לא רק תלוש
לא משנה במה אנחנו עובדים: ללמוד כלים חדשים זה לא מספיק. אנחנו צריכים להיות מוכנים להחליף מקצועות ומקומות עבודה במהירות.
אורנה קליינמן, מנכ"לית מרכז הפיתוח של SAP בישראל, מנהלת 1,000 איש בעיניים פקוחות ומציעה טיפים לכל מי שרוצה להמשיך לעבוד גם בשנים הקרובות. לא תמיד מעודד, אבל זו המציאות.
בין האוזניים
זה כנראה אחד הראיונות עם האימפקט הכי דרמטי אי פעם: טראמפ בפודקאסט של ג'ו רוגן. הוא שודר כשבועיים לפני הבחירות, ושבר שיאים: 26 מיליון צפיות ביוטיוב בלבד בתוך 24 שעות. בהמשך המספרים עוד עלו. הריאיון בן שלוש השעות סייע לטראמפ להגיע לקהל צעיר ומגוון יותר, במיוחד גברים לבנים בגילאי 18-34. בנובמבר הפגין רוגן תמיכה הפומבית בטראמפ, מה שחיזק את המועמד עוד יותר. סקרים לאחר האירוע הראו עלייה של כ-5 נקודות האחוז בתמיכה בטראמפ בקרב מצביעים צעירים - קבוצה שב-2020 תמכה בביידן בהפרש של כ-25 נקודות.
וכל זה לא בטלוויזיה, אלא בפודקאסט. מעניין לא? בואו לטיול קטן במחילת הפודקאסטים הפוליטיים, וההשפעה שלהם על תפיסות עולם. נתחיל באחת המפות הכי מעניינות שראיתי. מקופלים כאן כמה שינויים טקטוניים על גבי אותו שרטוט.
As Americans increasingly get their news from online shows and streamers, we found that this expanding media ecosystem is overwhelmingly right-leaning. pic.twitter.com/zm87svOVUZ
ראשית, האזנה לפודקאסטים בארה"ב היא כבר לא עניין של אליטיסטים או יודעי דבר. היא צמחה פי כמה וכמה בשנים האחרונות.
שנית, פודקאסטים אמריקאיים עם נטייה ימינה זוכים להרבה יותר תשומת לב והאזנה לעומת השמאלנים. בערך פי חמישה: 480.6 מיליון האזנות לתוכניות עם נטייה ימינה, לעומת 104 מיליון האזנות לפודקאסטים עם הנטייה שמאלה.
הגרף נוצר על ידי ארגון Media Matters for America כחלק ממחקר שפורסם במרץ 2025, ובחן 320 מהפודקאסטים הכי פופולרים בארה"ב עם נטייה אידיאולוגית ברורה: 191 שמרניים (ימין) ו-129 ליברליים (שמאל).
הגרף מציג את הפופולריות היחסית של התוכניות אלה, כאשר כל בועה מייצגת תוכנית עם מספר העוקבים הכולל שלה. הבועות האדומות מייצגות תוכניות ימניות והכחולות שמאלניות. תשע מתוך עשר התוכניות המובילות במספר העוקבים הן ימניות, כאשר ג'ו רוגן מוביל עם 39.9 מיליון עוקבים, אחריו בן שפירו (25 מיליון) וג'ורדן פיטרסון (23 מיליון).
מתוך הניוזלטר של דרור גלוברמן Skip Intro. עוד טורים כאן
וזה מעניין, דווקא בגלל שהיסטורית מאזיני פודקאסטים נטו להיות משכילים יותר, אמידים יותר ובעלי נטייה שמאלנית ביחס לאוכלוסייה הכללית בארה"ב. לשם השוואה, בשנת 2019, 40% ממאזיני הפודקאסטים השבועיים הזדהו כדמוקרטים בעוד 23% הזדהו כרפובליקנים, פער של 17 נקודות.
אבל עכשיו זה נראה הפוך לגמרי. יוצרי תוכן ימניים הצליחו לנצל את הפלטפורמה ביעילות רבה יותר מהשמאלנים. לתוכן פוליטי הימני יש דומיננטיות מוחלטת באקוסיסטם המקוון של פודקאסטים ותוכניות אינטרנט, עם פער עצום במספרי העוקבים בין יוצרי תוכן ימנים לשמאלנים.
האם האזנה באמת מנבאת הצבעה? בקרב מאזיני פודקאסטים השומעים דעות פוליטיות בתוכניות, דמוקרטים נוטים יותר מרפובליקנים (51% לעומת 43%) לומר שהדעות שהם שומעים מתיישרות עם דעותיהם. ככל שהדעה קיצונית יותר לכאן או לכאן, גם ההצמדות לדעות "הנכונות" גוברת.
לפני שננסה לאמוד את ההשפעה שלהם על תוצאות הבחירות, צריך לשאול איך בכלל מצליחים פודקאסטים ארוכים בעידן של רילסים מהירים? אולי דווקא בגלל זה. אם הרילס והסטוריז הם החלופה השטחית למדיה המסורתית, אז הפודקאסטים הם החלופה לקצה השני: שיחה ארוכה ודיון מעמיק בנושאים מורכבים. אבל הם דומים למדיה החברתית ברמת האותנטיות והישירות, אולי אפילו יותר. היכולת לנהל שיחה ארוכה באופן בלתי מסונן היא לפעמים הזדמנות להעמקה אינטליגנטית ומדויקת, לפעמים הזדמנות להעמיק בתפיסת עולם אבל בלי לפגוע באמינות, ולפעמים גם הזדמנות להתחפר במחילת ארנב קונספירטיבית שאין בה מחויבות לאיזון, לאתיקה מקצועית או לעובדות. בכל המקרים, הפורמט הארוך והאותנטי מייצר יותר אמון בקרב הקהל.
פודקאסט יכול להציע משהו שערוצי שידור מתקשים איתו: שילוב של תוכן משמעותי, בידור ואותנטיות.
פודקאסטים ימניים רבים, כמו אלה של ג'ו רוגן או בן שפירו, משלבים תוכן פוליטי עם שיחות קלילות ואותנטיות, על סף הבידור. "הכל הולך". רבים מהפודקאסטים האלה לא פונים במכוון לאלמנט הפוליטי, אלא מתמקדים בנושאים כלליים כמו תרבות, ספורט או קומדיה, תוך שילוב מסרים פוליטיים באופן עקיף. זה עוזר להגיע להגיע לקהלים שאינם מזוהים פוליטית באופן מובהק.
הם מציגים את עצמם בפחות פורמליים ויותר אישיים, חתרניים ואלטרנטיביים, למרות שמבחינת המספרים הם כבר מזמן המיינסטרים. מה שנשאר אישי זו חוויית ההאזנה, שמתרחשת לבד ולא באופן חברי או משפחתי. כל מאזין מרגיש יחיד ומיוחד, אפילו כשהוא אחד מ-35 מיליון.
הימין משתמש באסטרטגיה של הצגה עצמית כאלטרנטיבה למיינסטרים הליברלי-שמאלני במדיה המסורתית, תוך העצמת הניכור כלפי ערכים ליברליים והדגשת חופש ביטוי והתנגדות "תרבות הביטול", מה שמושך קהל שמרגיש מודר מהשיח המרכזי.
לפי מחקרים עדכניים, הימין מתמקד במסרים רגשיים הנוגעים לזהות, ערכים ומשברים כלכליים. מסרים שמצליחים לגעת בקהל רחב יותר מאשר דיונים מורכבים וממוקדי מדיניות שמאפיינים פודקאסטים שמאלניים כמו "Pod Save America".
הפודקאסטים הימניים נהנים גם מתמיכה כלכלית משמעותית של מיליארדרים ותאגידים שמרניים כמו משפחות מרסר ות'יל. לדוגמה, "The Daily Wire" של בן שפירו התחיל כאתר קטן והפך לאימפריה מדיה בזכות השקעות משמעותיות של בעלי עניין.
בעוד שהימין משקיע רבות בפיתוח אמצעי מדיה אלטרנטיבית, השמאל מתקשה לגייס משאבים דומים. תורמים פרוגרסיביים מעדיפים להשקיע בארגוני מדיניות ובקמפיינים פוליטיים - ולא בהקמת כלי תקשורת כמו בימין. אצל השמאלנים, מה לעשות, גם פחות כיף – הם מתמקדים בדיונים מעמיקים על מדיניות ופוליטיקה, במקום לשלב בידור ואותנטיות.
קפוץ אתה
בעקבות הטור המלחיץ מהשבוע שעבר שלח לי חבר את הקליפ והשיר המהממים האלה של מאיר אריאל ופטריק סבג. איזו צריבה מענגת.