"בקבוצה בפייסבוק בנושא טיולים בהודו, המונה יותר מ-38 אלף חברים, פירסם אחד הגולשים ביקורת שלילית על חברה מסחרית. אני מנהל את הקבוצה, ולמחרת בבוקר קיבלתי הודעת איום מבעלת החברה כי תגיש נגדי תביעה אם לא אסיר את הפוסט. מחקתי מחשש ובגלל חוסר זמן ורצון להתמודד עם זה. אני לא מקבל תשלום על ניהול הקבוצה וזה לא הבלגן שלי", מספר תום לנדאו, שמנהל כמה קהילות בפייסבוק בנושא מטיילים במזרח.
חוויה דומה חוותה גם טליה קליין פרז, המנהלת את קבוצת הפייסבוק מטיילים בחו"ל עם ילדים, המונה כ-50 אלף חברים: "לפני שבועיים עלה אצלי בקבוצה פוסט שאישרתי אישית. אישה טסה לנופש בחו"ל עם חברה ישראלית, חזרה מאוכזבת מאוד, וכתבה פוסט שמסביר למה הטיול לא מתאים לסוג המשפחה שלה", היא אומרת. "זה לא היה פוסט משמיץ, הוא היה כתוב בצורה עניינית והיו לו בערך 40 לייקים, בהחלט לא מהפוסטים הכי נקראים. הפוסט עלה בצהריים ובערב קיבלתי מכתב מעורך דין שאם אני לא מסירה אותו תוך שעתיים, יתבעו אותי על הוצאת לשון הרע. מהלחץ הסרתי ישר".
איום בתביעת לשון הרע אינו דבר חדש או נדיר, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות. בחלק מהמקרים אף זכה איום כזה לכינוי "תביעת השתקה" (SLAPP - strategic lawsuit against public participation), שמשמעותו איום או הגשה של תביעה משפטית נגד מי שעומד על זכותו הלגיטימית למתוח ביקורת, כשלרוב המטרה היא להרתיע מבקרים ולהשתיק דיון ציבורי. החידוש כעת הוא שהאיום אינו מופנה אל עבר מפרסמי פוסטים - אלא למנהלי קהילות, שברוב המקרים ימהרו להסיר את הפוסט הביקורתי.
האצבע הקלה של מנהלי הקהילות על מקש המחיקה נובעת מכמה סיבות: בשונה ממפרסם הפוסט, שמפרט על עוולה נגרמה לו, למנהלי הקבוצות אין בהכרח קשר רגשי למקרה המדובר ולרוב גם אין לו יכולת או עניין לבדוק את אמינות הפרטים; מנהלי קבוצות צריכים לנטר פוסטים רבים ולא תמיד יש להם זמן להיכנס לעומקו של המקרה המדובר. הם מנהלים את הקבוצות ללא תשלום או תמורת תשלום סמלי - ולכן מעדיפים להסיר את הפוסט ואת אחריותם לתוכנו, ובכך להימנע מהשקעת כסף בהגנה משפטית.
סיבה נוספת קשורה להחמרת הדרישות מצד פייסבוק על מנהלי הקהילות. באפריל האחרון עידכנה הרשת החברתית את מדיניות האכיפה שלה בקבוצות, במטרה לבחון מקרוב יותר את התנהגות המנהלים, וקבעה כי מוטלת עליהם אחריות על הפעילות בקבוצה. בפייסבוק קבעו, למשל, כי במקרה שחבר בקבוצה מפר שוב ושוב את הכללים, הפוסטים שלו צריכים לעבור את אישור מנהלי הקבוצה, לפני שמישהו אחר יוכל לראות אותם. אם המנהל אישר פוסט המפר את הכללים, זה ייחשב הפרה נגד כל הקבוצה.
מנהל קבוצה המפר לעתים קרובות את החוקים, או מאשר פוסטים המפרים את הכללים, מפר את המדיניות שקבעה פייסבוק. אלה, בשילוב עם גורמים אחרים, עוזרים לרשת החברתית לקבוע אם יש להוריד ולסגור את הקבוצה.
מדיניות האכיפה המעודכנת של פייסבוק, יחד עם הכלי של איכות הקבוצה (Group Quality Tool, המנטר פוסטים לפי מאפיינים שונים) מספקים למנהלים נראות רבה יותר למה שקורה בקבוצה שלהם. "כללי הקהילה שלנו חלים על כל היישומים בפייסבוק, לרבות בקבוצות", אומרים בפייסבוק בתגובה. "מדיניות זו חלה על תוכן בקבוצות כמו גם על מנהלי קבוצות וחברים בקבוצה".
מתמקדים בקבוצות, לא באנשים
בשנים האחרונות תפסו הקהילות ברשת תאוצה, בעיקר בזכות פייסבוק. הקהילות האלה הן מעין שיכלול של הפורומים השונים שהיו מבוססים על מכנה משותף, אף שמשתתפיהם שמרו על אנונימיות והפעילות בהם נותרה רק בעולם הווירטואלי. לעומת זאת, זהותם של חברי הקבוצות בפייסבוק חשופה, ופעמים רבות הקבוצה פעילה בעולם האמיתי. לפי פייסבוק, כ-1.7 מיליארד איש ברחבי העולם חברים בקהילות המנוהלות ברשת החברתית, 400 מיליון מתוכם משתמשים חברים בקבוצה הנחשבת משמעותית עבורם.
בתחילת 2018 הודיעה פייסבוק על שינוי קיצוני באלגוריתם שלה: חברים וקבוצות יופיעו לעתים תכופות בפיד, על חשבון תוכן של חברות ומפרסמים. הסיבה לכך, ככל הנראה, היא סוד הקסם שטמון בקהילות - חיבור אנושי על בסיס עניין משותף.
"בפייסבוק זיהו שבראש כל קהילה חייב לעמוד מישהו שמניע אותה, והחלו לספק כלים לאותם מובילים", אומרת מריה גרין-פוברצ'יק, מייסדת קהילת סופרגירלז ומייסדת שותפה ב–Community Forward, ארגון מנהלי הקהילות של ישראל, בכתבה שפורסמה ב–TheMarker לפני כחצי שנה.
למרות זאת, מרבית מנהלי הקהילות עושים זאת ללא הכשרה מתאימה ועל בסיס התנדבותי. את הוואקום הזה מנצלים גופים מסחריים רבים, המשתמשים באיומי התביעה כאסטרטגיה למניעת ביקורת. במאמץ מינימלי, הכולל בדרך כלל מכתב קצר מעורך דין, הפוסט יימחק והם לא יצטרכו להתמודד עם המקרה הספציפי.
הבעיה בשיטה הזאת היא שמנהל הקבוצה, החושש מתביעה, יסיר כל פוסט הכולל את שם החברה - גם אם מדובר בביקורת לגיטימית החושפת עוולה או מציגה שירות לא טוב מצד החברה. "בזמן אמת לא ידעתי מה לעשות, ובדיעבד אני קצת מתחרטת שהסרתי את הפוסט" אומרת קליין פרז. "עם זאת, אני לא בטוחה שאני רוצה להיות הפנים של המאבק הזה, וללכת להליך משפטי ארוך ויקר".
קליין פרז מספרת כי בעקבות אותו מקרה, החליטה ללמוד טוב יותר את החוקים. "התייעצתי עם שלושה עורכי דין וכולם אמרו כי אם הפוסט סיפק מידע והתמקד בטעם אישי וחוויה של צרכנים - זה לא בהכרח לשון הרע. החברה הזאת, במקום לנצל את הבמה ולהגיב עניינית, פנתה ישר לעורך דין. הם אפילו לא פנו אלי לפני, כדי לבדוק אולי אפשר לעדן משהו או להסיר רק חלק מהתגובות".
קארין שי, המנהלת קבוצה בשם "אמהות מבת ים", המונה 11 אלף חברות, מספרת כי קיבלה איום בתביעה מעורך דין של בעלי גן ילדים בעיר, לאחר שאחת מחברות הקבוצה שלחה לחברות הקבוצה הודעות באופן פרטי עם אזהרה לא להתקרב לגן. "הסברתי להם שאין לי אחריות על הודעות שנשלחות בפרטי, אבל כן נזהרתי ואישרתי רק דברים חיוביים על הגן. בכלל, הקבוצה שלי היא רק חיובית מהסיבה הפשוטה שאני לא מנהלת בשכר ואף אחד לא יממן לי הוצאות משפט אם אצטרך".
עוד ב-TheMarker
המוצרים החדשים של פייסבוק: שיחות וידאו בטלוויזיה ומסכים חכמים
פייסבוק רכשה את סרוויספרנד הישראלית - שתשתלב בפרויקט קליברה
ההתמקדות של חברות עסקיות בקבוצות ולא באנשים שמפרסמים את הביקורת בקיר הפרטי שלהם, נובעת מהתגברות כוחן של הקבוצות בפייסבוק. "קבוצות נושא מכילות קהל ממוקד שהוא רלוונטי למותג, ולכן כשנעשה שיימינג בקבוצה — הוא נוגע כמעט לכל החברים בה", מסביר אסף שמואלי, מומחה לשיימינג ומשברי רשת והבעלים של בלוג המשבירסט. "בנוסף, האלגוריתם של פייסבוק עובד כך שאם יש לפוסט מסוים מספר גדול מהרגיל של לייקים - גם אם זה 30 לייקים במקום חמישה בדרך כלל - הפוסט יקודם והביקורת תופיע בפיד שוב ושוב. לכן, 30 לייקים בקבוצה ממוקדת יכולים להיות שווים יותר מ-150 לייקים בפוסט רגיל".
את הפוסטים הביקורתיים יכולים גופים עסקיים לאתר באמצעים שונים של ניטור ברשת. לדברי שמואלי, "חברות מסחריות וגם עסקים קטנים ובינוניים רגישים לשם ולמוניטין שלהם ברשת, ולכן מפעילים מערך ניטור. לעתים מדובר בשירות ייעודי, למשל חברות המספקות שירות שסורק את הרשת; יש מקרים שבהם יושבים נציגים של החברות בתוך קבוצות וזירות תוכן מרכזיות, שקשורות לפעילותן ולכן רגישות אליהן. במקרים אחרים פשוט מתייגים את החברה המדוברת בפוסט או בתגובות".
בלי אזכור בכלל — רע או טוב
לשימוש המפורז והכוחני שעושות חברות באיום התביעה כדי לחסום ביקורת, התוודעו מנהלי קבוצות רבים, שפיתחו שיטות להתמודדות עמן. כך למשל, שמה של חברה שאיימה בתביעה לא יוזכר לא רק בהקשר שלילי אלא גם בהקשר חיובי, וחברים המזוהים עמה יודרו מהקבוצה.
"את הקבוצה שלי הם איבדו", אומרת קליין פרז. "הסרתי את הפוסט המדובר, ואתו הסרתי 500 אזכורים על החברה הזאת - כולל דברים חיוביים. אצלי לא יופיע עליהם כלום, אני לא רוצה לתת לה פרסום, לא חיובי ולא שלילי, ומנהלי הקבוצה האחרים יודעים לא לאשר אף פוסט עם השם שלה. אם הם יציעו לי שיתוף פעולה או קמפיין, אני לא אסכים. לא לוקחת שום סיכון עם החברה הזאת".
לנדאו נקט שיטה אחרת: "אמנם מחקתי את הפוסט המדובר, אבל כתבתי פוסט בעצמי. כעת יש פוסט נעוץ שבו אני מסביר כי החברה איימה עלינו בתביעה ומחקנו את הפוסט עם השם שלה. כך, כל בעלים של חברה ששוקל לאיים עלינו, יידע כי הפוסט אולי יימחק - אבל כולם יידעו שהיתה עליה ביקורת שלילית, וכך היא בחרה להתמודד עם הביקורת. שמתי את זה גם במקום בולט - למען יראו וייראו".
שי מספרת כי לאחר שקיבלה איום בתביעה, בחרה לסגור את שערי הקבוצה בפני המאיימים: "הוצאתי מהקבוצה את הבעלים של הגן שאיימו עלי בתביעה. הם איימו כדי להשתיק, אז הודעתי להם שאצלי זה לא ילך. בסוף הם כתבו מכתב התנצלות והחזרתי אותם לקבוצה".
יוסי אטינגר, מנהל קבוצת דתילישס הבית לחובבי אוכל כשר, המונה כ-20 אלף חברים, מספר כי רבים מהדיונים בקבוצה שלו על לשון הרע הם בהקשר דתי-מוסרי, ולאו דווקא בהקשר של תביעות דיבה. "אנחנו מקבלים הרבה פעמים איומים מבעלי מסעדות, אבל אני במקרה גם עורך דין במשרד מיתר ליקוורניק ולא נרתע מאיומים. אני יודע מה פחות או יותר מותר ואסור לפי חוק, אף שהחוק והפסיקה לא מאוד ברורים ויש קצת חוסר אחידות בפסיקה.
"אנחנו תומכים במי שכותב פוסט גם אם הוא שלילי, כל עוד הוא עומד בלשון החוק, כלומר שהביקורת תהיה עניינית, בלשון מכובדת גם אם החוויה שלילית, ושלא תכלול קריאה לחרם או אמירות כמו 'אל תדרכו במסעדה הזאת'. אם מישהו רוצה להביע חוות דעת אובייקטיבית ולספר כי הסטייק היה שרוף, או שהשירות היה לא נעים - זה בסדר גמור. כשהפרסום עומד בדרישות החוק, אנחנו לגמרי מגבים את מי שכתב. איום בתביעה הוא שיטת הפחדה שצריך לעקור מהשורש".
עו"ד רון לוינטל מכיר את הסוגיה משני צדדיה, גם כיועץ למנהלי קבוצות ברשת וגם כמגיש תביעות נגדם. כך למשל, הוא מספר כי הגיש תביעה נגד מנהל קבוצה שעוסקת בשאלה מי באמת רצח את תאיר ראדה, לאחר שלא הסיר פרסומים של אחרים המייחסים אשמה או קשר לבנות כיתתה.
לוינטל מסביר כי מנהל קבוצה אינו נחשב יותר "צופה מהצד". זה מתבטא קודם כל בכך שלפי הפסיקה, עליו להיות זמין להודעות הסרה, לקבל החלטה אם הוא עומד מאחורי פרסום של אדם אחר ולהסיר אייטם תוך זמן סביר. "עליו להיות בעל עסק שזמין 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע", הוא אומר.
לוינטל מייעץ למנהל קבוצת פייסבוק לא להיות המנהל היחיד, ושפרטי המנהלים צריכים להיות ברורים, כדי שיהיה אפשר לפנות אליהם. בנוסף, המנהל צריך להבהיר למשתתפי הקבוצה מהם הכללים והנהלים שיש לנהוג לפיהם, השעות שבהן מותר לכתוב בקבוצה, השפה הראויה, וכן איסור על פגיעה בפרטיות ועל הפצה של חומר פרסומי. בכך ממזער המנהל חשיפה לתביעות נגדו.
דרך נוספת שמזכיר לוינטל כדי להקטין את החשיפה המשפטית כאשר מתקבלת בקשה להסרה של מידע שכתב חבר בקבוצה, היא קודם כל להסירו, ואז לערוך בדיקה יסודית בעניין, לפנות לכותב, לראות אם הוא משתמש אמיתי או טרול, ואם יש צורך להתייעץ עם עורך דין לגבי עילה של לשון הרע. אם יתברר שאין בעיה, אפשר להחזיר את האמירות.
שמואלי מסכם עם המלצה לחברות: "ברוב המקרים ההתמודדות הטובה ביותר היא באמצעות שיח, ולא באמצעות פטיש 5 ק"ג".
בית המשפט כבר קבע: מנהל הקבוצה אחראי לפוסטים שמתפרסמים בה / אפרת נוימן
מנהלי קבוצות אמנם לא נדרשים למחוק כל פוסט שמישהו נפגע ממנו, אבל עליהן לערוך בירור מעמיק לגבי נכונותו, זו המסקנה שעולה מתיקים שונים שנדונו בשנים האחרונות בבתי המשפט ועסקו בשאלה מהי מידת אחריותו של מנהל קבוצה בפייסבוק לדברים שכתבו חבריה.
לא רק לכותבים יש אחריות, אלא גם למנהל הקבוצה, שמצויד בכלים לשליטה וסינון של התוכן בקבוצה. מדובר בערכאות נמוכות, ועדיין לא נקבעה הלכה מחייבת בבית המשפט העליון.
בפברואר 2016 קבע בית משפט השלום ברחובות כי ניתן לראות בפוסטים המתפרסמים בקבוצה בפייסבוק פרסום באמצעי תקשורת, ולפיכך מי ששולט בחשבון הקבוצה אחראי במקרה של עוולת לשון הרע, גם אם הפוסט הועלה על ידי אדם אחר. במקרה הזה, ראש המועצה המקומית מזכרת בתיה תבע אדם בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, בגין אמירות פוגעניות בפוסטים שנכתבו בכמה קבוצות פייסבוק. התובע טען כי הדברים שפירסם הנתבע, ועליהם סירב להתנצל, מציגים אותו כאדם שאינו מקפיד על אמירת אמת, מטייח, אינו משלם ארנונה ומזלזל בתושבי מזכרת בתיה.
בית המשפט קבע כי מכיוון שהנתבע העיד שביכולתו להסיר פרסומים (ואף עשה זאת), יש לראות בו עורך אמצעי התקשורת והאחראי להם. מסיבה זו הוטלה עליו אחריות אזרחית לפרסום לשון הרע בקבוצות הפייסבוק שהקים, בלי לפגוע באחריות של מפרסמי הפוסטים בפועל. זאת, אף שבית המשפט דחה בסופו של דבר את רוב התביעה.
סוגיה אחרת שעלתה בבתי המשפט היא משך הזמן הסביר להסרת פוסט פוגעני. התשובה לכך תלויה בנסיבות, אם כי גם כשהפוסט הפוגעני נמצא באוויר זמן קצר יחסית, יכולה להיות אחריות למנהל הקבוצה. פסק דין שניתן בספטמבר 2018 בבית משפט השלום בחיפה (אבישר נגד פוטר) דן בתביעה שהוגשה נגד מנהל קבוצה בפייסבוק בשם תושבי מוצקין בשל פרסום פוגעני שעלה בה בשעות הלילה. הנתבע ראה את הבקשה להסרת הפוסט ב–7:00 בבוקר והסירו ב-15:00.
השופט קבע כי הוכח שלמנהל הקבוצה היו כלים להסיר פוסטים שפורסמו בה, והיה ביכולתו למחוק את הפרסום בלחיצת כפתור. הוא השתהה באופן לא מוסבר, ואף העלה בבוקר עוד פוסט ובו צילום של הפוסט המכפיש, ולכן נושא באחריות לפרסומים.
השופט קבע כי "ראוי להיזהר בהטלת נטל כבד מדי על מנהלי אתרים שאין באפשרותם לשאת בו, שיגרור פגיעה בחופש הביטוי, רק בשל הסיכוי שהפרסום שנטען לגביו כי הוא לשון הרע, לא יוסר מיידית". משום שהנתבע לא התייעץ עם גורם משפטי ולא עשה דבר כשנודע לו על הפרסום, הוא חויב בתשלום פיצוי של 15 אלף שקל והוצאות משפט של כ–5,000 שקל.
הפסיקות האלה מטילות נטל משמעותי על מנהלי הקבוצות. אפשר להניח שחלקם לפחות ימחקו את הפוסט עם קבלת דרישה להסרתו, גם בלי התייעצות משפטית. עו"ד אמיר ונג, ראש מחלקת רגולציה ותקשורת במשרד רון גזית, רוטנברג ושות', אומר כי אם מקבלים את ההיגיון שבפסק דין אבישר, גם פייסבוק, שבידיה הכלים והאפשרות למחוק פוסטים, נושאת באחריות. לדבריו, ראוי שייקבע תקדים מחייב בעניין, ומי שיכולה להרים את הדגל היא פייסבוק, בכך שתביא את התיק להכרעה תקדימית.
