אמש (חמישי) שידרנו את הפרק השלישי והאחרון בסדרת הכתבות שלנו על הקול היהודי. לאורך המסע שלנו פגשנו יהודים מכל קצוות הקהילה: את התורמים הגדולים מ-FIDF, את המתווך שמקבל הודעות נאצה וגם את הרבנים הרפורמים שמתנגדים לרעיון הציוני. כעת, חמישה ימים בלבד לפני הכרעת הקרב בין טראמפ להאריס, נשאלת השאלה האם בצל המלחמה יחול שינוי בקול היהודי הוותיק – שתומך בדרך כלל במועמד הדמוקרטי?
"האמנתי בכל מה שמכרו לי"
מליסה, רוברט וג'קסון צ'פמן תפסו עצמם כיהודים דמוקרטיים כל חייהם. לפחות עד 7 באוקטובר. "ביליתי את כל חיי במאבק לזכויות שחורים ולהט"ב", מספרת ליסה. "האמנתי בכל מה שהם מכרו לי, אבל אחרי 7 באוקטובר כל ארגון שהייתי חלק ממנו אמר שאני לא יכולה להיות אחת מהם, אלא אם אגיד שאני לא תומכת בישראל".
היא אומנם לא הפכה לאוהדת מושבעת של טראמפ, אך לא חסכה בביקורת על האריס. "אם שמתם לב בכל משפט שלה היא אומרת 'חייבים לדאוג ליהודים ולפלסטינים'. תפסיקי להגיד אנטישמיות ואיסלמופוביה באותו משפט", היא אומרת בזעם. "ראיתם מה טראמפ אמר? שבתוך שנתיים אולי לא תהיה ישראל? איך אני יכולה להסתכן בזה?"
למרות הוריו הנחרצים, ג'קסון הצעיר עדיין יושב על הגדר. "אני באמת חושב שישראל עומדת מול איום קיומי ושלדמוקרטים אין מדיניות נכונה", הוא מבהיר. "זה קשה כי מכריחים אותי לבחור בין ההישרדות של העם שלי לבין התפיסה שלי ומה שטוב עבור המדינה שלנו כאן". ליסה סיכמה זאת בכך ש"יש הרבה תומכי טראמפ בארון בקהילה היהודית".
בכל סקר ניתן לראות: אם הבחירות בארצות הברית היו מוכרעות בישראל – טראמפ היה מנצח. אך אם יהודי ארה"ב בלבד היו צריכים להכריע, האריס הייתה זוכה. אבל מאיפה נובע הפער? ראשית רובם, באופן מסורתי, הרבה יותר ליברלים: 70% מהם מצביעים לדמוקרטים, בלי קשר לזהות המועמד. טבח 7 באוקטובר אומנם שינה משהו בסדרי העדיפויות, אך חשוב לזכור שבסופו של יום הם תושבי ארצות הברית – והשיקול המרכזי שלהם הוא טובת אמריקה.
חמ"ל הנשים היהודיות – נגד טראמפ: "לא יודע איפה ישראל על המפה"
קבוצה הנשים האמידות מתארחות בדירת של סוזן וגנר במנהטן, ל"חוג גלויות" יוקרתי במיוחד. אלא שמאחורי הטושים הצבעוניים והכיבוד הקל מסתתרת אג'נדה ברורה – להניא כמה שיותר מצביעים מלבחור בטראמפ.
"האידיוט הזה הגיע ב-2015 והבנו שאנחנו חייבות לעשות משהו", הסבירה סוזן וגנר. "לישראל אסור להיות בטוחה שהאיש הזה לא יתקע לה סכין בגב – מכל סיבה שנובעת משיקוליו האישיים". הפעילה ג'ניפר וונדי המשיכה: "הוא לא אמין. הוא אוהב את ישראל עכשיו, אבל מחר לא יאהב". אחרת סברה שהוא בטח בכלל לא יודע איפה ישראל נמצאת על המפה.
משם המשכנו לקצה השני של הקשת הפוליטית: לשכונות האורתודוקסיות המודרניות. שם ראינו לא רק דתיים חובשי כיפה, אלא גם בפעם הראשונה בארה"ב – שלטי חטופים תלויים בכניסה למסעדות. שם הרוב הגדול תומך בטראמפ – אך לא מאהבת מרדכי. "אני לא חושב שהוא בן-אדם טוב", אומר אבא יהודה. "אני חושב שהוא הנשיא הכי טוב עבור ישראל".
"אני מצביע טראמפ, אבל אני לא חושב שהוא בן אדם טוב, הוא נשיא טוב לישראל"
אבא יהודה, ניו יורק
הקול היהודי הוא בסך הכול שני אחוזים מקולות הבוחרים. הוא אומנם פחות חשוב ממה שהיינו מייחלים, אבל הוא מספיק חשוב כי יש קהילות יהודיות לא מבוטלות במדינות המתנדנדות, שבהן כל קול קובע. כמו כן, הם נרתמים למרוץ עם סכומי כסף גדולים ומסייעים מעמדות מפתח. אריק לוין למשל, ארגן חוג בית לבעלי הון שמטרתו לגייס תרומות למועמד שבו הוא תומך – דונלד טראמפ.
הקהל, שחציו יהודי, הטה את השיחה מהר מאוד לתחומים שמעסיקים אותו. דיינס הדגיש שלא מתפייסים עם איראן או מנהלים משא ומתן עם ארגוני טרור, אלא "נועצים את המגף על גרונם עם סנקציות". בהמשך התייחס גם להפגנות באוניברסיטאות היוקרה: "תראו מה קורה שם, עם האנטישמיות והתמיכה בחמאס".
למרות הנאום המשולהב, במפלגה ברפובליקנית יודעים היטב שלרוב הליברלי של יהודי ארה"ב – טראמפ הוא סדין אדום ושסחף אדיר של קולות כנראה שלא יהיה. ולמרות זאת, בפרויקט הזה ובפרק הזה בפרט – נוכחנו שהכול יכול להשתנות. בשנה שטרם חווינו כמותה, שבה הלא ייאמן והבלתי צפוי יכולים להפוך למציאות.