שורדת השבי אמילי דמארי חשפה פרטים חדשים ומזעזעים בריאיון לעיתון הבריטי "דיילי מייל" מהחודשים הרבים שבילתה במנהרות חמאס. דמארי, שהפכה לסמל של חופש ואומץ לאחר שחרורה, תיארה לפרטי פרטים תנאי מחיה בלתי אנושיים שכללו כליאה בכלובים, סבל גופני מתמיד, רעב, מחלות ופחד ממשי מהתגלות זהותה המינית בידי המחבלים.

אמילי נחטפה מביתה בקיבוץ כפר עזה ב-7 באוקטובר יחד עם חבריה הטובים, התאומים גלי וזיו ברמן שעדיין מוחזקים בשבי חמאס. במהלך החטיפה נפגעה בידה השמאלית ובכדור שנתקע ברגלה הימנית. "לקחתי את הרובה של המחבל שהיה לידי, הצמדתי אותו לראש שלי ואמרתי: 'תירו בי! תירו בי!' לא רציתי להיחטף, הייתי מעדיפה למות", תיארה אמילי את הרגעים הדרמטיים בזמן החטיפה. רק כאשר אחד המחבלים כיוון את נשקו לראשו של גלי ברמן, היא נכנעה: "אמרתי מיד, 'לא, לא, אל תהרגו אותו'".

גלי וזיו ברמן
גלי וזיו ברמן (ארכיון)

הרופא שכינה עצמו "ד"ר חמאס"

בבית החולים שיפא בעזה טופלה דמארי לאחר שנחטפה על ידי רופא מוקף בעשרות מחבלים חמושים - שהציג עצמו בחיוך זדוני: "היי, אני ד"ר חמאס". הרופא קטע את שתי אצבעותיה הפגועות תחת הרדמה כללית ותפר את העצבים בידה יחד. "אם הוא עשה זאת בכוונה, או מחוסר יכולת, היא לעולם לא תדע. אבל זה השאיר אותה בכאב נוראי", כך מתואר בראיון הטיפול הרפואי שקיבלה, שהשאיר אותה עם כאבים מתמידים שנמשכים עד היום.

אחרי הטיפול הרפואי, דמארי הוחזרה לזיו ברמן ולחטופים נוספים בבית של משפחה פלסטינית שכללה שישה ילדים, ביניהם ילד בן 14 שנשא רובה. תנאי החיים היו קשים ביותר: "היו לי רק הבגדים שבהם נחטפתי והרשו לי להתקלח רק פעם אחת, מה שהשאיר אותי מכוסה בלכלוך", סיפרה. השהות בבית זה הסתיימה כשהמבנה נפגע מפצצה והתמוטט. "ראיתי כדור אש אחד גדול, ואז לא ראיתי יותר כלום. בכל מקום היה אבק", סיפרה על המקרה.

אמילי עם הרסיס אחרי הניתוח
אמילי אחרי ניתוח להוצאת רסיס מגופה (ארכיון)

המנהרות - והרגע בו הכירה את רומי גונן

לאחר 40 יום בשבי, הופרדה דמארי מזיו ברמן בטענה שהיא עומדת להשתחרר, אך במקום זאת הועברה למנהרות הטרור של חמאס. "זה כמו עיר. נכנסתי ואמרתי: 'אלוהים, זה ענק'" תיארה אמילי את הרושם הראשון מהמנהרות, שם גילתה את אחד המחזות המזעזעים ביותר. "היה כלוב אחד, כלוב קטן מאוד, והיו חמש בנות שישבו בתוכו, כולל ילדה בת 8".

בין החטופות שישבו באותו הכלוב, הייתה שורדת השבי רומי גונן. רומי, שנחטפה מפסטיבל נובה, יצרה יחד עם דמארי קשר חזק לאורך כל תקופת השבי - שהמשיך לאחר שחרורן וסוקר בהרחבה. החברות בין השתיים, שעברו יחדיו בין תחנה לתחנה בשבי ושרדו במשותף את הזוועות היתה כה עמוקה, עד רמה שלדבריה, היא ורומי כרתו ברית התאבדות באחד מרגעי השבר.

התנאים במנהרות היו בלתי נסבלים תיארה דמארי: "זה היה מסריח, חם, לח, רטוב. אתה לא מתרגל לזה". הכלובים היו בגודל של שני מטר על שני מטר בלבד, ולפעמים נדחסו בהם עד שש נשים בו-זמנית. "זה עושה אותך חירשת. זה רוצח את האוזניים, את משתגעת בזה", סיפרה על הדממה המוחלטת במנהרות. הרצפה הייתה חולית ורטובה, "רצו עליה ג'וקים", והחטופות הורשו ללכת לשירותים רק פעם או פעמיים ביום.

אמילי דמארי עם רומי גונן
אמילי דמארי עם רומי גונן (ארכיון)

"הסתרתי, כי זה גרוע יותר מלהיות יהודיה"

אחד הפחדים הגדולים של דמארי היה שהשומרים יגלו את נטייתה המינית. "הסתרתי את זה על עצמי כי ידעתי שזה גרוע יותר מלדעת שאני יהודיה או ישראלית - הם היו הורגים אותי", מגלה בראיון. כשהשומרים שאלו למה היא לא נשואה, היא המציאה תירוץ: "אמרתי להם שיש לי שלושה אחים, הם לא מאפשרים לי לצאת לדייטים עם בחורים". הפחד היה מבוסס - כששאלה שומר מה יעשה אם יגלה שאחיו הומו, התשובה הייתה: "הוא אמר, 'ובכן, הייתי הורג אותו'".

בעוד מבחוץ דמארי נראתה חזקה ועמדה ברציפות ברגליה מול השומרים - שכינו אותה "ג'ון סינה" בעקבות התרגילים הפיזיים שעשתה מדי יום, מבפנים היא סבלה מחרדות קשות. "לא רציתי לדבר על המשפחה שלי כי זה היה שובר אותי", מודה. נקודת מפנה הייתה כשראתה בטלוויזיה את אמה מחזיקה את תמונתה בכנסת: "לא זיהיתי אותה לשנייה ואז קלטתי שזו אמא! התחלתי לבכות, רעדתי". בשלב מסוים, אחרי שהוחזרה למשפחה שהתעללה בה במיוחד, דמארי הגיעה לסף היכולת הנפשית: "אמרתי שאני לא נשארת כאן. או שאני הולכת לברוח, או שאני הולכת להתאבד".

אמילי דמארי עם אימה אמנדה (צילום: לע
אמילי דמארי עם אימה אמנדה ביום חזרתה מהשבי (ארכיון)|צילום: לע"מ

באחד הימים במנהרה, דמארי הצליחה לשכנע מחבל ששמר עליה לתת לה רובה "כדי לשחק איתו", בעקבות השיעמום הרב. אמילי סיפרה כי: "הוא הלך, ואמרתי לבנות - אולי כדאי שאהרוג אותו? התחלתי להתרגש מאוד מהרעיון. אבל אז הבנות אמרו, 'כן, אבל אז מה יקרה? כולנו פשוט נמות'".

"תגידו למפקד שלכם, אמילי דמארי לא לובשת אדום"

ב-19 בינואר השנה שוחררה דמארי במסגרת עסקת הפסקת האש, אך גם ברגעי השחרור היא לא ויתרה על עקרונותיה. כשהטרוריסטים ביקשו ממנה ללבוש חולצה אדומה לטקס השחרור, היא סירבה: "תגידו למפקד שלכם, אמילי דמארי לא לובשת אדום" - מתוך נאמנות למכבי תל אביב, הקבוצה אותה היא אוהדת. במקום זאת קיבלה חולצה ירוקה. התמונות שלה מהיום ההוא, מחייכת בהתרסה למול ההמון התומך בחמאס, הפכו לסמל חזק של עמידות.

אמילי דמארי מכבי תל אביב (צילום: מכבי תל אביב)
אמילי על כר הדשא (ארכיון)|צילום: מכבי תל אביב

כיום, בזמן שדמארי מתאוששת מניתוחים מורכבים לתיקון הפגיעות באצבעותיה ולהוצאת הכדור מרגלה, היא ממשיכה להילחם למען השחרור של חבריה התאומים גלי וזיו ברמן ושאר החטופים. "הם כנראה בכלוב. הם מתעללים בהם. אין הרבה מים. זה כנראה חם בצורה בלתי נתפסת עבורם", סיפרה בכאב. לנשיא טראמפ ולראש הממשלה נתניהו היא פנתה דמארי: "הצלתם את חיי, עכשיו אתם חייבים לעשות את אותו הדבר עבור 50 החטופים האחרונים. רק אז נוכל להתחיל להחלים".

בסוף חודש מאי האחרון התראיינה אמילי ליגאל מוסקו וחדשות 12. בריאיון אז סיפרה איך עברה בין חדר ניתוח, לבתים ממולכדים - ומשם למנהרות חמאס ברצועה. עוד שיתפה בקור רוח איך הרימה יד על מחבל כדי להגן על חטופה אחרת, הוסיפה על המפגשים המרגשים עם רומי גונן - ותיארה את רגשות האשם שמציפים אותה בשל העובדה שחבריה נותרו מאחור - בשבי.