ביקור בין תחנות מכונת ההשמדה הנאצית, כקצינים בצבא המדינה היהודית: יותר מ-70 שנים אחרי שפעלה מכונת ההשמדה הנאצית בלבה של אירופה ו-70 שנים בדיוק מאז הוקמה מדינת היהודים, יצאו שני קציני צה"ל, סרן שיר בלן וסגן איתי פרלמן למסע מצמרר, כואב ומרגש בין מחנות ההשמדה בפולין הקפואה - ותיעדו את עצמם ואת התחושות הקשות והמטלטלות שלהם לאורכו. המסע לגיהנום עלי אדמות שהסתיים בהבטחה לדורות הבאים. מיוחד
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
את המסע החלו השניים באנדרטת רפפורט בוורשה - אנדרטה שהוקמה בשנה בה הוקמה מדינת ישראל, 5 שנים לאחר פרוץ מרד גטו ורשה, בלב הבירה הפולנית. העתק של האנדרטה קיים גם במרכז הלאומי לזיכרון השואה "יד ושם" בירושלים, ועל הרקע שלה נערך מדי שנה הטקס הממלכתי הפותח את אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. "זו נקודת הפתיחה שלנו, ולשיר כאן את 'התקווה' זה פתאום עם משמעות אחרת לגמרי", מספרת סרן שיר בלן, קצינת חינוך ואחראית על תחום החינוך בביקורות אכ״א.
מהנקודה הזו שבלב ורשה עברו הקצינים לסיור במחנה ההשמדה טרבלינקה שבמזרח פולין, בו נרצחו כ-880 אלף בני אדם, רובם המוחלט יהודים. "כשהגענו לטרבלינקה הבנו שאין שום זכר למחנות", מספר סגן איתי פרלמן, סגן מפקד פלוגה בגדוד 636 של חיל האיסוף הקרבי. "אי אפשר להבין את הגודל והמשמעות של מה שהיה פה כי לא רואים את הדברים בעיניים".
"זה גרם לי לכעוס על עצמי באיזשהו מקום שאני קצת אדיש כי אני לא קולט את סדר הגודל", מוסיף איתי. "ראיתי את כולם בוכים ואני לא מצליח. פשוט לא הצלחתי להבין את היקף ההשמדה שהייתה במקום הזה".
"אני מנסה למצוא את המילים כדי לדעת מה לומר אבל אין לי כל כך מה לומר", מספרת שיר כשהגיעה לטרבלינקה. "האם היינו צריכים לעשות את כל הדרך הזו מהארץ כדי לבוא לכלום? כי הגרמנים פשוט שרפו פה את הכל, השמידו כל זכר למה שהיה פה". למרות זאת, היא מספרת ש"הכלום הזה מאוד עוצמתי. הוא בעצם אומר את הכל".
"אפשר פשוט ללחוץ על מתג - ולהפעיל מחדש את מחנה ההשמדה"
משם המשיכו השניים למקום שבו יש ההפך מכלום: מחנה ההשמדה מיידנק הסמוך לעיר לובלין, שם עומדים עד היום מבני המחנה ששימשו להשמדה ההמונית של יהודים ואסירים אחרים ששבו הנאצים בזמן המלחמה. על פי ההערכות, כ-80 אלף יהודים נספו במקום הזה בתאי הגזים ובמשרפות. בסך הכל הושמדו בו כ-200 אלף בני אדם, רבים מהם שבויי מלחמה סובייטים ופולנים.
"במיידנק היה היום הכי קשה, קשה להכיל את המקום", מעידה שיר. "אני זוכרת מהמסע של התיכון שמיידנק היה המקום הכי קשה, והאמת שהגעתי עם מחסום רגשי של 'כבר ראיתי את זה, אני יכולה לעבור את זה', אבל שוב עבר בי זעזוע". "פה רואים את הדברים יותר בעיניים", מספר סגן פרלמן, "זה מה שהיה חסר עד עכשיו במסע".
אחרי הביקור במיידנק, מספרת סרן בלן על התובנות המצמררות שלה ממנו: "עלו בי תחושות של כעס ואכזבה מהאדם. באיזו זכות אנשים מחליטים שהם יותר טובים מאחרים אפילו ללא קשר ליהודים וגרמנים, ושבגלל זה אדם אחד יהרוג אחר? השיטתיות הנוראית הזו שראינו מול העיניים במיידנק - הכל ממש בדיוק כמו שהוא היה. אם רוצים פשוט להפעיל מחדש את המקום, אז אפשר להדליק מתג שיפעיל אותו מחדש - וזה מצמרר בצורה קיצונית".
במהלך ביקורם בתחנות השונות במסע בפולין, עשו השניים את דרכם כשהם לבושים במדי צה"ל - מה שהסב להם גאווה גדולה: "חזרתי לצה"ל לפני יותר מחצי שנה אחרי שהייתי משוחררת ותמיד אמרתי לחברים הקרובים שחזרתי כי זה פשוט 'זרם לי'", מעידה שיר. "לפני שנסעתי למסע, המטרות שלי לא היו קשורות ספציפית לשואה, אלא רציתי להרגיש את הסיבה האמיתית ללמה חזרתי וזו השליחות הזו, ההרגשה של להיכנס לאושוויץ על המדים ולדרוך על האדמה הזו על מדים ולהראות לכולם שניצחנו".
"אחד הדברים שלקחתי מהמשלחת היו בעיקר האנשים שהיו איתנו", מספר איתי, "היה מעניין לראות מה נקודת המבט שלהם למה שהם ראו. למדתי יותר לקבל דעות אחרות, כל אחד גם סיפר את הסיפור שלו וכמה הוא קשור לשואה ואתה מגלה שכל אחד קשור בצורה כזו או אחרת - מה שמראה כמה הדבר הזה גדול ומשמעותי, וכמה חשוב לשמר את הזיכרון".
אחרי החזרה מהמסע, מעיד איתי שיש לו הרבה יותר מוטיבציה למלא את תפקידו - באופן שכמותו לא חזה: "המשימה עכשיו היא להעביר את זה לחיילים כמה שיותר, את התחושות שהרגשתי שם. זה היה אחד הדברים הכי משמעותיים שעברתי במסגרת התפקיד".
"מתוך 9 מיליון יהודים שהיו באירופה, רצחו 6 מיליון. זה מספר הזוי", אומרת שיר. "מה שעוד יותר מוחץ את הלב הוא שבסופו של דבר הקמנו את המדינה ואני מנסה לתאר את התחושה של מה אותם נספים היו מרגישים כשהיו רואים אותנו במדים חיילים של צבא המדינה היהודית. תפקידם של כל המפקדים בצה"ל להעביר הלאה את מה שהיה - למען הדורות הבאים".