ארבעה ימים לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, הגיעו הלוחמים הרוסים לעיירה צ'ופחיבקה – כ-350 ק"מ ממזרח לקייב, על הדרך בין הבירה לעיר חארקוב במחוז סומי. בעוד הרוסים נלחמים בכוחות האוקראיניים בעיר, זיהתה אחת היחידות את אולכסנדר שפילוב, גבר בן 62 שהלך ברחוב והחזיק בידיו את מכשירו הסלולרי.
השעה הייתה 11 בבוקר, וואדים שישימארין, סמל בכוח שריון, קיבל ממפקדו את ההוראה לירות בשפילוב, שעמד במרחק של כמה מטרים מהם. שישימארין, שישב מאחורי הנהג ברכב מסוג פולקסוואגן בצבע אפור ששימש את הרוסים, היסס לאחר קבלת הפקודה. חייל אחר שהיה ברכב אמר לו שאם לא ירה ויהרוג אותו עכשיו, הוא ימסור לכוחות האוקראיניים מידע על מיקומי הכוחות הרוסיים וזה עשוי לעלות להם ביוקר.
לאחר הדברים האלה, שישימארין שחרר צרור יריות מנשקו האישי, ושפילוב נפגע ונפל מיד לקרקע. הוא נהרג במקום, ורעייתו מצאה את גופתו לאחר כמה דקות, כשהגיעה לזירת הרצח. המקרה הזה נידון בימים אלה בבית משפט בקייב, בדיון הראשון מסוגו במהלך המלחמה שבו חייל רוסי עומד לדין בגין ביצוע פשעי מלחמה. באוקראינה כבר הודיעו כי הם חוקרים עוד מאות תיקים בחשד לביצוע פשעי מלחמה של חיילים רוסים נגד אזרחים אוקראינים.
כל העולה כעת במשפט מגיע מעדויות של הנוכחים בזירה והעדים לה, בהם שישימארין עצמו, חייל רוסי נוסף שהיה במקום ונפל בשבי גם כן, אלמנתו של שפילוב ושכן שצפה באירוע. שישימארין עומד לדין בגין רצח בכוונה תחילה. "האובדן של בעלי הוא הכול מבחינתי", אמרה האלמנה קטרינה, "הוא היה השומר שלי".
שישימארין כבר הספיק להודות ברצח של שפילוב, ואמר כי יקבל כל דין שיוחלט לגזור עליו. "בכל הכנות, אני מתחרט", הוא אמר בבית המשפט. "הייתי תחת לחץ עצום. לא רציתי להרוג". הקו שעורך דינו מנסה לקדם הוא כי שישימארין מעולם לא ירה במטרה להרוג, אלא רק כדי לנטרל, ולכן הוא לא צריך להישפט בגין רצח בכוונה תחילה. בסופו של דבר נגזר עליו מאסר עולם.
ענייני מצפון ומורל נמוך: תופעת סירובי הפקודה בצבא רוסיה גדלה
מנגד, גורמי המודיעין במערב מעריכים: תופעת סירובי הפקודה בקרב הלוחמים ביחידות הרוסיות באוקראינה הולכת וגדלה. סיפורו של אחד הלוחמים הללו פורסם אתמול ברשת CNN. למען שלומו ושלום משפחתו שמו נשמר בסוד, אך בראיון נרחב הוא מספר כיצד חווה את הימים הראשונים של המלחמה, וכיצד אמר למפקדו: "מסרב להמשיך לשרת במלחמה הזאת".
הקצין סיפר שהוא לקח חלק בפלישה הרוסית לאוקראינה מדרום. הכוח שהיה חלק ממנו רוכז בתחילה בקרסנודר שבדרום רוסיה (שם נאמר להם להשאיר את מכשירי הטלפון הסלולרי שלהם), ומשם נשלח לחצי האי קרים. ב-24 בפברואר, הוא ואנשיו פלשו ונלחמו באזור חרסון.
"אם לומר את האמת, לא חשבתי שניכנס לאוקראינה. לרגע לא האמנתי שהמצב יהפוך להיות למה שבאמת קרה", אמר. לדבריו, ללא המכשירים הסלולריים, איש מהאנשים ביחידה לא היה מודע להיקף הפלישה שכבר היה ידוע בכל העולם ב-24 בפברואר. "למרות זאת, כמה חבר'ה סירבו – כתבו דוח מיוחד, ועזבו. אני נשארתי, אין לי מושג מה עלה בגורלם".
הוא סיפר גם כי הוא ואנשיו לא הכירו את מטרות הלחימה שפוטין והקרמלין סיפרו לכל העולם, בניסיונם להצדיק את הפלישה. "הדברים של פוטין על 'דה-נאציפיקציה' באוקראינה לא הגיעו ללוחמים בחזית", סיפר. "רבים מהחיילים לא הבינו מה היה כל הסיפור ומה אנחנו אמורים לעשות שם".
הוא מספר שהדבר הראשון שראה אחרי שחצו את הגבול לאוקראינה היה שיירות של כלי רכב צבאיים שהושמדו בלחימה. "באחד הכפרים, אדם מקומי עם שוט ביד ניסה להצליף ברכבים הצבאיים שלנו שעברו בשיירה, וצעק: 'כולכם דפוקים'", סיפר הקצין. "הוא ניסה לטפס לתא הנהג של המשאית, ועיניו היו אדומות מרוב בכי, זה עשה את זה בלתי אפשרי עבורי".
"באופן כללי, כשנתקלנו באזרחים, נהיינו דרוכים ומתוחים, אחדים מהם מחזיקים נשק מתחת לבגדיהם, ואז הם מתקרבים ויכולים לירות בך", אמר. בתוך זמן קצר נקלע הכוח שהיה חלק ממנו למטר כבד של הפצצה ארטילרית. "בפעם הראשונה סבלתי מהלם, לא חשבתי על דבר. רק חשבתי: הדבר היחיד שמעניין הוא להישאר עוד יום בחיים".
לדבריו, ככל שהתקדמה הלחימה הוא הבין שהוא לא הקצין היחיד שחש דאגה ובלבול בנוגע לסיבה שלשמה הם נלחמים באוקראינה. "בשלב מסוים התחילו להסתובב בדיחות על כך שבקרוב נראה את מענקי הלחימה שלנו, זה עזר לאנשים לשמור על מוטיבציה". הוא מספר שבאחד הימים הם הצליחו להקשיב לרדיו, ורק כך הם למדו על המשבר המתחולל ברוסיה בעקבות הסנקציות – "כך למדנו שחנויות ברוסיה נסגרות והכלכלה קורסת. הרגשתי אשם על כך, אבל יותר מכך הרגשתי אשמה על מה שאנו עושים באוקראינה".
לדבריו, נותר לו רק דבר אחד לעשות: "בסופו של דבר אזרתי אומץ, והלכתי למפקד שלי לכתוב מכתב התפטרות" (הקצין אינו חייל בשירות חובה, א"ר). "בהתחלה, המפקד סירב והגישה שלו הייתה שבלתי אפשרי לסרב לשרת. הוא אמר לי שזה עשוי להתפתח לתיק פלילי – 'הסירוב הוא בגידה', אבל החלטתי לעמוד על שלי. הוא נתן לי דף ועט וחתמתי", סיפר.
למרות שמדובר בסיפור אחד של קצין אחד, כל הדיווחים מצביעים על כך שמדובר בפרט שמעיד על כלל רחב בהרבה. ולנטינה מלניקובה, מזכ"לית ארגון אימהות ללוחמים ברוסיה, אמרה שהיא נחשפה לדברים ועדויות קשים מצד לוחמים ביחידות שנסוגו מהלחימה באוקראינה ונשלחו להתרעננות בשטח אוקראינה.
"חיילים וקצינים כתבו מכתבי התפטרות, הם לא הצליחו לשוב לשדה הקרב", אמרה. הסיבה המרכזית, לדבריה, היא הבעיה המוסרית והמצפונית שרבים מהם חווים בלחימה באוקראינה. בנוסף לכך, רבים מעידים על מורל ומוטיבציה נמוכים לשרת. לבסוף, רבים הביעו בגלוי את החשש מפני עמידה לדין בגין ביצוע פשעי מלחמה. משרד ההגנה האוקראיני טען לאחרונה ששיעור ההתנגדות למלחמה בקרב החיילים הרוסים הוא כל כך גבוה – עד שביחידות מסוימות הוא הגיע לכ-60%-70%.