רבים בישראל הופתעו כשהמלחמה באוקראינה פרצה, לפני יותר משנה, אבל לא כולם. כשהדרמה התחילה להתפתח, התיקים של כמה וכמה ישראלים כבר היו מוכנים וארוזים, והם רק המתינו לאיתות הנכון מבחינתם שיבשר להם שהם בדרך לשם. בזמן שכלי התקשורת בישראל ובעולם כולו תיעדו תורים של עשרות אלפי בני אדם שניסו להימלט מאוקראינה עם פרוץ המלחמה, עשרות ישראלים (חלקם ילידי אוקראינה וחלקם גם לא) בחרו לעשות את הדרך ההפוכה – ויצאו לעבר הלא נודע והמלחמה הקשה.
שלושה מתוכם - וולף, אסקולד ואריה - נלחמים בימים אלה באוקראינה, לצד הצבא המקומי. מאז שהגיעו שלושתם למדינה המופצצת הם נלחמו כבר בקרבות הקשים ביותר, תוך ידיעה ברורה שהם מסכנים מאוד את חייהם, וכל יום עשוי להיות היום האחרון בחייהם. הם עברו מחזית לחזית, התגברו על קשיים מבצעיים ואישיים - ותיעדו את מה שעובר עליהם בלחימה מול הצבא של פוטין. בסדרת ריאיונות מיוחדת למגזין N12 הם סיפרו על המסע המפרך להצטרפות לצבא האוקראיני - ומשדרים מסר ברור ונוקב: "אוקראינה תנצח במלחמה, גם אם אני לא אחיה כדי לראות זאת".
אריה בן יהודה, בן 58, חי בארץ במשך שנים ארוכות. בשנת 1991 עלה לארץ מבריטניה, ושנה לאחר מכן התגייס לצה"ל – לחיל ההנדסה הקרבית. בתחילה גר בקיבוץ עמיעד בצפון, אולם די מהר עבר לתל אביב – שם הוא חי עד ליום פתיחת המלחמה. הוא רווק ואין לו ילדים, ובמשך 22 שנים מתנדב במשטרת ישראל. "ראיתי מה קרה שם עם הפלישה, מה שהרוסים עושים בכל מקום שבו הם נוגעים", הוא מספר, "ואמרתי לעצמי שאם יש כזה תור של אנשים שבורחים לפולין – אני חייב לבוא לעזרה".
אריה מיד הלך להתייעץ עם איש ביטחון בשגרירות אוקראינה בתל אביב: "שאלתי אם יש צורך שאבוא, הם ראו את המסמכים מהצבא, ואמרו 'יש מקום בשבילך'. נתנו לי איש קשר והגעתי לפולין, משם ברכבת ללבוב – ומשם לבסיס של מתנדבים. באתי בהתחלה עם בגדים אזרחיים לפולין, שם קניתי מדים והגעתי לליגיון. הביאו לי שכפ"ץ, אפוד ונשק – אבל ראיתי את המצב של הציוד ואמרתי שזה לא מתאים. הנשק היה בסדר, אבל השכפ"ץ והאפוד נראו כמו מהתקופה הסובייטית וממש לא חדשים, אז חזרתי לישראל ליומיים וקניתי ציוד צבאי. זה לא עלה הרבה כסף, אבל זה מציל אותי".
השנה שפוטין ידע איך תתחיל - אבל לא דמיין איך היא תיגמר | מגזין N12
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"התיק שלי כבר היה ארוז"
אסקולד סמוהורז'בסקי נולד באוקראינה בעיר בשם צ'רנובצ'י, לא רחוק מהגבול עם רומניה. "עברתי לישראל בשנת 2012, הייתי תושב קבע עד שנת 2019 – ואז קיבלתי אזרחות, אבל ב-24 בפברואר החלטתי שאני טס למלחמה. ב-1 במרץ כבר הייתי בנתב"ג בטיסה לפולין, עברתי את הגבול, וב-3 במרץ הייתי באוקראינה בלגיון הבין-לאומי".
הוא רווק, בן 27, ועד לפרוץ המלחמה עבד כמתקין סיבים אופטיים בחברות סלקום ואורנג' והתגורר ברחובות, שם חיים אימו ואביו החורג, אבל רבים מבני משפחתו – אבא, סבתא, דודים ובני דודים - עדיין באוקראינה. "סבתא שלי עברה לגור בבוצ'ה כחודש לפני תחילת המלחמה", אמר. "היא גרה שם עם דוד ודודה שלי, שמגדלים ילדים, וכשכל הבלגן התחיל הם הספיקו לברוח. הם ראו את המסוקים של הרוסים נכנסים לאוקראינה, יורים טילים – וברחו לצ'רנובצ'י ומשם לרומניה". בתקופה האחרונה, כך הוא מספר, חזרו סוף סוף לבוצ'ה.
"התיק שלי כבר היה ארוז, ידעתי שמשהו יקרה", הוא מסביר, "מאוד כאב לי שלא טסתי ב-2014, כשכל הבלגן התחיל, אבל הייתי אז ילד בן 19-18, חשבתי שהעתיד שלי בישראל ושזו לא המלחמה שלי, ואז המלחמה שם הפכה להיות כמו פה עם עזה – אנחנו יורים והם יורים, והכול נרגע קצת ואנשים שוכחים מזה, אבל כמה חודשים לפני תחילת המלחמה כבר החלו לדבר בארה"ב ובאירופה שרוסיה הולכת להיכנס ושיהיה משהו גדול ורציני, אפילו אמרו שקייב תיפול בתוך שלושה ימים".
"יש לי חברים שנלחמים כבר מ-2014, וידעו שהמלחמה תפרוץ, אז אמרתי לעצמי שאני כבר ילד גדול, ואם הם נכנסים אז אני הולך לעזור לאוקראינה, כי בסופו של יום זו המדינה שבה נולדתי וחייתי. יש לי בה בית, משפחה, חברים וכמעט סיימתי שם בית ספר. ברגע שהכול התחיל והתפוצץ לקחתי את התיק שלי, דיברתי עם כמה חברים, סגרנו כרטיסי טיסה והצטרפנו לעוד קבוצה של ישראלים".
"פתאום אני רואה שהתחילה המלחמה"
וולף פרידמן בן ה-29 התגורר עד לפרוץ המלחמה בחיפה. הוא סיפר שהיה נשוי בישראל, אולם עם תחילת המלחמה הם החליטו לסיים את היחסים. הוא נולד בעיר דנייפרו באוקראינה, וכשהיה בן 20-19 עלה לארץ. הוא התגייס לחטיבה 7 בצה"ל, עבר קורס מפקדי טנקים, והיה מפקד טירונים בבסיס שיזפון. למען האמת, וולף אינו שמו האמיתי, כי אם השם שניתן לו בקרב חבריו לנשק באוקראינה: שמו האוקראיני הוא ויקטור, ובישראל הוא זאב. כשהגיע ליחידה חבריו שאלו לשמו, הוא סיפר על השם העברי – ומאז דבק בו הכינוי הקרבי שמסרב לעזוב אותו.
"לפני המלחמה עבדתי במכון כושר, הייתי מאמן אגרוף, קרב מגע וקרוספיט. פתחתי עסק פרטי לאימונים, מכרתי ציוד ותוספי תזונה לספורטאים", הוא מספר. "אבל איך שהגיעה הקורונה כולם פשוט איבדו הכול, העסקים נעצרו, וגם אני איבדתי הכול, אז התחלתי לעבוד בשמירה בבית החולים רמב"ם".
"ב-24 בפברואר, השעה הייתה 3:30 לפנות בוקר, הייתי במטבח והכנתי קפה לפני העבודה, עבדתי אז ברמת גן", סיפר, "פתחתי את ערוץ הטלגרם של דנייפרו, העיר שלי באוקראינה, סתם להתעדכן בחדשות, לא ידעתי שקרה משהו, הייתה הרגשה, כבר חודש לפני... אנחנו בישראל אולי רגילים, אבל באמצע אירופה זה מוזר – ופתאום אני רואה שכן, הלילה הם מפגיזים את הערים, התחילה המלחמה. אמרתי לעצמי 'יש לי ניסיון, הייתי מפקד טנק, אני חייל טוב, אז למה שאישאר פה אם נולדתי באוקראינה – אני חייב לטוס. אבא, אימא, סבא... כל החיים שלי נמצאים באוקראינה, אני חייב'".
"זוועה שאתה לא יכול לדמיין אפילו"
וכך הוא יצא לדרך: "סידרתי את המזוודות, הייתה לי בעיה עם הדרכון שלא היה בתוקף, אז תוך שבוע הייתי מוכן, קניתי משהו כמו שכפ"ץ, וזו הייתה האופציה היחידה שיכולתי לקנות ולקחת איתי. טסתי מנתב"ג לפולין, נפגשנו עם כמה חבר'ה אוקראינים שעוזרים לחיילים החדשים מחו"ל, ויחד עם חבר מישראל הגענו לאוקראינה. בלילה כבר הגענו ללבוב ומשם עלינו על רכבת לקייב".
ההתחלה החדשה הייתה קשה עבור הלוחמים הישראלים. שלושתם מתארים אווירה כאוטית ומבולבלת בין הגורמים הצבאיים באוקראינה במהלך הימים הראשונים, ובמיוחד בכל הקשור למתנדבים הזרים. כל אחד מהם הוצב בתחילה בפעילות מקומית ולא התקפית או שנאלץ לעבור אימונים ממושכים, אבל כל אחד מהם, בנפרד, החליט שזה לא מתאים לו ורחוק ממה שהוא קיווה לו כשהחליט לצאת למלחמה. מאז, כל אחד עזב את היחידה שהוא הוצב בה, והצטרף לכוחות ההגנה "האורגניים" של צבא אוקראינה. שלושתם נשלחו להילחם בחזיתות הלחימה הקשות ביותר של המלחמה – עמוק בחבל דונבאס במזרח, בשחרור חרסון בדרום המדינה, וגם בעיר באחמוט, המקום שהפך לשם נרדף לגיהינום עלי אדמות במלחמה באוקראינה ובכלל.
"הגעתי ללגיון הבין-לאומי באירפין ובבוצ'ה וראיתי מה קרה שם, זוועה שאתה לא יכול לדמיין אפילו", סיפר אריה. "את מה שראיתי שם לא אשכח בחיים שלי: גופות על הרצפה, ידיים קשורות מאחורי הגב, אנשים ירויים בראש, ואחרי זה אפילו דרסו אותם עם טנק. ככה ראיתי את כל הרחוב הראשי – כל חמישה מטרים גופה".
"הייתי שם במשך כשלושה חודשים ואז עברתי לצבא האוקראיני האמיתי. לא כל כך הסתדרתי קודם עם האנשים והמפקדים, הם לא יודעים מה לעשות עם המתנדבים ולא היה מישהו שיכול לתרגם לנו בצורה טובה. כל אחד הגיע ממדינה אחרת והביא שיטת עבודה אחרת והיה קשה להיות בקבוצה ולעבוד יחד, אז אמרתי לעצמי שאני חייב לעבור למקום אחר, אז התגייסתי לצבא האוקראיני, ושם אני עד עכשיו".
"הייתי בין הראשונים שהצטרפו ללגיון הבין-לאומי, וככה התחילה הדרך שלי במלחמה הזאת", מספר אסקולד. "היו בערך שבועיים של אימונים וסידורים, ואז בוקר אחד ב-5:00 התעוררנו מפיצוץ מאוד רציני, ואנחנו מבינים שזה היה טיל קליבר שהתפוצץ משהו כמו 50 מטר מבניין המגורים שלנו. נשמעו עוד המון פיצוצים, מטוסים טסו בשמיים, הבנו שהסיפור מאוד רציני, רצנו לבניינים שליד, ובמשך כשבוע נאלצנו לחיות ביער הסמוך".
אסקולד סיפר שאחרי כמה ימים הגיע מפקד שאמר להם שנדרש מהם להמשיך להתאמן במשך חודשיים שלמים נוספים. "אז יצאתי קדימה ואמרתי: 'שמע, אני אומנם תושב של מדינה אחרת, אבל אני גם אוקראיני ובאתי כדי להגן על המדינה שלי, אז אין מצב שאני מחכה עוד חודשיים למשהו, כי עכשיו יש מלחמה ועכשיו הורגים אנשים ברחובות קייב'. אז אותו מפקד פשוט אמר לי שאני לא מתאים, ואני ועוד כמה חברים פשוט הסתלקנו. חלק הצטרפו ללגיון הגיאורגי ואני ועוד חבר הלכנו איתם, אבל גם שם לא היה סדר והם לא ידעו להתמודד עם לוחמים מכמה מדינות".
"עבדתי בקייב וחיפשתי סוכנים רוסים"
בשלב הזה, הוא מספר, הוא וחבר נוסף שעלה מאוקראינה לישראל החליטו פשוט לנצל את האזרחות הנוספת שלהם, ולהפסיק להיחשב זרים בארצם. "שנינו אוקראינים, אז אמרנו שיש גם דרך אחרת – פשוט נגיע ללשכת גיוס מקומית ונתגייס כמו אזרחים. מישהו מהחברים סיפר שיש גדוד בשם סוובודה (חירות), גדוד של מתנדבים, והם 'לוקחים את כולם'. יום למוחרת כבר תפסנו עמדה באזור קייב".
גם וולף חווה רגעים לא קלים בכלל בתחילת שהותו באוקראינה, וגם לו לקח זמן רב עד שהבין מה עליו לעשות כדי להצטרף לכוחות הלוחמים. בשלב ראשון הוא תהה לאן עליו להגיע, ואז מצא חבר ישראלי שניסה לשכנע אותו להצטרף ליחידה של לוחמים ישראלים באוקראינה. הניסיון הזה לא צלח, ואז, במקרה, מצא את התחנה הבאה שלו. "נתקלתי בלבוב בשיחה של קבוצת אנשים, חלקם במדים, ששוחחו על ציוד, נשק, יחידה. אמרתי שאשאל אותם, מה כבר יכול להיות, ובאמת אמרו לי: 'הגעת למקום הנכון'". וולף וחבר נוסף הגיעו למשרדי יחידה מיוחדת בעיר, שם נתנו פרטים אישיים וסיפרו על הרקע הצבאי שלהם. בתוך זמן קצר הוצבו בקייב למשימתם החדשה: ציד סוכנים רוסים ברחבי הבירה האוקראינית.
"הבנתי מבחינתי שזה אחלה של דבר כדי להתחיל ולהבין מה קורה ומי נגד מי", הוא מספר על אותם ימים, שנדמה היה שבכל רגע עלולים סוכנים רוסים לפשוט על הבונקר של זלנסקי. "התחלתי שם, אבל החבר שלי נאלץ לחזור לארץ. נשארתי לבד, ומשהו כמו חודש וחצי עבדתי בקייב וחיפשתי סוכנים רוסים. היו משימות קלות יותר ופחות, ירינו, היינו בקרבות בתוך העיר, אבל אז פשוט הבנתי שזה לא מה שחיפשתי, כי הגעתי למלחמה ובתכל'ס אני עובד כמו שוטר. אז אמרתי לחבר'ה בצורה יפה: 'תודה רבה, אוהב אתכם מאוד, אבל אני רוצה להמשיך הלאה', והלכתי לחפש מקום בחזית".
"אותו חבר מישראל יצר קשר ואמר שחזר לאוקראינה, הוא לקח אותי ואמר לי שנתקדם יחד. הצטרפנו ללגיון הבין-לאומי, ושם התחיילנו בצורה מסודרת – חתמנו על טפסים, קיבלנו נשק, מדים, והתחלנו לעבוד. נשלחנו בהתחלה לאזור דונבאס, ואחרי זה הגענו לחארקוב, שם עשינו כמה משימות, אחת מהן קשה במיוחד: לא קשה בהכרח מבחינת זה שיורים עליך כל הזמן, אלא כי נאלצנו לצעוד תוך כדי לחימה לאורך 47 ק"מ. הצוות שלנו, שנקרא "מסדה 6", היה בתוך יער, לבד ובלי סיוע, והטמנו מוקשים לכוחות הרוסיים באזור".
הפציעה בשדה הקרב: "יש לי מזל"
וולף נזכר באחד ההישגים המבצעיים הגדולים שלהם: "הצלחנו לפוצץ משאית BTR של הרוסים שהייתה עמוסה בחיילים – ואז הם הבינו שצבא אוקראינה עובד כאן, והם התחילו להרים רחפנים כדי לתפוס אותנו. BTR נוסף הגיע וניסה לירות כדי לנסות להבין איפה אנחנו, אבל הם לא הצליחו. גם סיירת מיוחדת של הרוסים הגיעה ליער וניסתה לתפוס אותנו, אבל אנחנו התקדמנו והם תמיד היו אחרינו – שמענו וראינו אותם, אבל הם לא תפסו אותנו. הם השתמשו בהרבה תחמושת, ורק במזל יצאנו משם רק עם פצוע אחד".
אחרי המשימה בחארקוב, הכוח של וולף הגיע לקייב, אולם שם הוא התפרק – אותו חבר ישראלי שוב החליט לעזוב ואמר לו שהוא יכול להמשיך לפקד על החיילים בעצמו. "שם חבר'ה יהודים נוספים הצטרפו, ובערך חצי מהצוות המשיך איתי. הקמתי צוות חדש בשם 'מסדה', הכנו תגים מיוחדים של הכוח, ובאופן רשמי הצטרפנו למודיעין צבא אוקראינה. עבדנו במיקולאייב במטרה לדחוף את החזית בחרסון. עבדנו כל יום שלוש פעמים ביום, הייתי מפקד של 12 איש מכל העולם, תפקדתי גם בשש משימות שונות כמפקד טנק, והצלחתי לפתוח התקפה במקום שעד אז לא הצלחנו. ביצענו המון משימות סביב השעון, איבדנו הרבה חברים, וקיבלנו ניסיון שאי אפשר להסביר אותו בכלל".
וולף נמצא כעת בקייב, הרחק מגזרת הלחימה. הוא נאלץ להתאושש מסדרת פציעות קשה שנגרמו לו במסגרת הקרבות, לאחר שספג שלוש פציעות הדף קשות. "אני עובר הרבה טיפולים, אבל כמעט כל יום אני נופל מכאבי ראש חזקים מאוד ולא מצליח לעמוד על הרגליים אפילו, לפעמים אני לא מרגיש את האדמה תחתיי, אז כרגע אני לא יכול לחזור למלחמה כי אני לא רוצה להיות הבעיה של החיילים שאיתי או שאעשה איזו טעות, אני פשוט מחכה שזה יעבור".
"פציעת הדף אחת ספגתי באזור חרסון, ההפצצות היו פשוט חצי מטר מאיתנו, היינו משהו כמו 40 איש בשדה פתוח בלי מחסה, הצבא האוקראיני היה אמור לסגור בלילה את השמיים לכלי טיס ורחפנים של הרוסים, אולם זה לא קרה, או שפשוט לא עשו את זה טוב. התחלנו תנועה והרוסים זיהו אותנו והתחילו להפציץ אותנו בפצצות 120 מ"מ. הייתי עם העכבר (אמצעי ראיית לילה, א"ר) על הפנים, ואיך שהתחילו להפגיז אותנו לא הספקתי להזיז אותו – ורסיס מאחת ההפצצות פגע בו והעיף אותו מהפנים שלי. באמת יש לי מזל ואלוהים היה איתי שהפנים עדיין אצלי והעכבר כבר לא".
"פגז העיף אותי 10 מטר באוויר"
גם אריה נשלח בחודשי הקיץ להילחם בקמפיין השחרור של חרסון. "בחודש ספטמבר היו לנו שלוש משימות קשות – בראשונה נדרשנו לקחת עמדה של רוסים. קיבלנו פקודה להישאר שם עד שיגיע חיל הרגלים של אוקראינה, והיינו שם כשעתיים. אז הגיעו כ-30 אוקראינים שהיו אמורים לתפוס עמדה אחרת במרחק של כ-100 מטר בהמשך, והתפקיד שלנו היה לסייע בחילוץ שלהם אם משהו משתבש. בקושי עברה דקה אחת, והופיעו ארבעה נגמ"שים רוסיים, מטוס ומסוק קרב, וכך החל הקרב. קיבלנו הוראה לחלץ את 30 הנפגעים: כמעט כל מי שהגיע להחליף אותנו לא חזר בחיים".
"במשימה אחרת שוב נדרשנו לתפוס עמדה ולשמור עליה עד שיגיעו הכוחות החדשים – יומיים לאחר מכן. זמן קצר אחרי שהשתלטנו על העמדה הגיע טנק רוסי והתחיל להפגיז אותנו, וגם רחפנים שזרקו עלינו רימונים מלמעלה. כמה חבר'ה שלנו נהרגו ונפצעו, ונכנסנו לשוחות של הרוסים כדי להסתתר מהטנק. פגז של הטנק פגע ממש איפה שישבתי והעיף אותי 10 מטר באוויר".
Many nations, many languages, but one objective. A free Ukraine pic.twitter.com/I1479JFCRQ
— Ariah Ben Yehudah (@ben_ariah) February 26, 2023
"איבדתי הכרה ולא יודע כמה זמן עבר, אולי כמה שעות, התעוררתי וכולי מכוסה אדמה ועלים. אנשים מצאו נעל שלי ודיווחו שנהרגתי, השאירו אותי שם והתחילו לחזור. התעוררתי, נגעתי בידיים וברגליים כדי לדעת שהכול בסדר וראיתי שנשארתי שם לבד. קיבלתי זעזוע מוח אבל לא נפצעתי, והצלחתי לחזור ברגל לבסיס שלנו. בתוך שבוע חזרתי להילחם".
לאחר הקרבות הקשים בדרום, עברה יחידתו של אריה להילחם בחזית המזרחית. שם, באחת המשימות, הוא שוב נפצע. ההאמר שעליו נסע עלה על מוקש, ובאוויר מסביב שוב הופיעו רחפנים שהטילו רימונים. "תוך כדי שהם יורים עלינו השבנו אש, והגיע האמר שני כדי להוציא אותנו משם, ואז נסענו אחורה לכיוון הבסיס, אבל גם הוא חטף הפגזה והיינו חייבים, שני צוותים, להתקפל משם רגלית לכיוון הבסיס".
Better footage of the attack on our HMMWWV on the way to Kherson pic.twitter.com/KDA9DWE1DL
— Ariah Ben Yehudah (@ben_ariah) February 27, 2023
האירוע הזה גרם לאריה לפציעה הקשה, שכפתה עליו תקופת החלמה של קרוב לשלושה חודשים הרחק מהחזית. "איבדתי כיוון ורצתי לכיוון הלא נכון, ההאמר הגיע להוציא את החבר'ה, אבל אותי השאירו במקום אחר, לא הייתי במסלול, אז הלכתי חמישה קילומטר לכפר שידעתי שהוא בשליטתנו, ומשם במזל אספו אותי. רק אח"כ התברר שנפצעתי בגב ובכתפיים – בזמן הפגיעה בהאמר נפלו עליי ארגזי התחמושת, טילי נ"ט NLAW ותחמושת של מקלע 0.5. רק יום אחרי הרגשתי את זה והבנתי שנפצעתי".
"קיבלתי טיפול בבית החולים, אבל ראיתי שהמצב שם לא היה משהו, אז החלטתי לחזור לישראל בספטמבר". בחודש ינואר חזר אריה לאוקראינה ושב מיד לחבריו בשדה הקרב: "אמרתי לעצמי שאני חייב לחזור, רק רציתי קצת לנוח וקצת חופש". מאז שחזר, הוא נלחם בקרבות קשים ואינטנסיביים בחבל דונבאס, ומטעמי ביטחון שדה לא מסכים לספר בדיוק איפה הוא נמצא.
"באנו להילחם עד שנעיף את הרוסים"
לאחר הפעילות ההגנתית באזור קייב, הכוח של אסקולד צורף למשמר הלאומי באוקראינה. "המפקדים שאלו מי רוצה להמשיך להילחם בדונייצק וחארקוב, ואמרנו לעצמנו 'מה אכפת לנו קייב, דונייצק או חארקוב – באנו להילחם עד שנעיף את הרוסים מהאדמה שלנו'", הוא נזכר. "אחרי שבוע של אימונים יצאנו לכיוון לוגנסק, והפלוגה הראשונה נכנסה לעיר בשם רובינז'ה והתחילה להילחם שם. היינו אמורים להגיע לשם תוך כמה ימים, אבל המצב היה כל כך דינמי והיא פשוט נפלה לפני שהספקנו להגיע. אחרי זה נכנסנו לעיר סברודונייצק, ושם התחילה הדרך הקרבית שלי".
"בהתחלה הייתי בצד השמאלי של העיר, באזור של כפרים רבים: כל הזמן יריות, פיצוצים, מישהו הולך ומתפוצץ, כל הזמן אתה חופר שוחות עם את חפירה. אחרי כמה ימים הגענו לבסיס באזור התעשייה, העברנו שם לילה, ובבוקר שלחו אותנו לתפוס איזו נקודה ולהחזיק אותה. שם היה הקרב הראשון שלי עם נשק: התחלתי לירות, ירו עלינו חזרה, היה קרב של כמה דקות ואז הם ברחו... אבל אז התחיל הבלגן האמיתי: כל יום היתקלויות מול טנקים, פיצוצים, ארטירליה, גראדים והמון סוגים של טילים ורקטות. כל הזמן נשמעו פיצוצים, 24/7, כל הזמן צרורות ירי, לפעמים אתה נקלע לקרב. בשלב מסוים חליתי בברונכיטיס והוציאו אותי משם למנוחה".
"כולם הסתכלו עליי פתאום בתור המפקד"
מתברר שהמזל שיחק לטובתו: "באותו היום הגיע טנק רוסי ופירק את הנקודה שהחזקנו: שני חבר'ה נפצעו קשה ואחד נהרג. מהמנוחה שלי חזרתי לצוות אחר, בצד הימני של נהר הסבירסקי דונייץ, ליד כפר אחר, ושהינו שם תקופה מסוימת. בשלב הזה הרוסים כבר החלו לסגור על סברודונייצק ופירקו לנו את כל דרכי האספקה. היינו צריכים להביא הכול בסירות. נכנסנו לכפר שנקרא וורונבה, שם עברו הימים האחרונים שלי באזור, והיה מאוד גרוע, כמות הארטילריה שם הייתה משהו כמו 2,500 הפצצות ביום רק באזור הכפר שלנו, ושם איבדתי זמנית את השמיעה באוזן שמאל".
וולף המשיך לפקד ולהילחם גם אחרי שנפגע בהפצצה בשטח הפתוח, ונפגע שוב בקרב אחר במחוז חרסון. "ביצענו משימת איסוף מודיעין, אבל הרוסים הצליחו לזהות אותנו בעזרת הרחפנים. הייתי המפקד השני בכוח, עם מפקד מצרפת, והוא נפצע קשה מאוד לאחר שבית קטן שהיינו בו נפגע מפגז של טנק. כולם הסתכלו עליי פתאום בתור המפקד ותוהים מה עושים ואיך ממשיכים. אני מבין שיש בעיה להמשיך להילחם, כי כמעט כולם פצועים ובקושי מצליחים להחזיק נשק. הוא קרא לי ברגעיו האחרונים ואמר: 'אני לא מרגיש את הרגליים שלי, אז כנראה שאני לא ממשיך איתכם. תבין עכשיו מה תעשו – או שאתם מתחילים לזוז לבסיס או שאתם תוקפים בחזרה'".
"ניסיתי לקחת לעצמי 7-5 דקות להחליט מה נעשה, אבל אמרתי לו שאם חוזרים לבסיס אני לוקח אותו על הגב שלי. לא באמת ידעתי מה עלינו לעשות, אבל בסוף החלטתי שאנחנו צריכים לחזור, כי אנשים באמת לא היו במצב להחזיק נשק. הבעיה הייתה שלא היה לנו קשר ולא הייתה קליטה והיינו בבלגן. הייתי עם הטלפון וזה כנראה היה מזל, אחרי כמה פעמים אחרות שהקשר לא עבד". בדקות שלאחר מכן, וולף נואש למצוא קליטה סלולרית כדי לנסות ליצור קשר עם היחידה שלהם. "התחלתי לרוץ בכפר במטרה למצוא אות, ואז ראיתי את הרחפן של האויב שניסה לזרוק עליי רימונים. ברקע היו הרבה פיצוצים של מרגמות שנפלו קרוב. רצתי וקפצתי בין מקומות מסתור, וכבר הכנתי את ההודעה לרגע שבו אמצא קליטה ופשוט שלחתי בשנייה הראשונה".
"אני רואה את הרחפן ומבין שכבר אין מסתור, וברגע האחרון הצלחתי לקפוץ לתוך בניין קטן, שם מצאתי בטעות עוד קבוצה של 15-12 אנשים, בלי מדים אך עם אפודים, נשק וציוד צבאי – אבל בלי תג וסימן זיהוי של היחידה, שזה מאוד חריג בצבא אוקראינה. לא הבנתי מי אלה, והם לא דיברו ולא עשו כלום – רק עמדו מולי בשקט. נדרכתי עם הנשק ביד שמאל, ותוך שנייה תפסתי רימון וצעקתי 'סלאבה אוקראיני', כל זה אחרי שכבר התפוצצו שישה רימונים מהרחפן מאחורי הגב שלי אז הייתי בעצמי קצת בהלם, אבל אז הם ענו לי שגם הם אוקראינים. הבנתי שגם הם במצב מאוד גרוע ולא מסוגלים להמשיך להילחם, ובקושי רב הצלחנו להתפנות משם שני הצוותים. חלק נפצעו, אבל כולם נשארו בחיים".
"כל יום נהיה יותר ויותר גרוע"
בתחילת חודש יולי הצליח הצבא הרוסי לכבוש את העיר סברודונייצק במחוז לוגנסק, ויחד עם נפילת העיר הסמוכה לישנסק נפל כל המחוז לידי מוסקווה – באחת ההצלחות המבצעיות האחרונות שרשמה רוסיה עד היום. באותם ימים נמצא אסקולד בחופשת מנוחה בקייב, לאחר שנפצע ואיבד זמנית את השמיעה בקרבות. כעבור כמה שבועות הוא חזר ליחידה, והפעם הם נשלחו לגזרה אחרת במחוז דונייצק, לא רחוק מהעיר באחמוט. בתוך זמן קצר מרגע הצבתו שם היא תהפוך לזירה הקשה והמדממת ביותר במלחמה כולה, בקרב שמתנהל באכזריות עד ימים אלה, תוך אובדן בלתי נתפס של חיי אדם בשני הצדדים.
"אחרי שחזרתי לכשירות העבירו אותנו לכפר שנקרא זייצב, לא כל כך רחוק מבאחמוט", אומר אסקולד. "כשהגענו לשם אחרי סברודונייצק זה היה נראה מאוד קל ורגוע, בלי ארטילריה וטנקים, הכול טוב. כעבור בערך עשרה ימים החלה המלחמה האמיתית: מטוסים, טנקים וקבוצות של רוסים שמתקדמות לעברנו למנסות לתפוס את העמדה שלנו". באותה תקופה, אסקולד התמחה במיומנות חדשה: הטסת רחפנים, בעיקר למשימות מודיעין. "הייתי מעביר את המידע למפקדים ומסדר ומתקן את הירי הארטילרי. לא שירתי בצה"ל, אבל פשוט הייתי מסביר להם איך לשפר את הפגיעות. שם היו לנו כמה ימים מאוד קשים, היו כמה הרוגים, הרבה פצועים, והבנו שפה כבר לא יהיו לנו חיים קלים. כל יום נהיה יותר ויותר גרוע. אני וחבר נקלענו להתקפה של שני מטוסי קרב רוסיים שירו עלינו עם מקלע, ואיכשהו שרדנו את זה. היינו שם עד סוף אוגוסט, חגגתי שם יום הולדת, ובסוף החודש הגיעה יחידה אחרת להחליף אותנו".
אסקולד וצוותו נשלחו להתרעננות בקייב, והוא שוב הושבת בגלל פציעה ברגל שחייבה אותו לנוח לכמה שבועות נוספים. "באותה תקופה כבר הפכתי למפקד צוות רחפנים בפלוגה שלי, והבנו שאנחנו חוזרים לקרבות בבאחמוט, כי הכול כבר התחמם שם. החבר'ה שלי יצאו קצת לפני כי עוד הייתי בטיפולים. בהתחלה קיבלנו המון חדשות טובות מהחבר'ה שסיפרו על הרבה הצלחות בקרבות. 'מפרקים אותם, הכול טוב', אמרו לי, אבל אז החלו להגיע חדשות על ההרוגים הראשונים שלנו, כי באיזה שלב הלחץ שם נהיה פשוט בלתי נסבל".
"בהתחלה היו 14 התקפות של הרוסים ביום. אז כמות הארטילריה לא הייתה גרועה כמו בסברודונייצק. אבל אז הם התחילו לזרוק עלינו המון 'בשר' – המון ואגנרים (לוחמים של קבוצת וגנר, א"ר). אני חזרתי מהפציעה בערך באמצע נובמבר, הצטרפתי לחבר'ה בסביבות באחמוט וראיתי את המראות שהתרגלתי לראות בסברודונייצק: כפרים מופצצים ורק אנשי צבא מסביב. אלה היו אולי שלושת החודשים הכי קשים במלחמה הזו, לפעמים עם חמישה ימים ברציפות ללא שינה. בגלל שהרבה חבר'ה נפצעו אז שלחו חדשים, שאומנם עברו אימונים אבל לא היה להם שום ניסיון והיינו צריכים ללמוד אותם הכול שם, תחת אש".
"כדי לשרוד, צריך להפוך את הפחד לאקשן"
"הרוסים כל הזמן ניסו להתקדם ובחודש הראשון שלי הם הצליחו להתקדם בקרב משהו כמו שלושה קילומטר. אחר כך הצלחנו לעצור אותם, ועד שלא הוציאו אותנו משם לא נתנו להם להמשיך הלאה. ניסינו להדוף אותם ולפרוץ את קווי ההגנה שלהם, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי בגלל הכמות המטורפת שלהם. החבר שלי שהגיע איתי בהתחלה מישראל נהרג שם בקרבות, הוא גם היה אוקראיני-ישראלי שחי רוב חייו באוקראינה, אבל הרבה לפני המלחמה הוא עבר עם המשפחה לישראל. הוא היה בן אדם טוב ופטריוט גדול", סיפר אסקולד, וסירב לומר את שמו לבקשת המשפחה.
בתשובה על השאלה אם הוא מפחד, אסקולד השיב: "אתה חושב שיש מישהו שלא מפחד? מי שאומר שהוא לא מפחד הוא או מטומטם או שקרן. זה תמיד מפחיד, השאלה מה אתה עושה עם הפחד. אם אתה רוצה לשרוד אתה צריך להפוך את הפחד שלך לאקשן. כששכבתי בשיחים ושני מטוסים רוסיים ריססו הכול סביבנו כבר חשבתי שזהו, אני מת. בסברודונייצק שכבתי שעתיים בחור קטן באדמה עם שני חברים והכול מסביב ברדיוס של 10 מטר התפוצץ בלי הפסקה. כל המרגמות סביבנו – כל פעם ששמעתי באותה תקופה את השריקה של הפצמ"ר הייתי אומר 'טוב, זה שלי, לא יכול להיות לבן אדם כל כך הרבה מזל. לא יכול להיות שככה מפרקים אותך שעתיים ואתה עדיין חי'".
"באיזה שלב בהפצצה על נקודת התצפית אמרתי 'לא, אני לא אמות פה בחור הזה'. עליתי בקשר מול המפקדים ואמרתי שנקודת התצפית לא מצליחה לעשות את העבודה שלה. כדי לתצפת צריך להרים את הראש ולא יכולתי לעשות את זה – להרים את הראש היה אומר למות. אז קיבלנו אישור והתקפלנו משם. כל פעם זה מפחיד, אבל תמיד צריך ללמוד ולהתקדם".
גם אריה נזכר בתחושות דומות: "עד עכשיו אני מפחד להילחם, אבל אתה חייב להתגבר על הפחד, כי מישהו צריך לעשות את העבודה. עדיין יש פחד, אבל סביר להניח שאני אמות או איפצע, כי היחידה שלנו מצטמצמת מאנשים שנהרגו או נפצעו. המזל לא יכול ללכת איתי עד הסוף, באיזה שלב זה יכול לקרות גם לי. התחושות הן ברורות וחד משמעיות: ללא ספק חושבים שבסוף ננצח, אבל גם יודעים שעד אז הקרבות יהיו קשים מאוד. אנו אופטימיים לגבי הניצחון, אבל לא כל אחד אופטימי שהוא יזכה לראות אותו. אני מבחינתי נשאר עד הסוף, אין לי דד-ליין".
"ברוסיה אני ידוע בתור 'נאו-נאצי ישראלי'
וולף מספר שמאז חודש אוקטובר הוא לא נלחם: "עדיין לא יודע מתי אחזור לקרב, זה תלוי בבריאות שלי, אבל אני לא מוכן לקחת את הסיכון לאחרים או לעצמי שפתאום באמצע הקרב לא אוכל לתפקיד. זו פגיעת ההדף השלישי, בעיקרון אחרי ההדף השני כבר עולה השאלה, ואחרי השלישי אתה כבר לא יכול להילחם. בגלל שאני לוחם זר אז אין להם באמת בעיה להמשיך לתת לי להילחם, אבל אני חייב להיות חכם".
ללוחמים הישראלים באוקראינה יש גם מסר מיוחד לציבור בישראל. עם תחילת המלחמה נפוצה הטענה כי רבים מהאוקראינים אנטישמיים, ועד היום נשמעות קריאות כאלה. שלושתם אומרים בפה מלא: זה רחוק מאוד מהאמת, או לפחות האמת כפי שהם מכירים. אסקולד מגחך בתגובה על השאלה על גילויי אנטישמיות באוקראינה: "ברוסיה אני כבר ידוע בתור 'נאו-נאצי ישראלי'".
"אני יודע שהמון אנשים בישראל חושבים שאנחנו נלחמים באותו צד של הנאצים, או משהו כזה – אין אנטישמיות באוקראינה, אין. אני יהודי, ישראלי, וחיילים שנלחמים איתי מכבדים אותי ומדברים בכבוד על ישראל", אומר וולף בתקיפות. "אם אתם חושבים שאנחנו עוזרים ל'נאצים' נגד הרוסים, ושאולי אנחנו בצד הלא נכון – אז שתדעו שזה רחוק מאוד מהאמת. אני כאן כי נולדתי כאן, ואולי כשהייתי ילד עוד הרגישו קצת אנטישמיות, אבל זה כבר לא קורה. אני מרגיש שכל שנה מתקדמים בעניין הזה עוד שלב".
"אני רוצה להזכיר לכם מי החברים האמיתיים של רוסיה – איראן, סוריה, לבנון, הפלסטינים. הרוסים עושים פה דברים שאפילו מחבלים מעזה לא עושים בארץ. אם אנחנו כבר מדברים על 'נאצים', אז אלו הרוסים, בוודאות", מוסיף וולף. "חזרנו לפה כחברים, כאחים, כחיילים עם ניסיון, ואנחנו פה עד הסוף. מאוד חבל שממשלות ישראל לא מסכימות לשלוח לפה דברים שיכולים לשמש במלחמה – תפסיקו לפחד, תעשו משהו. הגעתי מאוקראינה לישראל כדי להתגייס לצה"ל, הייתי חייל בודד בלי אף אחד בישראל כי אני יהודי וציוני, ועכשיו הגעתי לפה, אוהב אתכם ישראלים, אתם העם שלי".
"האוכל בעייתי, כמעט כל מנה היא עם חזיר"
ואריה מסביר איך זה נראה מהצד שלו, מתוך יחידת הלוחמים: "90% מהאנשים שאיתי הם אוקראינים, יש גיאורגי אחד ועוד כמה אמריקנים. האוקראינים ממש דואגים לנו, הם שמחים שאנחנו פה, קיבלו אותנו יפה, ממש כמו משפחה. מדאיג אותי שאני שומע ברשתות החברתיות על אנטישמיות – אין אנטישמיות, לא הרגשתי אותה בכלל". מנגד, הוא סיפר על הבעיה שכן מעסיקה אותו שם: "האוכל פה זה עניין בעייתי, כי אני משתדל לשמור על כשרות, וזה ממש קשה פה באוקראינה. כמעט כל מנה שמכינים פה זה עם חזיר, אז אני משתדל להכין לעצמי. בדרך כלל זה בעיקר תפוחי אדמה, ירקות, סלטים".
לצד ההתלהבות מהלחימה, אריה מספר גם שהוא מודאג ומקווה שבני משפחתו שחיים בלונדון לא יגלו שהוא שוב נמצא באוקראינה, ובאזור המסוכן ביותר במזרח. "אני בקשר עם חברים שלי מהמשטרה, אבל עם המשפחה אני מפחד ליצור קשר כי אז הם יכולים לגלות שחזרתי לאוקראינה ואני לא רוצה שהם ידאגו. הם ידעו שהייתי באוקראינה ושנפצעתי וחזרתי לארץ, אבל לא סיפרתי להם שחזרתי לפה שוב, אז בינתיים אני לא מדבר איתם".
על היעדר הסיוע מישראל אסקולד אומר שהוא מבין שלישראל יש הרבה בעיות ואינטרסים שמעסיקים אותה, שייתכן שמקשות על יכולתה לסייע לאוקראינה בנשק ומערכות הגנה. "המסר שלי לישראל הוא שהמלחמה הזו, הכי גדולה באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, משפיעה על כל העולם. אם לא נעצור את רוסיה פה היא תתקדם הלאה לכל אירופה, אבל אנחנו נעצור אותם, אם לא הייתי מאמין בזה לא הייתי פה".
"אני מבין שלישראל יש הרבה שיקולים, אבל אם מסתכלים על הבעיה הביטחונית הכי גדולה של ישראל, שזו איראן, ורואים מי החברים הכי טובים שלה בזירה העולמית, אז נראה לי שהכול נהיה הרבה יותר פשוט", הוא מצהיר. למרות שבירושלים מסרבים בתוקף לשלוח נשק לאוקראינה, אסקולד דווקא חושב שכן מועבר נשק, פשוט בסתר ומבלי לדווח על כך: "בסברודונייצק השתמשתי בטיל מטאדור ישראלי, ואני יודע שבלי אישור של ישראל זה פשוט לא היה מגיע, גם אם בסתר".