"הדרך הייתה מטורפת, ראיתי לא מעט בחיי, אבל דבר כזה לא ראיתי מעולם"

ביום ראשון החלטנו לעזוב את קייב. ארבעה ימים נמשך המסע המשוגע הזה - מהעיר המכותרת לגבול מולדובה. מהרגע שיצאנו מהעיר נחשפנו למראות משוגעים, מחסומים מאולתרים ומיליציות חמושות, אזעקות והדי פיצוצים. ראינו את המוני הפליטים שעזבו הכול, ויצאו לדרך בלי מספיק מזון ודלק, עושים את דרכם לגבול עם ילדים בוכים, מבלי שיש להם באמת לאן ללכת. לא היינו בטוחים שנצליח לעשות את זה, היו שאמרו שבטוח לנו יותר להישאר בקייב, אבל בכל זאת יצאנו. לפניכם הקולות, הרשמים והסיפורים של המסע הזה בעיצומה של מלחמה אכזרית של עם שנלחם בנחישות על החיים ועל החירות שלו.

"זה סוג של מחוברים" - אוהד חמו ביומן מלחמה מצולם:

יום אחרי יום - אוהד חמו ביומן מלחמה מצולם

 יום ראשון, 27.2.22, לילה: מחליטים לעזוב

החלטנו לעזוב את קייב. ההבנה הייתה שהרוסים מתקרבים וגם ברור לגמרי שהם לא לחצו לגמרי על הגז - אם פוטין יחליט, אנחנו נראה סרט אחר לחלוטין ממה שהיה. לכן הייתה תחושה שזה חלון הזדמנויות אחרון לעזוב את קייב.

המלחמה באירופה - תמונת מצב מתעדכנת | המתחם המיוחד

כשאתה שומע על שיירות וטורי טנקים ושריון רוסי בלתי נגמרות שמתקדמות, אומנם לאט, לכיוון קייב, אתה מבין שזה אחת מהשתיים: או שהם נכנסים פנימה לעיר או שהם צרים על העיר. אז ישבנו ודיברנו בינינו העיתונאים הישראלים, והבנו שאו.קיי מלחמה מלחמה, אבל שאולי הגיע הזמן להתקפל.

בכל בוקר בארבעת הימים האחרונים קמנו עם המחשבה שאנחנו קמים ורואים משוריינים רוסים על הכביש מתחת למלון שלנו. זה לא קרה עד עכשיו, אבל כשיש הצטברות של כוחות כל כך גדולים מסביב לעיר והבנה שיש פה יריב אחר לגמרי - רוסיה זה סיפור אחר לגמרי, זה לא משהו שאנחנו מכירים - וכשאתה רואה את התמונות מחרקוב, אתה מבין שכשהם נכנסים הם ממטירים אש תופת.

יום שני, 28.2.22, צוהריים: עוזבים את קייב

התארגנו דרך סיוע מבחוץ ובצוהריים עלינו על רכב ויצאנו מקייב. הדרך הייתה מטורפת. ראיתי לא מעט בחיי, אבל דבר כזה לא ראיתי בחיים. זה היה מחזה משוגע. יצאנו ממרכז קייב וכל 300-200 מטר אנחנו רואים מחסומים ובריקדות. לא מדובר במחסומים צבאיים, אלו כל מיני מיליציות, חבר'ה חמושים לעייפה.

יש בקבוקי תבערה מוכנים מכל הכיוונים בצידי הדרכים. זאת הולכת להיות מלחמת גרילה ענקית. אנחנו שומעים את כל הדימויים דוד מול גוליית, חזקים מול חלשים. רואים את הנחישות שלהם

יש פה חמושים בלי סוף, אזרחים חמושים שבונים בכוחות עצמם כל מיני מחסומים לטנקים. לחסום טנק רוסי זה לא דבר כזה פשוט, אז הם משתמשים בכל מיני שיטות, שמים צמיגים - מאות צמיגים במחסום - מתוך כוונה להצית את זה ולהקשות על הטנקים עם העשן.

יש בקבוקי תבערה מוכנים מכל הכיוונים בצידי הדרכים. זאת הולכת להיות מלחמת גרילה ענקית. אנחנו שומעים את כל הדימויים - דוד מול גוליית, חזקים מול חלשים. רואים את הנחישות שלהם.

• המלחמה באירופה - עדכונים שוטפים
• חרסון נפלה, העיר הראשונה שנכבשה בידי הרוסים
• העצרת הכללית של האו"ם הצביעה בעד גינוי לרוסיה

דיברתי עם שני חבר'ה מהמיליציות, חמושים לעייפה. אני עוצר אותם עם הרכב שלהם ומתחיל לדבר איתם, והתיאור שלהם היה כל כך מילולי, איך הם הולכים להילחם. אז נכון שאין להם טנקים ואין להם את היכולת הזאת – אבל יש תחושת מלחמה משוגעת.

ואז אתה יוצא מהעיר ופשוט רואה את כל הארסנל, ארסנל באמת פשוט, אבל גרילה קלאסית, שהאוקראינים מכינים לרוסים, כשבעצם הרעיון הוא להמטיר אש, גם אם מדובר בבקבוקי מולוטוב בלבד. הכוונה היא לעכב את הכוחות, למסך אותם, להצית את השיירות, להעלות אותן באש.

הצבא האוקראיני אפילו פרסם היום סוג של הנחיות עם הסברים מפורטים איפה עקב האכילס של כל כלי משוריין רוסי. הם פרסמו הסברים עבור האזרחים הפשוטים, לאן כדאי להם לכוון את בקבוקי המולוטוב.

בקבוקי מולוטוב זה בעצם הנשק היחיד שיש פה. נכון, ראינו פה ושם טנקים, אבל יש כאן קושי אמיתי. המחשבה היא שבסוף הרוסים ייכנסו עם כל המאסה האדירה שלהם - עם שריון וחיל אוויר - וזו תחושה מפחידה.

תיעוד: ההרס הרב שנגרם מהפצצות בחרקוב

דבר נוסף שמפחיד את האוקראינים זה החשש מפני הסתננות של רוסים. כשהיינו בדרך, אני והצלם זיו בניונסקי, צילמנו טנקים, ועצרו אותנו בצעקות. מחקנו את החומרים מול העיניים שלהם, כמובן. יש פחד מאוד גדול, חשש גדול מאוד להעביר אינפורמציה לרוסים בדרך זו או אחרת. סיטואציה מאוד לא פשוטה.

עוד משהו שקרה לנו בדרך זה שראינו את המשטרה האוקראינית מציבה מחסומים בדרכים ומגיע רכב עם חמישה אנשים, כולם עם חזות צ'צ'נית. יש שמועות על קבוצות של צ'צ'נים שהצליחו להסתנן אל תוך העיר. ראינו את השוטרים, מול איומי רובה, משכיבים אותם על הרצפה ואז ממשיכים אחד אחד, כדי לוודא שלא מדובר בקבוצת חבלה. ואתה רואה הכול, ואתה מבין שרף העצבים כל כך גבוה והחשש מהרוסים כל כך גבוה, ולמרות זאת יש כאן נחישות אמיתית של עם שנלחם על החיים, על החירות שלו.

מהבירה המופגזת ועד הגבול - כך זה נראה בשידורים:

מהבירה המופגזת ועד הגבול: כך זה נראה בשידור

אני נותן לכם פה את הזווית הצרה של מה שאני חווה פה, אני מניח שהתמונה הרחבה עוד יותר מפחידה ככל שמתקרבים לחזית, והשאלה היא אם מחר נתקרב לחזית, כי מחר המטרה שלנו זה לחצות את הגבול. בימים כתיקונם זאת נסיעה ארוכה מאוד של 6 שעות, השאלה אם נצליח. הייתה פה שמועה שאחד הגשרים פוצץ - זה יקשה עלינו את הדרך, אני לא יודע אם זה נכון. המון שמועות רצות פה, אבל אין ספק שמדובר באירוע באמת אחר לחלוטין מכל מה שאני מכיר.

האזינו לאוהד חמו מספר על ההחלטה לעזוב את קייב ב"פודקאסט אחד ביום":

יום שני, 28.2.22, ערב: עצירה בכפר יהודי

יצאנו מקייב היום בבוקר. היה ברור לנו שאנחנו נוסעים לכיוון הגבול. אחרי משהו כמו 30-20 דקות אנחנו נעצרים ומגיעים למקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו, נעביר כאן את הלילה וננסה להגיע לגבול מחר. זאת סיטואציה הזויה, סוריאליסטית. אנחנו תקועים עם קבוצה של כ-300-200 יהודים, אני מעריך, איפשהו בפאתי קייב. יש כאן מאות יהודים, משפחות, נשים, גברים, ילדים. הנשים והילדים בסוג של מרתף, הגברים למעלה בחוץ. יש כאן הרבה מאוד יהודים שנמלטו מקייב בימים האחרונים.

המקום הוא כפר יהודי בפאתי קייב. זה כפר בסגנון טוביה החולב שנבנה פה, אבל אין פה שום פסטורליה, אנחנו שומעים מדי פעם הדי פיצוצים. יש פה בעיקר סימני שאלה, לא ברור מתי אנחנו עובדים את הגבול ואיך אנחנו עוברים. דיברתי עכשיו עם הרב הראשי של אוקראינה, הרב משה אסמן, הוא אומר שלא בטוח שלצאת לדרך זה בטוח יותר מאשר להישאר כאן.

מארגנים פה ארוחת ערב לכולם. כולנו נמצאים בחושך, אנחנו בהאפלה מוחלטת מחשש שהמקום יהיה יעד להפצצות, אז משתמשים רק בתאורה של טלפונים, אי אפשר לצאת החוצה, זה מפחיד. ההנחיה היא להישאר כמה שיותר בפנים.

סיטואציה אנושית לא פשוטה בעיקר כשאתה רואה את הילדים פה. ראיתי כמה תינוקות שבכו. זה עצוב ומכמיר לב וזה כואב. לנו יש לאן לחזור ויש פה אנשים שאין להם לאן ללכת. זה בעצם ההבדל הכי גדול בינינו לבינם

יש פה קבוצה של חמושים, גם יהודים וגם אחרים, ששומרים בעצם על הקבוצה הזאת. אני לא בטוח שזה יעזור מול טנקים רוסים, אבל יש ניסיון לטעת ביטחון באנשים, בתקווה שהבוקר יגיע ונעלה על אוטובוס וניסע לכיוון הגבול.

אני מקווה שנצליח להגיע לגבול, אני לא יודע, אני מקווה. אנחנו די חשופים. מסביב יש כפרים. הערבות גדולות פה. באופן כללי אסור כל כך להתקרב לפאתי המקום הזה, משום שזה שטח חשוף, חוששים מאוד שנתקרב לכאן. ביקשו מאיתנו לכבות את הלוקיישן בטלפון, כדי שהרוסים לא יעלו על היכן אנחנו נמצאים.

יש פה עמדה של ארטילריה לא כל כך רחוק מאיתנו, מדי פעם יש פיצוצים מאוד חזקים. כשיש פיצוצים אתה מסתכל על הילדים והם קופצים בבהלה, סיטואציה לא פשוטה עבורם, זה ברור. אני יכול רק לקוות שנצליח להגיע לגבול, אין לי שום דרך לדעת מה יהיה מחר.

יום שני, 28.2.22, לילה: יום הולדת תחת מלחמה

אנחנו חוגגים יום הולדת לצלם גיל סומך - צלם ישראלי מדופלם, נמצאים כאן גם העיתונאים גיל תמרי מחדשות 13 ודב גיל-הר מכאן 11. "גילי, האמנת שככה תחגוג את גיל 52 שלך?", אני שואל אותו. "מי האמין שאגיע לגיל 52?", הוא עונה. אנחנו צוחקים ומשיקים לחיים, מחר נצא לדרך.

אנחנו ממשיכים בדרכנו החוצה. אני לא יכול להראות את התמונות או אפילו לספר איפה אנחנו - התבקשנו שלא להסגיר שום מידע על המקום שבו אנחנו נמצאים, בין היתר בגלל האנשים שאיתם אנחנו יוצאים

יום שלישי, 1.3, בוקר: גנרל חורף מכה

קמנו לבוקר מושלג, אנחנו מתכוננים לצאת לדרך. זאת דרך של 10 שעות בדרך לאחד הגבולות כאן. גנרל חורף שאנחנו מכירים מכל הסיפורים ממלחמת העולם השנייה מכה פה, קר מאוד. רכב משטרתי אמור להגיע לכאן ובעצם להוביל אותנו לדרך החוצה. הוא אמור לדעת בדיוק היכן המחסומים כדי לעקוף אותם. זאת נסיעה של 10 שעות, כך מספרים לנו.

חלק מחברי הקהילה יישארו פה, חלקם יצטרפו אלינו. הבוקר הזה אנחנו בחשש גדול, עם כל הסיפורים והדיווחים על טור של שריון רוסי בלתי נגמר של 64 ק"מ מחוץ לקייב. אגב ראיתי את המפה, זה לא כל כך רחוק מפה.

רואים פה מסביב אנשים שהמזון הולך ונגמר להם, המים הולכים ונגמרים, אין תרופות אין דלק. יש מכוניות ממש תקועות בצידי הדרכים ללא דלק, ללא יכולת להמשיך

יש פה אולם מלא באנשים, גברים נשים ילדים. חלקם יישארו, אחרים מנסים לברוח, סיטואציה אנושית לא פשוטה בעיקר כשאתה רואה את הילדים פה. ראיתי כמה תינוקות שבכו. זה עצוב ומכמיר לב זה כואב. לנו יש לאן לחזור ויש פה אנשים שאין להם לאן ללכת. זה בעצם ההבדל הכי גדול בינינו לבינם.

יום שלישי, 1.3.22, צוהריים: בדרך אל הגבול

יצאנו לכיוון הגבול. אנחנו כאן בערבות אוקראינה, אנחנו עושים את הדרך כמו עוד רבים אחרים ויש עוד רבים שמנסים לעזוב. המצב לא פשוט, הדרכים חסומות, הרבה מאוד מחסומים, חלק מהמקומות הופצצו ואי אפשר לצאת משם. התבקשתי לא לצלם, אבל יש כאן הרבה מאוד כוחות ביטחון אוקראינים.

מאות אלפים עוזבים, הדיווחים מאוד מטרידים על מה שקורה בתוך קייב עם אותה שיירה רוסית בלתי נגמרת של 64 ק"מ. זה מספר בלתי נתפס של טנקים, משוריינים, כלי רכב צבאיים, שחונים מחוץ לעיר והשאלה הגדולה היא אם ינסו לפלוש פנימה או שמה ינסו לכתר את קייב.

דיווח אחרון שאנחנו מקבלים מקייב הוא שמשרד ההגנה הרוסי מזהיר את התושבים שגרים ליד מטה המודיעין לעזוב ואומר שהמקום הולך להיות יעד להפצצה, אז גם בקרוב תוככי קייב עלולה להיות מופצצת, זה המצב.

אנשים מגיעים לקייב כל הזמן כדי לנסות בכוחות אחרונים כמעט לבצר את העיר הזאת. כשאתה רואה אנשים שמניחים מחסומים של בלוקים וצמיגים אתה מבין שיהיה להם מאוד קשה לעצור את הרוסים

יום שלישי, 1.3.22, אחרי הצוהריים: בדרכים עם מאות אלפים 

אזעקות עולות ויורדות מפלחות את חלל האוויר, לא רק בקייב לא רק בחרקוב, בהרבה מאוד ערים וכפרים ויישובים ברחבי המדינה, וגם כאן. מה המשמעות של זה? אני לא יודע אם יש מתקפה רוסית ממשמשת ובאה, אבל שומעים פה היטב את האזעקות.

תמונת הלחימה הולכת ומסתבכת מבחינתם של האוקראינים מול צבא רוסי אדיר שעומד מחוץ לעיר, ממתין אולי לשעת השי"ן. דיברתי עם אנשים שאומרים שהם כבר לא בטוחים מה עדיף – מצור או פלישה. כך וכך מבחינתם מדובר במכה קשה.

דיברתי עם שני חבר'ה מהמיליציות, חמושים לעייפה. אני עוצר אותם עם הרכב שלהם ומתחיל לדבר איתם, והתיאור שלהם היה כל כך מילולי, איך הם הולכים להילחם. אז נכון אין להם טנקים ואין להם את היכולת הזאת – אבל יש תחושת מלחמה משוגעת

אנחנו ממשיכים בדרכנו החוצה. אני לא יכול להראות את התמונות או אפילו לספר איפה אנחנו - התבקשנו שלא להסגיר שום מידע על המקום שבו אנחנו נמצאים, בין היתר בגלל האנשים שאיתם אנחנו יוצאים.

אנחנו רואים עוד ועוד תמונות באמת יוצאות דופן של אומה שנלחמת על חייה ועל חירותה, של אנשים שמתגייסים, של אנשים שמגיעים לקייב כל הזמן כדי לנסות בכוחות אחרונים כמעט לבצר את העיר הזאת. כשאתה רואה אנשים שמניחים מחסומים של בלוקים ומניחים מחסומים של צמיגים אתה מבין שיהיה להם מאוד קשה לעצור את הרוסים מלהיכנס לשם.

אנחנו לא לבד, יחד איתנו יש מאות אלפים, אולי יותר, של אנשים שמנסים להימלט מהמדינה כל הזמן וזה מה שאנחנו רואים בין היתר בדרכים. הם מנסים לעשות את זה דרך כל מיני מעברי גבול והמצב מפחיד. מבחינתנו פחות, אני מעריך ומניח שנוכל לצאת מהמדינה אולי אפילו עוד הלילה אבל אנחנו מסתכלים ורואים את הטרגדיות האנושיות הקשות של אנשים שנמצאים פה. אנשים שהמזון הולך ונגמר להם, המים הולכים ונגמרים, אין תרופות אין דלק. יש מכוניות ממש תקועות בצידי הדרכים ללא דלק, ללא יכולת להמשיך. אתה מבין שהטרגדיה הזו היא אולי אפילו רק בתחילתה וזה עצוב וכואב.

 יום שלישי, 1.3, ערב: מתקרבים לסוף

טוב, זהו, אנחנו בדרך החוצה. נוסעים איתי סרגיי, סטפני וזיו ביניונסקי, הצלם הנפלא שלי, שהיה איתי כל הימים האלה ועשה עבודה פשוט מופלאה. יצאנו ב-9 בבוקר, השעה כבר 21:00 בערב אנחנו אמורים להגיע לגבול עם מולדובה, בעוד משהו כמו 3 שעות, אולי קצת פחות.

חלק מחברי הקהילה יישארו פה, חלקם יצטרפו אלינו. הבוקר הזה אנחנו בחשש גדול, עם כל הסיפורים והדיווחים על טור של שריון רוסי בלתי נגמר של 64 ק"מ וזה לא כל כך רחוק מפה

אנחנו נמצאים בשיירה די מדהימה של הרבה יהודים שעוזבים את המדינה. נסיעה ארוכה. היו אזעקות בדרך. אתה לא ממש מבין איפה הגבול, אתה בטוח שאתה מתרחק ואז אתה רואה כל מיני מחסומים בדרך, אבל זהו אנחנו כבר מתקרבים לסוף.

אני רואה את הדיווחים על קייב המופגזת ובכנות הלב שלי קצת נחמץ על שעזבנו אותה לפני הדבר האמיתי, אבל עזבנו וזהו, אני ממש מאחל לתושביה לעמוד בגבורה ולהחזיק מעמד. נראה לי שזה הולך להיות קשה.

 יום רביעי, 2.3, לילה: עברנו את הגבול

זהו, יצאנו. האמת היא שזאת הייתה חווייה קשה, היו שם כמה דברים ממש קורעי לב. היינו ברכב עם שלושה אנשים – גבר אישה ואביה של האישה. הגבר בן 57 יהודי חרדי, אבל איננו אזרח ישראל, ולכן הוא לא יכול לצאת מאוקראינה. יש הרי תקנה שאומרת שגברים לא יכולים לצאת.

עומדים שם שני אנשים חרדים על הגבול, שוטרי הגבול לא מאפשרים לו לצאת למולדובה, והם עומדים שם שניהם ובוכים, היא צועקת. הם נפרדים על הגבול והוא חוזר לקרבות. זה פשוט היה מחזה קורע לב. הזכיר תקופות אפלות אחרות בהיסטוריה. אז עברנו את הגבול והכול בסדר, ואני מקווה מאוד שהוא יתאחד עם אשתו בקרוב ושהמלחמה הזאת תיגמר.

תודה לצוות הפודקאסט "אחד ביום" שסייע בהכנת הכתבה.

"אחד ביום" על מלחמת רוסיה-אוקראינה - פרקים נוספים: