
ליאת לבקוביץ (45) היא גננת כ-15 שנה, שחקנית, כותבת תוכן וגם כוכבת ילדים בשם סבתא לולה בעברה. בנוסף היא דודה במשרה מלאה, וחייה מלאים בילדים. עם זאת, עד לפני כשלוש שנים היא לא היתה מעוניינת בילדים משלה. אז היא גם הבינה שהדרך לאימהות הולכת להיות הרבה יותר מורכבת ממה שהיא ציפתה. כיום, אחרי שלוש שנים של טיפולים, הפלה, אשפוז, צילומי הריון בין כותלי בתי החולים, ניתוח קיסרי ואפילו הצעת נישואים מפתיעה – נולדה לה בת: "אני שמחה לומר שאני מרגישה מעולה", היא אומרת בשיחה עם mako, "זאת לא התשובה שהייתי נותנת לך לפני חודש או שנתיים אף שאני אדם מאוד אופטימי".
כאמור, לבקוביץ, החליטה על רצונה בהורות רק לא מזמן. "עד לפני כמה שנים בכלל לא חשבתי בכיוון של הריון. רציתי לחיות את החיים שלי ולעשות את מה שאני אוהבת. אחרי שהכרתי את שמוליק בן הזוג שלי, השתנו לי התוכניות. כנראה הייתי צריכה לפגוש אותו כדי להרגיש שאני רוצה. כבר בדייטים הראשונים משהו אצלי השתנה רגשית ולפני שהבנתי כלפיו מה אני מרגישה הבנתי שאני רוצה שהוא יהיה אבא של הילדים שלי וזה גם מה שגרם לי להתאהב בו. עד אז באמת חשבתי שהדרך שלי היא לגדל ילדים של אחרים. עשיתי את זה בכיף ומכל הלב.
לגבי חתונה - כגננת אני רואה המון סוגי זוגיות והורות, אז מי מחליט מה הדרך הנכונה? ההסכם ביננו במילים ובמעשים הוא יותר חזק מאירוע של כמה שעות של שבירת כוס וחתימה על כתובה. אנחנו ביחד באינטימיות מסתכלים אחד לשני בעיניים ומתחייבים. האירוע הוא לחברים ומשפחה ואנחנו חוגגים משפחתיות בדרכים אחרות.
גם הדמות שלה, "סבתא לולה", היתה שונה מהנוף המקומי: "היא בעצם סבתא ללא מעצורים שיכולה להגיד את כל מה שהילדים וההורים לא ממש יכולים להגיד. היא היתה מצחיקה, שנונה, אנרגטית וכיפית וגם 'על הדרך' העבירה מסרים חינוכיים שאני מאמינה בהם. היה לי גם חשוב שגם ההורים ייהנו בהופעה ויתחברו אליה ולכן היו לא מעט קריצות לעולם המבוגרים".
לדבריה, שמוליק, בן זוגה, ידע שהוא רוצה ילדים ורצה משפחה. "בתחילת הקשר אמרתי שאני לא ממש בעניין אבל אני זוכרת שכשאמרתי לו את זה באחד הדייטים הרגשתי לא שלמה עם זה, כי זה היה מנוגד לתחושות החדשות שהתעוררו אצלי. הרגשתי שאני משכנעת את עצמי שאני לא רוצה".
"תמיד הייתי מאוד עצמאית וקרייריסטית והפחיד אותי שילד ייקח לי את מי שאני, את החלומות. פחדתי מזוגיות. פחדתי שאני אבלע בזוגיות ולא תהיה לי את העצמאות שלי. לא ראיתי את עצמי דואגת לעוד מישהו והאמת שגם לא האמנתי שאני אהיה מספיק טובה בתור אמא ובת זוג. אף פעם לא חלמתי על חתונה או ילדים.
שנה לאחר ההיכרות השניים עברו לגור יחד, "ואז יום אחד אמרתי 'יאללה בוא נתחיל לעבוד על ילדים'. הוא קצת נבהל כי פתאום זה נהיה אמיתי אבל זה משהו ששנינו התחלנו לחשוב עליו". ממש באותה התקופה גילו ללבקוביץ תאים סרטניים בצוואר הרחם והיא נאלצה לעבור ניתוח שעיכב אותם בחצי שנה עד שקיבלו אישור להתחיל בתהליך. "אחרי האישור הלכנו לרופא פריון. עשינו 2 הזרעות שלא צלחו ואז צללנו לעולם ה-IVF. התהליך ארך 3.5 שנים, שבמהלכן היו הרבה אכזבות, כישלונות, והפלה אחת. התהליך הזה מאוד קירוב וחיזק אותנו כזוג, ואפילו שינה את התקשורת ביננו. למדנו להגיד מה אנחנו צריכים, ראינו יותר זו את זה. לדעתי מאוד חשוב לתת מקום בתהליך הזה לגבר. היה לי חשוב הרבה פעמים לשים את הצרכים שלי בצד ולדעת שיהיה להם מקום אחר כך. גברים לא תמיד משתפים והם לוקחים על עצמם את תפקיד החזק ושהם 'רק מלווים'. לי היה חשוב ששמוליק ירגיש שהוא איתי ב-100%".
החלקים הקשים יותר, היו לדבריה, דווקא במקום העבודה. "היה קשה לראות אימהות שאני מכירה וכולן בעוד הריון ואפילו עוד אחד ואני לא. ברור שפרגנתי ושמחתי, ועדיין זאת תזכורת מוחשית לזה שעבר עוד זמן ואני לא מצליחה והרגשתי שהאימהות מתרחקת ממני. כן - יש צביטה בלב ומותר להרגיש אותה. האימהות היו רגישות אליי ותמיד רצו לספר לי ושלא אשמע מהילדים שהן בהריון וזה אפילו קירב אותי אליהן".
"היו המון פעמים שהסתכלתי על ילדים בגן בזמן פעילות או מפגש והרגשתי מן פרפרים כשאני מדמיינת את הילדים שלי, ואז יש ציפייה לתשובה חיובית. ואז כשזה לא קורה זה קשה, כי עכשיו אני בגן ואני צריכה להיות בשביל הילדים שלי, שלא ילדתי. היו פעמים שאם הכאב היה חזק יותר הייתי מבקשת מהצוות שלי כמה דקות עם עצמי, שתמיד שיתפתי את הצוות שלי בטיפולים והם היו שם בשבילי".
ואז הגיעה התשובה שלה חיכתה. "הרגשתי שאני בהריון. ידעתי שהתשובה תהיה חיובית, וכמובן שעשיתי בדיקה ביתית וראיתי שהפס מתחזק מיום ליום. שמחתי אבל גם חששתי כי כבר חוויתי הפלה. קצת אחרי התחיל דימום, הלכתי למיון ושם ראו שק הריון בלי עובר, ושם התחיל תהליך נוראי של הבנה שכנראה יש הריון לא תקין. בשלב הזה השלמתי עם זה שכנראה תהיה שוב הפלה, אך רופא הפריון התעקש שנגיע אחרי שבוע לעוד ביקורת. אחרי שבוע חזרנו לרופא והוא אמר: 'אני רואה עובר ודופק'. לא האמנתי למה שהוא אמר. פתאום שמתי לב שאני מסתובבת אחרי הבדיקה עם התמונה של האולטרסאונד".
כחודשיים לפני הלידה היתה ללבקוביץ דלקת בתוספתן. "החתימו אותי על מלא טפסים, ובהם אני מאשרת שהניתוח לדלקת עלול להוביל ללידה מוקדמת. המחשבה על הרדמה בהיריון היתה ממש מפחיד. יומיים אחרי מהניתוח הבנו שהכל בסדר, אך כיוון שהיתה ירידת מים החליטו להשאיר אותי באשפוז עד שבוע 37. לא יכולתי לארגן כלום, לא יכולתי להיפרד מהילדים בגן ואפילו לא להכין את הבית. בדיוק התחלתי לקונן ולהכין את הכל הופתאום שוב הכל נעצר והחיים שלי הצטמצמו לבית חולים בלינסון. הימים ראשונים היו מלווים בהתקפי חרדה, לא משנה כמה הייתי עטופה. ואז פתאום הרגשתי שאני יכולה להילחם. נעזרתי בפסיכולוגית שלי והבנתי שזה הבית הזמני שלי. בניתי שגרת חיים חדשה, ואפילו נהניתי. היה יום שכל הילדים הפתיעו אותי והגיעו לפה. זה היה מאוד מרגש. בנוסף עשיתי צילומי הריון, וכמו שאופייני לי, הם לא היו רגילים אלא כללו בין השאר חלק מהצוות הרפואי המקסים. בהחלט חוויה".
כמה ימים לפני התאריך המיוחד של הניתוח הקיסרי הוציא שמוליק טבעת והציע נישואים. "זה היה מצחיק ומפתיע. ישבנו בדשא ופתאום שמוליק שלף טבעת. נושא החתונה עלה מדי פעם במהלך השנים, ולדעתנו היא סמלית והיא לא מהות הזוגיות. אנחנו רוצים להקים משפחה ובית ולהיות שותפים".
אז עכשיו נשאר לנשום וליהנות
"כן, רק שיש עוד סוגייה, אני הולכת להיות אמא בגיל 45. אני אומנם משתדלת לא ללכת יותר מדי קדימה ולהתעסק בכאן ועכשיו, ואני כאן מוכנה לאימהות. להורות מאוחרת יש לדעתי את הקסם שלה. בטוח שזה יהיה שונה. מה שחשוב זה בעיקר שהיא תיכנס למשפחה אוהבת ותומכת שתראה, תבין, ותקבל אותה כמו שהיא. אולי אני אעשה בזכותה ספורט וארוץ אחריה. אני מסתכלת עליה ולא מאמינה שהיא שלי. שהיא שלנו. היה שווה בשבילה לעבור את הכל. אני כבר מרגישה את העייפות ויודעת שיש לפני עוד תקופת הסתגלות אבל שמוליק ואני מאושרים. יש לנו ילדה ואנחנו משפחה וכן, כבר חושבים על אח\ות בשבילה".
"את ליאת אני מלווה כמה שנים בתהליך של טיפולי הפוריות, ובשבילי היא סמל לגישה חיובית ואופטימית", אומר ד"ר ערן אלטמן, מנהל בנק הזרע בבית החולים לנשים בבילינסון מקבוצת כללית:. "אף שעברה דרך לא פשוטה – גם בטיפולים וגם בהריון – היא תמיד שמרה על מבט קדימה, על תקווה ועל אמונה. היום, כשהיא מחזיקה את בתה הבכורה, זה רגע שממחיש כמה התמדה ונחישות יכולים להוביל לדבר הכי מדהים שיש. הסיפור שלה נותן כוח להרבה נשים שנמצאות במסע הזה".
"ליאת אושפזה במשך 41 ימים ביחידה לרפואת אם ועובר בבילינסון, בעקבות ירידת מים מוקדמת – תקופה ארוכה ומאתגרת פיזית ורגשית שבה ליווינו אותה מקרוב", מוסיפה ד"ר ענת שמואלי, סגנית מנהל היחידה לרפואת אם ועובר בבית החולים לנשים בבילינסון מקבוצת כללית, "ובכל זאת ולמרות הקושי, היא בחרה להפוך למקור תמיכה עבור נשים נוספות ביחידה, עם שיחות מוטיבציה ונוכחות מחזקת. הבחירה שלה להעניק לאחרות מתוך ההתמודדות האישית ריגשה אותנו מאוד. התהליך הסתיים בניתוח קיסרי מוצלח והצעת נישואין מפתיעה, וכיום היא אוחזת בידיה את בתה הבכורה – זה רגע שכולו עוצמה ותקווה".
וכמה מילים ממני: בתור בעלת קליניקה לליווי התפתחותי שמלווה לא מעט הורים בתהליך IVF ובהורות עצמה אני עובדת עם זוגות שהחלק שהכי קשה להם בטיפולים ו\או בהורות הוא דווקא ההערות של הסביבה. הרבה פעמים אנשים מרשים לעצמם לשאול שאלות שנוגעות בדיוק בנקודה הרגישה או אפילו לחלק המלצות לגבי הריון והורות מבלי שהתבקשו. אני תמיד אומרת לזוגות שכנראה ההערות האלו מגיעות ממקום טוב של רצון לעזור אך התשובה כנראה תהיה אצל אנשי המקצוע שאתם סומכים עליהם. תבחרו לכם רופא, בן\בת משפחה ויועצים שאתם סומכים עליהם ותתייעצו איתם. קשה לכם? יש פתרון. לא צריך לקחת את הקושי כמשהו שהוא חלק מהחבילה.
היעזרו באיש מקצוע שיעזור לכם למקד את הקושי ולהגיע לפתרון האופטימלי מבחינתכם. כזה שלוקח אתכם, ההורים, ואת הגישה שלכם בחשבון - ועוזר לכם להגיע למקום שאתם שלמים איתו ורגועים. בנוסף, חשוב שאנשים יבינו שהיריון, לידה והורות הם נושאים רגישים, וחשוב לדבר עליהם רק כשנותנים לכם את המקום לדבר ולהציע.
ומשפט אחרון: בבקשה אל תגידו לאישה שעוברת תהליך של IVF שהיא "רק צריכה לשחרר וזה יגיע" או ש"היא צריכה להירגע". התהליך הזה ארוך, רגשי ומורכב יותר ממה שאנשים יודעים. נתקלתם בזוג ששיתף אתכם בתהליך שהם עוברים? תמיד אפשר להגיד שאתם פה לכל דבר ותשמחו לעזור במה שרק אפשר.
הכותבת בעלת קליניקה לליווי משפחתי. מדריכת הורים לגיל הרך ולבני נוער, יועצת זוגיות ויועצת שינה וכתבת ומרצה בענייני זוגיות והורות.