שינוי המדיניות של ישראל בנושא הסיוע ההומניטרי לעזה נועד ככל הנראה לא רק להקל על המצב בשטח, אלא גם לשנות את הנרטיב השלילי המתפשט בתקשורת העולמית. אך לפי אופי הסיקור עד כה - נראה שזה לא מצליח. אף שישראל הקלה את המצור ואפשרה הכנסת סיוע מוגבר, ואף שצה"ל החל להצניח אספקה אווירית לעזה, מהלך חריג בקנה מידה אזרחי בין-לאומי - הדימוי התודעתי בעולם לא השתנה.
הצנחות הסיוע דווקא עוררו ביקורת רחבה. נטען שהן מהוות דרך סיוע יקרה, לא יעילה ולעיתים מסוכנת, בפרט באזורים שבהם קשה להבטיח שהאספקה תגיע לידיים הנכונות. גם אם הכוונה הייתה הומניטרית - התמונות מן השטח ממשיכות לספק תחושת קשות. ההפוגות ההומניטריות והעברת הסיוע דרך מעבר רפיח זכו לסיקור עולמי, אך זה לא עצר את התחושה - לא בעזה, לא בדיווחים, ולא בזירה הדיפלומטית - שמדובר במעט מדי ומאוחר מדי.
בישראל, המסבירנים מודים בקושי. נועה תשבי, ששימשה בעבר כשליחת הסברה מיוחדת של מדינת ישראל, משקפת את עומק המשבר: "אי אפשר להסביר את המצב ההומניטרי בעזה מהצד הישראלי", היא אומרת. "הסיטואציה כל כך חמורה, התמונות כל כך קשות, ובאמת אנשים אובדי עצות. אני מעולם לא קיבלתי יותר פניות מחברים ומכרים ואנשים שאני עובדת איתם, החל מתעשיית הבידור דרך עיתונאים, ששואלים אותי: מה אנחנו יכולים להגיד על העניין הזה?". לדבריה, הכישלון ההסברתי הוא כה עמוק, "שכרגע אנחנו באמת... במצב ביש".
"אין הרעבה - אבל יש רעב"
המצב ההומניטרי ברצועה הוא מורכב: אין מספיק מוצרי בסיס, הסיוע שנכנס איננו בהיקף הנדרש, ומנגנוני חלוקה הנתונים לאישור ולפיקוח ישראלי אינם מתפקדים באופן מיטבי. כל זאת, תוך מציאות שבה חמאס מנצל את המצב לצרכיו ומעצים את המצוקה לצרכים תודעתיים. אבל ההבחנה הזו, רציונלית ככל שתהיה - לא מצליחה לחדור את חומת התמונות מעזה. הרעב הפך לא רק לאיום ממשי על תושבי הרצועה, אלא גם לכלי תודעתי חזק במיוחד - וכזה שישראל, כך נדמה, לא נערכת אליו כראוי.
עמנואל נחשון, לשעבר שגריר ישראל בבלגיה וסמנכ"ל משרד החוץ, מתאר את גודל הבעיה: "מה שאנחנו רואים מעזה זה תמונות מחרידות וקשות מאוד שמאוד-מאוד קשה להסביר אותן. אומנם אין הרעבה, אבל יש רעב. ולכך היינו צריכים לדאוג מראש ולהבין שזה עלול להתפוצץ לנו בפרצוף".
"המסבירים בלי תחמושת - חשופים לחלוטין"
יהונתן קונריקוס, לשעבר דובר צה"ל לתקשורת הבינלאומית, מזהה את אחד הכשלים המרכזיים: "אנחנו נתפסים בתור הגדולים והחזקים והפלסטינים נתפסים בתור החלשים והמסכנים", הוא אומר. "ועם זה מדינת ישראל צריכה להתמודד הרבה יותר טוב". במציאות הזו, הדובר הישראלי נותר כמעט חסר יכולת להסביר. "בחזית ההסברה נותרו תומכי ישראל בלי תחמושת, חשופים לחלוטין", הוא מוסיף.
הנזק התדמיתי שנגרם לישראל בשבועות האחרונים הוא עמוק וקשה לתיאור: "לדעתי מה שמדינת ישראל צריכה לעשות זה קודם כול להגדיר את נושא הדוברות והדיפלומטיה כנושא מאפשר לאומי, כזה שמקבל תעדוף במשאבים, בכוח אדם. בסדרי עדיפיות של מה אומרים ומה לא אומרים השרים ומקבלי ההחלטות - בעברית ובאנגלית", מסביר קונריקוס.
גם נועה תשבי מדגישה שאין מדובר רק באנטישמיות עיוורת: "אנחנו הופכים להיות מדינה מוקצית, באמת", היא אומרת. "ואנשים נוטים לזלזל בזה, ואומרים: 'יאללה, כולם אנטישמים, כולם...' זה לא נכון. אני עובדת בתחום האנטישמיות כבר קרוב ל-20 שנה, אני יודעת שבאמת יש עניין של אנטישמיות, אבל אתה לא יכול כל הזמן לצעוק שכולם אנטישמים כל הזמן. אי אפשר שתהיה מדיניות כל כך כושלת, כל כך הרבה זמן. זה פשוט לא עובד".
גם ארצות הברית - בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל - מצמצמת את מרחב ההגנה הדיפלומטית. איתן דנגוט, אלוף (במיל') ולשעבר מתאם פעולות הממשלה בשטחים, מזהיר: "לתפיסתי המשטר הנוכחי בארצות הברית נשאר למעשה חומת המגן של ישראל כמדינה ביחס למצבה הבין-לאומי, שאנחנו נמצאים פה בשיפוע של התדרדרות חדה".
באותה שעה, בזירה הציבורית העולמית, גובר הלחץ. דמויות ציבוריות בולטות הצטרפו לקריאות נגד ישראל. לואיס המילטון, אגדת פורמולה 1, כתב ל-40 מיליון עוקביו: "אסור להמשיך לשתוק, הפסקת אש עכשיו". הזמרת והשחקנית אריאנה גרנדה, שלה 374 מיליון עוקבים, כתבה: "הרעבת אנשים למוות היא קו אדום, וממשלת ישראל חוצה את הקו האדום לפני עינינו".
בצל המתקפה הזו, מסכימים כל הגורמים - הסברה היא לא תחליף למדיניות, אלא נגזרת ישירה שלה. גם אם המדיניות משתנה - השאלה שנותרה פתוחה היא האם זה לא מאוחר מדי כדי לשנות את דעת הקהל העולמית על ישראל, גם עוד שנים קדימה.