום החליטו להפסיק לקיים קשרי מסחר עם הטורקים. אני יכול להבין אותם, אבל בסופו של דבר הם משלמים מחיר כלכלי כבד בגלל פוליטיקה".