"הציונות הדתית יוצאת במבצע לקירוב לבבות ואחדות ישראל. הגיע הזמן שנאחה את הקרעים, נמצא את הדרך להמשיך יחד". הרבה גולשים לעגו לח"כ שמחה רוטמן, ממובילי בליץ החקיקה. "פירקת את העם במו ידיך", הגיבו לו. "אתה כמו גבר מכה שמביא פרחים ביום שישי". "זה לא עובד ככה, סבבה? ממש ממש לא", כתב לו חנוך דאום.
"אי אפשר ללעוג ולהתעלם מחצי עם ששרוי בחרדה, לעשות סלפי צעקני במליאה כשאנשים אשכרה בוכים ברחובות- ואז לצאת לפגרה ובכיף שלכם להגיד- הי מתוקים, אנשים אחים אנחנו".
אבל רוטמן לא לבד. בשבוע החולף הזכיר לנו השר ישראל כץ ש"אנחנו עם אחד", איתמר בן גביר, האיש ובר הסלטים, נזכר לקרוא לנו להתאחד, גם נתניהו כמובן, אבל הכי הרשימה אותנו שרת הסברה גלית דיסטל אטבריאן. אם יצא לכם לקרוא קצת את המסרים של השרה - אין חבית נפט שהיא לא זרקה אליה גפרור. אלא שפתאום הופיע הציוץ הזה: "ואהבת לרעך כמוך"., ולצדו השיק משרד ההסברה שלה קמפיין לכידות. לפחות נרשמה קצת מודעות עצמית:
יופי.
אל תחכו בנשימה עצורה. הסיכוי לזכות בפיוס קטן מהסיכוי לזכות בפיס. הנה שתי סיבות טובות: האחת - זה לא עבד לנו. לא אחרי רצח רבין, לא אחרי ההתנתקות, גם לא כשאהוד ברק יזם התנצלות ליהודי ערב. אם פעם, לפני הרשתות החברתיות, היה סיכוי ששגרת היומיום תנצח קרע נקודתי - היום הקרע הוא השיגרה שלנו. תרבות אוכלת אסטרטגיה לארוחת בוקר, אומרים בפקולטות למנהל עסקים. זו התרבות שלנו עכשיו. לתקוע חרבות בעין כמה פעמים ביום, ולמחוא כפיים להצגה. אנחנו מכורים לזה.
את חלקם של של האלגוריתמים של הרשתות החברתיות בקביעת סדר יום של שקרים, הסתה וקיטוב - אתם מכירים. אגב, גם לנו, התקשורת המסחרית, יש חלק בזה. ולמה רואים עכשיו כל כך הרבה קריאות לאחדות? כי זה מביא טוקבקים ארסיים. כי הפוליטיקאי שמשמיע אותן כבר זכה להמון עוקבים בגלל השנאה שהפיץ. איזה פוליטיקאי בולט עם מסר אחר? נראה אתכם, תגידו שם. וזה מוביל לנקודה המהותית - אני לא מאשים את הפוליטיקאים שהם כאלה. השאלה היא למה דווקא הם נבחרו. התשובה: האלגוריתמים של הרשתות החברתיות. מי שהפיץ שנאה וקיטוב זכה לתפוצה ותהודה, נהיה פופולרי ומוכר - ונבחר. זה הקריטריון. אז אותם פוליטיקאים, שקיטובם אמנותם, ישתמשו באלגוריתם מקדש השקרים והשנאה כדי לייצר אחדות בעם שמכור לדם? פחח. בפיס הסיכוי יותר גדול.
מחזיקות את הדמוקרטיה בביצים
דמיינו שאתם נכנסים לפייסבוק ואין שם חדשות בכלל. אתם מנסים להעלות קישור לאיזו כתבה - הקישור נחסם. זה מה שקורה עכשיו בקנדה: חוק חדש מחייב את ענקיות האינטרנט כמו מטא וגוגל לשלם לאתרי חדשות על השימוש בידיעות, ואילו הענקיות מנסות להפגין שרירים, להגיד "אנחנו נשלם? זיבי. נראה אתכם מסתדרים בלי חדשות בגוגל ופייסבוק".
תוצאת ביניים: במקום שאתרי החדשות הקורסים יזכו לקצת יותר כניסות, הכנסות ויציבות - הם מקבלים פחות. ואילו כל השקרנים ומפיצי הפייק ניוז משתלטים על הפידים. לא צריך דוגמה טובה יותר לדרך שבה ענקיות הטכנולוגיה מחזיקות את כל הדמוקרטיה המערבית בביצים. נדמה לנו שהחדשות דרך הרשתות החברתיות הפכו לקיצוניות, בוטות ומקטבות יותר? אז קחו רשת חברתית בלי גופי חדשות. מבחינה דמוקרטית, זה גיהינום פרימיום.
עכשיו באים?
תקציר הפרקים הקודמים: מאז שקמו, שאבו גוגל ופייסבוק בכל העולם את תקציבי הפרסום וההכנסות של גופים עיתונאיים שמייצרים תוכן חדשותי, מגזיני ותחקירי - ובמקביל ניצלו את התכנים שלהם; גופי חדשות נחלשים ונסגרים, עיתונאים מפוטרים באלפים, יש פחות חשיפה ופיקוח תקשורתי ופחות דמוקרטיה.
הסיפור הקנדי חוזר על מה שקרה בשנתיים האחרונות באוסטרליה ובאנגליה: הפרלמנט מקדם חוק שמכריח את הפייסבוקים והגוגלים לפצות את גופי התקשורת המקומיים הנכחדים על השימוש בתוכן שיצרו; בתגובה הענקיות מעלימות את החדשות לגמרי; ואחרי רעש ציבורי כולם מתכנסים לאיזה פשרת ביניים שמאפשרת להמשיך לקרב הבא.
ברור שהעיניים של כולם נשואות לארה"ב, שצפויה להיות הבאה בתור שמחייבת את ענקיות האינטרנט לפצות את אתרי החדשות. ואנחנו לגמרי יכולים לשאול מה עם ישראל, והאם אחרי ארה"ב יגיע גם תורנו להיאבק על הדמוקרטיה והתוכן העצמאי שענקיות הטכנולוגית מייבשות.
אבל האמת שכל המאבק הזה עתיק. עתיק מדי. יש מאבק חדש בעיר, ואנחנו צריכים להיות עם עיניים על הכדור.
ChatGPT, בארד וכל השאר בעצם עושות אותו דבר. הן שואבות הררים של מידע מכל האינטרנט, ומאמנות בעזרתו את המכונות שלהן לספק תכנים ברמה גבוהה. איזה מידע? למשל, כתבות שעלו באתרי חדשות כמו N12, "הארץ" או כלכליסט, אותן כתבות שגוגל ופייסבוק כבר ניצלו. אלה יכולים להיות גם מאמרים ופוסטים שאנחנו פרסמנו ברשתות החברתיות (וכאן פרק מיוחד של בזמן שעבדתם על הקרב המשולש סביב התכנים ברדיט בין היוצרים, הנהלת רדיט וחברות הבינה המלאכותית).
פייסבוק וגוגל, טוויטר ואינסטגרם לפחות מפרסמות לינק למקור. יש אנשים שלוחצים עליו והאתר מתפרנס מהם, לפחות קצת. ענקיות ה-AI לא עושות אפילו את זה. הן פשוט שואבות את התוכן, מנתחות אותו, מתאמנות עליו, ומייצרות תוכן חדש שבדרך כלל חף מכל אזכור של התוכן הקודם. ניצול פר אקסלנס, בלי מתן קרדיט ובלי תשלום. למה? מי אמר שאסור?
מדינת ישראל אמנם מאפשרת לאינטרנט ולרשתות החברתיות להחליש את כלי התקשורת שלה כבר שני עשורים ומעלה. אבל קם עכשיו איום חדש וגדול, שהוא גם הזדמנות: אם גם ישראל תאלץ את הרשתות החברתיות לשלם לגופי התקשורת, היא תגלה שזה הזמן לפתור מראש את הבעיה שחברות AI עומדות להציב מעל ראשנו. אבל בשביל זה צריך שמישהו שם למעלה ייזכר שאין דמוקרטיה חזקה בלי תקשורת ועיתונות חזקות ועצמאיות. בינתיים, נראה שהסידור הזה דווקא די נוח.
החיים עצמם
למרות כל ההייפ והשגעת הכללית סביב ChatGPT, האמת היא שרובנו עוד לא הפכנו אותו לחלק מהחיים. גם אם ניסינו ואולי התרשמנו - אנחנו עוד לא רגילים לזהות את הרגע הזה ביומיום, ההתלבטות בחיים - שדווקא שבינה מלאכותית היא התשובה הטבעית לו. אנחנו יודעים מתי הולכים לגוגל, מתי לוואטסאפ, מתי לוויז. זה די קל. אבל בינה מלאכותית עושה הכל. אז מתי לנסות אותה?
הנה כמה רעיונות יומיומיים למתחילים. אם ישבתם בישיבה וכתבתם תוך כדי - תוכלו להכניס את כל מהלך הישיבה לתוך הצ'אט ולבקש שיסכם לכם. כולל המסקנות וצעדים ל המשך. אם הישיבה באונליין - יש כלים שיכולים להקשיב, לתמלל ולסכם אותה אוטומטית. אני אמליץ על אחד ישראלי וחדש - מג'יקל.אס.או.
אם אתם צריכים לכתוב מכתב, מסמך, תכנית עסקית, חוזה משפטי - בקשו מהצ'אט. התוכן לא חייב להיות מושלם, אבל תקבלו מבנה מצוין לאיך המסמך צריך להיראות, ותתקנו בפנים.
אם יש עניין עקרוני שאתם לא ממש מבינים ואין לכם זמן לחפש בגוגל ולקרוא חמישה מקורות. מה זה מס פרוגרסיבי? איך טס מסוק? למה הסיכון לסוכרת עולה עם הגיל? תבקשו מצ'אטגיפיטי או מבארד או מקלוד שיסביר לכם, ותקבלו הסבר מצוין.
את מכתב ההתפטרות העצבני שלי כתבתי מחדש ברוגע עם בארד של גוגל. סתם, אני לא מתפטר, אבל אם הייתי, זו דרך הרבה יותר טובה.
אפליקציית ChatGPT שעלתה השבוע באנדרואיד, כמה שבועות אחרי שעלתה באייפון, עשויה לעזור לנו לשלב את הכלי החדש והעוצמתי הזה ביומיום הרבה יותר בקלות. אפשר אפילו להכתיב בקשה קולית בשפה יומיומית.
ואם לא השתכנעתם שאתם צריכים את זה - תראו בזה שכר לימוד. כל העולם רץ לשם, ואם זה באמת יתפוס - אתם באמת לא רוצים להישאר מאחור.