את יום האישה 2025 נציין בסוף השבוע הקרוב כשלנשים בישראל עדיין אין זכות על גופן. לקראת ה-8 במרץ נקבל מתנות והנחות מפנקות בקניונים, נשמע הרצאות על העצמת נשים, נחגוג את ההישגים של נשים פורצות דרך, וננסה לשכוח שבסופו של יום, מאחורי כל אלה, ניצבת אמת פשוטה: אחת מהזכויות הטבעיות והבסיסיות ביותר של נשים, עדיין נמנעת מהן בישראל: החופש לעבור הפלה.
בכאן 11 ישודר ביום שבת הקרוב הסרט "הפלה חופשית", זוכה פרס התחקיר בפסטיבל הסרטים בחיפה 2024, שבוחן את ההתייחסות בישראל להיריון והפלה מקום המדינה ועד לימינו, ומביא את הסיפורים האישיים של נשים מכל גווני החברה שהחליטו להפסיק את ההיריון שלהן.
אחת מהן היא נויה רימלט, פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. כמה חודשים לאחר שהתחתנה, כשהייתה בת 23, גילתה רימלט שנכנסה להיריון. "זה לא היה מתוכנן בשום צורה. זה לא התאים לחלומות ולתוכניות שלי, הרגשתי ממש לא בשלה להיות אמא, וזה נראה לי כל כך רחוק ומופרך. הייתי נחושה להפסיק את ההיריון הזה", היא מספרת בשיחה עם mako.
אלא שאז התברר לה, שבתור אישה נשואה, זה לא כל כך פשוט. "לפי החוק בישראל, השאלה מה אני רוצה לעשות עם הגוף שלי, עם החיים שלי, עם העתיד שלי, היא לא רלוונטית. החוק קובע שכדי להפסיק היריון את צריכה לבוא בפני ועדה, וכדי לקבל את אישורה את צריכה לעמוד באחת העילות שמפורטות בחוק". אלא שרימלט לא עמדה באף אחת מהן. הברירה היחידה שנותרה בידיה הייתה לשקר לוועדה. "קיבלתי ממישהו עצה להגיד שלא ידעתי שאני בהיריון, ושלקחתי תרופה שעלולה לסכן את בריאות העובר, וזה מה שעשיתי. שיקרתי את דרכי לקבל היתר להפסקת הריון", היא אומרת.
"את בהיריון ממש לא רצוי, ואת יודעת ללא שום היסוס שאת רוצה להפסיק אותו, ואז את מגלה שמבחינת החוק אין לך שליטה על הגוף שלך, על הפריון שלך, על החיים שלך. זאת תובנה מערערת, משפילה, מעוררת זעם", היא אומרת, "זה פשוט נורא לגלות שבעיני החוק בישראל את חפץ, לרצון שלך אין משמעות". אבל התובנה המטלטלת הזאת היתה רק תחילתו של התהליך. "כשהגעתי לבית החולים, פגשה אותי עובדת סוציאלית כדי למלא את הטופס ולהבין מהי העילה שבגינה אני מבקשת להפסיק את ההיריון", היא מספרת, "אגב כך, היא גם שאלה אותי אם אני יודעת איך משתמשים באמצעי מניעה. זה היה עוד יותר משפיל", מספרת רימלט. למחרת, היא קיבלה את ההודעה שבקשתה להפסקת ההיריון אושרה.
היא נזכרת באירוע מכונן נוסף שאירע בסמוך להפסקת ההיריון – עם נישואיה, שם משפחתה הוחלף אוטומטית לזה של בעלה, על פי החוק באותה תקופה. רימלט, שלא הכירה את החוק, גילתה את זה רק כשהגיעה יום אחד למשרד הפנים כדי לחדש דרכון. "שוב את מגלה שמישהו אחר מקבל עבורך החלטות, בדיוק כמו שהמדינה תחליט בשבילך אם להפסיק את ההיריון", היא אומרת, "המקרים האלה הם שיקוף של מציאות שבה נשים הן לא באמת אזרחיות שוות זכויות". רימלט, כמובן, סירבה להיכנע. היא כתבה לשר הפנים, איימה לפנות לבג"ץ, ולבסוף במשרד הפנים נסוגו והסכימו להחזיר לה את שמה המקורי. "שתי החוויות המטלטלות האלה שהנישואים שלי בגיל צעיר זימנו לי ללא ספק השפיעו על מה שבחרתי לעשות בהמשך חיי", היא אומרת.
ואכן, כיום רימלט היא משפטנית שחוקרת ועוסקת בתחומים שנוגעים לממשק שבין משפט ומגדר. לצד תפקידה כפרופסורית למשפטים, היא גם מנהלת מייסדת משותפת של הפורום למשפט מגדר ומדיניות חברתית, שהוקם ב-2014 בניסיון לייצר חיבור בין הידע האקדמי בנושא של שוויון מגדרי לבין פעילות שטח, "כי אין משמעות לפמיניזם אם הוא לא מיתרגם להנעת שינוי בשטח", היא אומרת. בין השאר, היא פועלת למען קידום הסדרה ראויה של הפסקות היריון בישראל.
"עשרות אלפי הפסקות היריון במחתרת"
חוק ההפלות המקורי גובש בתקופת המנדט הבריטי, ואומץ על ידי מדינת ישראל עם הקמתה. "זה היה הסדר דרקוני, שהטיל אחריות פלילית על האישה ועל מי שמסייע לה להפסיק את ההריון, כולל עונשי מאסר כבדים", מפרטת רימלט. אלא שבין החוק לבין המציאות שרר פער עצום. "בישראל התנהל שוק שחור ענק שהתבצעו בו מדי שנה עשרות אלפי הפסקות היריון במחתרת על ידי אנשים שלא תמיד היו מוכשרים לכך", היא מתארת, "הלקח שלמדנו, לא רק מישראל אלא מכל העולם, הוא שאיסור פלילי על הפלות מעולם לא מנע מנשים שהיו נחושות להפסיק היריון לעשות את זה – ההפלות פשוט מבוצעות בתנאים מסוכנים, והנשים משלמות מחיר כבד בבריאותן ואפילו בחייהן".
בתחילת שנות ה-70 הגיעו קובעי המדיניות בישראל למסקנה שהמצב הזה פוגע באינטרס הציבורי. לא היתה להם דרך לדעת כמה הפסקות היריון מתבצעות בישראל, ואם הן פוגעות ביכולתן של הנשים ללדת בהמשך ילדים בריאים, חשש שהתעצם במיוחד על רקע החרדה הדמוגרפית ששררה אז בארץ. "מה שהדאיג את חברי הכנסת לא היה זכויות הנשים, אלא העובדה שהמדינה איבדה שליטה", מסבירה רימלט.
במטרה למצוא הסדר חלופי ריאלי יותר, הציעה ועדת גבאי את מודל הוועדות להפסקת היריון. בתחילת 1977 נכנס לתוקף חוק ההפלות, שעל פיו כל ועדה תורכב משלושה חברים – שני רופאים.ות ועובד.ת סוציאלי.ת, שיוכלו להעניק את ההיתר על סמך אחת מחמש עילות שקבועות בחוק: גיל – אם האישה מתחת לגיל נישואים או מעל גיל 40; נסיבות אישיות – אם ההיריון הוא תוצאה של אונס, גילוי עריות או ניאוף, או שהאישה אינה נשואה; העילות הנוספות הן חשש למום בעובר, חשש שהמשך ההיריון עלול לסכן את חייה או את בריאותה הפיזית או הנפשית של האישה; והעילה החמישית, הידועה בשם הסעיף הסוציאלי, נוגעת לנסיבות כלכליות-חברתיות – מצב כלכלי קשה, אלימות במשפחה, אם כבר יש המון ילדים או שהאישה עומדת להיפרד מבן זוגה.
הסעיף הסוציאלי עורר ביקורת קשה מצד המפלגות החרדיות, שראו בו קריאת תיגר על אורח החיים החרדי שמעודד להביא כמה שיותר ילדים. שלוש שנים מאוחר יותר, הסעיף בוטל. "זה היה דרמטי, כי העילה האישית היא הכי רלוונטית למציאות חייהן של נשים, ולרוב היא זו בגינה נשים מבקשות להפסיק היריון", מדגישה רימלט. יותר מכולן, נפגעו הנשים הנשואות: "העילות היחידות שנשארו רלווטיות להן היו שהן נאפו, שההיריון מסכן את בריאותן, או שיש חשש למום בעובר, ולכן הן נאלצו לשקר את דרכן להפסקת ההריון".
החוק בישראל לא השתנה מאז, אך הנתונים מראים שהוועדות להפסקת הריון מאשרות כיום כ-98 אחוזים מהבקשות. "יש בקהיליה הרפואית בישראל הסתכלות ריאלית על המציאות, והבנה שחובתם של רופאים ורופאות להבטיח שנשים יוכלו להפסיק היריון בתנאים מיטביים לשמירה על חייהן ובריאותן". לדברי רימלט, לא ידוע מה קורה במקרים של שני האחוזים הנותרים. אישה שסורבה בוועדה אחת יכולה לפנות לוועדות נוספות בלי הגבלה, מאחר ואין התייחסות מפורשת לכך בחוק, וייתכן שזה מה שחלק מהנשים עושות.
על אף שמדובר באחוזים גבוהים, רימלט לא מוכנה להסתפק במצב הזה בשום אופן. "אנחנו כל כך רגילות להיות אזרחיות סוג ב', שאנחנו שמחות על מעט הפירורים שזורקים לנו ומחבקות אותם", היא אומרת, "התמזל מזלנו ואנשי קהיליה הרפואית בישראל הם בדרך כלל רציונליים ומבינים, אבל אנחנו עדיין תלויות בהם, ובטווח הרחוק המצב הזה הוא שברירי. בארצות הברית יש כבר היום קבוצה גדלה והולכת של רופאים שמתנגדים להפלות. גם בישראל יש איים כאלה, למשל בבתי החולים שמזוהים עם הקהילה הדתית והחרדית, שמסרבים להפעיל ועדות להפסקת היריון על בסיס קבוע. מחר יכולים להיות כאן רופאים אחרים שיחרצו את גורלנו. אני לא בטוחה שאזכה לראות שוויון אמיתי, אבל לפחות עבור שלוש הבנות שלי, אני לא מוכנה להסתפק בפחות מזה כמטרה רשמית".
"אנחנו רואים מגמות של הקצנה במנהיגות"
"דרך המלך להניע שינוי אמיתי בכל הנוגע להסדרה של הפסקות הריון זה שינוי החוק", אומרת רימלט, "צריך לבטל את הוועדות להפסקת הריון. אין שום הצדקה, בוודאי בשבועות הראשונים של ההריון, שנשים לא יוכלו לקבל החלטה אוטונומית אם להפסיק את ההריון, ובשביל זה צריך לשנות את החוק".
ואכן, לאורך השנים היא פועלת ללא הפסקה לטובת הנושא. ב-2014 היא הוזמנה לדיון בכנסת על הפסקות הריון, והתברר לה שמעולם לא נוסחה הצעת חוק ראויה שהציעה הסדר אלטרנטיבי. ביחד עם עמיתה, היא ניסחה הצעת חוק שהונחה על שולחן הכנסת מספר פעמים, גם בזמן ממשלת השינוי, בשנת 2022.
גם הציבור בישראל, כך היא מתרשמת לדבריה, הוא מתון ותומך ותומך בהכרה בזכותן של נשים להחליט על הפסקת הריונן. אבל מבחינה ריאלית, היא מודה, הסיכוי לקדם היום שינוי אמיתי בחוק שואף לאפס. "יש בחברה הישראלית שינויים דמוגרפיים, גידול אובייקטיבי בחלקן היחסי של אוכלוסיות דתיות, מגמות של הקצנה דתית והתחרדלות, ושיטה פוליטית שנותנת למפלגות של קנאי דת שמחזיקות בעמדות מאוד קיצוניות כוח פוליטי גדול הרבה יותר לעומת מידת התמיכה שלהן בציבור. אנחנו רואים מגמות של הקצנה בקרב המנהיגות, וזה מקטין עוד יותר את הסיכוי לשינוי".
לכן, מזה כמה שנים רימלט פועלת בנתיב מבטיח יותר לשינוי. לצד החוק, בחוזרי מנכ"ל משרד הבריאות מופיעות הנחיות שמסדירות את אכיפתו. מאחר ולא נדרשת חקיקה כדי לעשות בהם שינויים, היה ברור לה שיהיה פשוט יותר לקדם צדק בנתיב הזה. בסוף 2021 היא יצרה קשר עם בכירים במשרד הבריאות, והסבירה להם שחלק מההנחיות, שגובשו עוד בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, הן פוגעניות כלפי נשים. לשמחתה, היא הצליחה להתניע מהלך של בחינה מחודשת של כל חוזרי המנכ"ל.
ראשית, היא ביקשה לשנות את ההסדר שקבע שאישה שמבקשת הפסקת היריון תחת עילה של סיכון נפשי, צריכה להביא אישור לכך מפסיכיאטר. "לא מספיק שאישה תגיד שהיא במצוקה נפשית קשה – חוזר המנכ"ל החמיר את הדרישה ודרש להפוך אותה גם למקרה פסיכיאטרי. לצד ההשפלה מכך שאין לך שום אוטונומיה, התיוג הזה היה מאוד פוגעני", אומרת רימלט. ההנחיה בוטלה, ולפי חוזר המנכ"ל החדש, אישה יכולה להצטייד באישור מכל גורם רלוונטי – עובדת סוציאלית, רופא משפחה וכו'.
חוזר מנכ"ל בעייתי נוסף קבע שכל אישה שמגיעה לוועדה תפגוש קודם את העובדת הסוציאלית, שתציג בפניה חלופות להפלה. "גם אם היית לגמרי משוכנעת בהחלטה שלך, היית חייבת לעבור סדנה כזאת. היום, תקבלי ייעוץ מעובדת סוציאלית רק אם תרצי בכך", מדגישה רימלט.
היא דרשה גם להבטיח שמרגע קבלת היתר, הפסקת ההריון תבוצע בהקדם האפשרי. "היום יש לזה חשיבות מיוחדת, כי יש אפשרות להפסקת הריון תרופתית, שרלוונטית עד סביבות השבוע העשירי להריון. מרגע שנחצה קו הזמן הזה, תצטרכי לעבור הפסקת הריון כירורגית, שבאופן טבעי היא מסוכנת יותר", מסבירה רימלט, "לפעמים התהליך התעכב כי לקח זמן עד שהוועדה התכנסה או שהיה עומס בבתי החולים, ונדרשה הנחיה רשמית שתחייב את המערכת לפעול במהירות כדי להגן על בריאותן של נשים".
"קשר השתיקה"
לדברי רימלט, סביב נושא הפסקות ההריון מתקיים מזה שנים קשר שתיקה שפוגע גם הוא בקידום השינוי בנושא. "פה ושם מופיעות כתבות על הפלות, ותמיד מרואיינות שם נשים בעילום שם. גם אני לא דיברתי על הפסקת ההריון שלי שנים, לא סיפרתי לבנות שלי, בזמנו שיתפתי רק את אמא שלי ועוד חברה", היא מספרת, "זה נושא מאוד מושתק, בדיוק כמו הטרדות המיניות, כי יש בו תחושות של בושה, האשמה עצמית, חוסר נוחות לדבר על הנושא הזה שמציג אותנו באור שלילי, כאילו אנחנו לא בסדר, כי נכנסנו בטעות להריון או כי שיקרנו לוועדה. הרי ברור לגמרי שאנחנו נאלצות לשקר כי יש משהו פגום בחקיקה בישראל, ולכן כל כך חשוב לשבור את קשר השתיקה הזה".
לדבריה, זאת אחת הסיבות שהסכימה להתראיין לסרט, וגם לכתבה הזו. "לפני כמה שנים טובות התחלתי תהליך של יציאה מהארון לגבי הפסקת ההריון שלי. זה התחיל במאמר שכתבתי, שהוספתי בו הערת שוליים על המקרה האישי שלי. פתאום, חברה שקראה את המאמר סיפרה לי שגם היא עברה הפסקת הריון", היא מספרת, "אז הגעתי למסקנה שהגיעה העת לדבר על זה, כמו על כל הדברים האחרים שהם שיקוף של מציאות בעייתית. בהדרגה התחלתי להזכיר את זה בשיעורים והרצאות שנתתי, והשיא מבחינתי זה הסרט, שיישאר לנצח, ואני מדברת בו בשמי ובפנים גלויות, אני לא מתביישת ולא מתחרטת, והדבר היחיד שאני כואבת אותו, זה שנאלצתי לשקר, כי החוק שולל את זכותן היסודית של נשים. הגיעה העת להפסיק את זה, והצעד הראשון הוא להתחיל לדבר על זה בראש זקוף".
"ישראל במקום רע באמצע"
כשאני מבקשת ממנה לדמיין איך ייראו הפסקות הריון בישראל במצב אידיאלי, היא מתחילה מהנחת יסוד בסיסית הרבה יותר. "עולם שבו נשים לא מסוגלות לשלוט על הפריון שלהן, וחשופות למבני כוח שנותנים לגיטימציה להיריונות כפויים – לא ייתכן בו שוויון מגדרי", היא פוסקת, "כי זכותך לשלוט על גופך היא הבסיס ליכולת שלך לרכוש השכלה, לצאת לשוק העבודה, לרכוש לך עמדת כוח במרחב הציבורי. ולכן נגישות להפסקות הריון כזכות יסוד של האישה היא בעיניי הבסיס, וכדי שישראל תוכל להפוך למדינה שמחויבת באמת לשוויון מגדרי, בואו נתחיל בזה שנכיר בזכותה של אישה, ושלה בלבד, להחליט אם להפסיק הריון בלתי רצוי".
מבחינה פרקטית, החזון הזה כבר מתקיים בחלק ממדינות העולם. "יש מדינות שהכירו כבר מזמן בזכות האישה על גופה. בכולן אותה הכרה מוגבלת לשלבים הראשונים של ההריון, בערך עד שבוע 24, אז העובר נחשב לבר חיות והכללים משתנים. מבחינה סטטיסטית, כ-90% מהפסקות ההריונות הבלתי רצויים במדינות האלה מתבצעות בשליש הראשון של ההריון, ואז אותן נשים פשוט מממשות את זכותן האזרחית הבסיסית. כשהן אומרות שהן רוצות להפסיק את ההריון המדינה מתגייסת ודואגת לכך, בדרך כלל במימון ציבורי, תחת חקיקה שרואה בזה כמו כל שירות ציבורי אחר שהמדינה מחויבת אליו כחלק מההגנה והשמירה על זכויותייך. הנשים מגיעות לבית חולים או למרפאה קהילתית, ואחות יכולה לתת להן את הכדורים להפסקת הריון".
אבל החזון הזה הוא בכל זאת מיעוט בעולם. "רק כ-22-23 אחוז מהמדינות בעולם, כלומר פחות מרבע, מכירות בזכות האישה לקבל החלטה ביחס להפסקת הריון, וחלקן מגבילות את הזכות הזאת עד לשבוע ה-12 להריון", מסבירה רימלט, ומציינת שבין המדינות הללו נמצאות כמעט כל מדינות מערב אירופה וקנדה.
ישראל, אומרת רימלט, נמצאת במקום רע באמצע. "חלק גדול מהמדינות, וכמוהן גם אנחנו, לא מכירות בזכות האישה להחליט בעצמה, אבל מכירות בעילות מסוימות שבהתקיימן אישה יכולה להפסיק הריון. חלקן מכירות גם בעילה הסוציאלית, כמו למשל אנגליה, שבה אישה צריכה לקבל אישור להפסקת ההריון משני רופאים, אבל יש הכרה בנסיבות סוציו-כלכליות שלה".
בצד השני והקיצוני ביותר, נמצאות המדינות שמטילות איסור מוחלט או כמעט מוחלט על הפסקות הריון. שם גם מציבה רימלט את ארצות הברית כיום. "בארצות הברית היתה פעם הכרה בזכות האישה כזכות חוקתית בסיסית, אבל מאז ביטול הזכות להפלה ביוני 2022 על ידי בית המשפט העליון האמריקאי, הם עברו לקצה השני", היא מתארת, "בית המשפט התיר לכל אחת מ-50 המדינות של ארצות הברית לקבוע איזה הסדר שתרצה ביחס להפסקות ההריון, בלי שום רף מינימלי, והיום חלקן לא מאפשרות הפסקת הריון גם במקרים של אונס, גילוי עריות וחשש למומים בעובר. חלק אוסרות הפסקות הריון החל מהשבוע השישי, כשיש נשים שאפילו לא יודעות עדיין שהן בהריון. יש היום מדינות שאפילו מנסות למנוע מהנשים בהן לרכוש כדורים להפסקת הריון במדינות אחרות, ורודפות את הרופאים כדי למנוע מהם לתת להן מרשמים".
רימלט בהחלט חוששת מכך שהמצב בישראל, שמושפעת בהקשרים רבים מארצות הברית, עלול להידרדר למקום דומה. "הייתי רוצה להיות אופטימית ולקוות לטוב, אבל בראייה מפוקחת, לא נראה שאנחנו מתקדמים למקום טוב יותר, אז אני בהחלט מודאגת. ההיסטוריה מלמדת שלמאבק לשוויון מגדרי יש עליות וירידות. אם מסתכלים מה קרה במאה שנה האחרונות, ברור שיותר התקדמנו מאשר הלכנו אחורה – קיבלנו זכות הצבעה, אנחנו יושבות בכנסת, יש לנו קצת יותר ייצוג בממשלה. בעולם יש מדינות שמונהגות על ידי נשים, ופרלמנטים שמספר הנשים בהם מתקרב למספר הגברים. אז כבר יש מודלים אופטימיים מבחינת שוויון מגדרי, והשאלה היא איפה ישראל תהיה בעוד חמישים או מאה שנה, האם היא תצטרף למחנה החושך או למחנה האור?"