נקודת המבט של הסביבה המקצועית התומכת

בזמן האחרון אני מנסה ליצור מעין פסיפס של כל מי שסביבי, סביב מי שיש לו אוטיזם. אני חושבת שחשוב ומעניין לא רק להבין אותי, אלא גם את מי שסביבי ומה אני גורמת לו להיות או איך אני גורמת לו להרגיש או להתנהג. חשוב לי לעסוק בהתפתחות הקשר שבין האוטיסטים לביו הסביבה שלהם, בעיקר הסביבה התומכת, לעסוק ברגע שבו נוצר הקשר ולבדוק כיצד הוא מתפתח ואיך הוא משפיע, בעיקר הפעם על הסביבה יותר מאשר על האוטיסטים. אחרי ההורים בפרק הראשון, אני מבקשת הפעם לעסוק בנקודת המבט של מי שמרכיב היום את עיקר הסביבה המקצועית התומכת בי – המשלבות שלי. אני רוצה להעלות שאלות העוסקות בהתפתחות החברות והקשר ביננו ואולי ניתן יהיה להסיק מכך על עולם הליווי והשילוב של האוטיסטים מנקודת המבט של האנשים הנהדרים שמלווים אותנו בחיי היומיום שלנו. אני מקווה שהן לא עידנו את התשובות יותר מידיי... –

מה חשבת עליי כשראית אותי בפעם הראשונה?

גל: אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו. ראיתי אותך עם נטע, שהייתה המשלבת שלך באותו הזמן, והלב שלי החסיר פעימה. יצא לי להכיר לפני אנשים על הרצף ויצא לי להכיר אנשים לא מדברים, אבל אף פעם לא יצא לי לראות קסם כמוך - את היית חדה וחכמה והייתה לנו שיחה ממש קולחת. אני זוכרת את עצמי יוצאת מהתצפית הראשונה נדהמת .

ים: הגעתי לחוצה מעט, לפני שפגשתי אותך לא הכרתי לעומק אנשים שנמצאים על הרצף. כשראיתי אותך בפעם הראשונה הרגשתי טוב, הלחץ התפוגג והחששות נאלמו. חששתי איך נצליח להתחבר ועוד בלי לדבר. ואז צללתי אל העיניים המקסימות, הלב הענק והחיבור נירקם. פשוט מאוד. לחצים מיותרים, חברה מיוחדת לאוסף.

אורן: האמת, בפעם הראשונה שראיתי אותך זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אדם בוגר על הספקטרום האוטיסטי. חוץ מאדם בוגר על הרצף, פגשתי בחורה בת גילי וישר חשבתי איפה אני נמצאת בגילי ואיפה את בגילך. חשבתי ישר על זה שיש לך עיניים קסומות וממזריות, שמחפשות מאיפה להשיג עוד מידע. גם חשבתי על זה האם הנוכחות שלי נעימה לך ושבטח את מאוסה ממספר הבנות שמתחלפות לך.

איילת: אני זוכרת שמאוד התרשמתי ממך ומהתקשורת עם המשלבת שליוותה אותך באותו יום. דיברתן ותקשרתן כאילו המגבלה בתקשורת בכלל לא קיימת, זה היה נראה לי מדהים.

מונא: זו הייתה פעם ראשונה שאני נפגשת עם מישהי אוטיסטית, או עם מישהי אילמת, ולא הגעתי עם ציפייה מסוימת. פשוט היית שונה, באופן מאוד מרשים. היה בך משהו שמאוד מזמן. החמאת לי ושברת את הקרח עם איזושהי בדיחה.

אופיר: כשראיתי אותך בפעם הראשונה, התפלאתי מאוד מהעצמאות שלך ומצורת התקשורת דרך הכתיבה. נתקלתי בעבר באנשים על הרצף, אבל את שינית לי את התפיסה לגמרי.

מה ההתרשמות שלך ממני היום, לאחר ההיכרות איתי?

גל: להיפך מקשרים אחרים, התחושה היא עדין אותה תחושה. את מדהימה אותי כל פעם מחדש. כל פעם שאת כובשת עוד יעד, כל פעם שאת לא נשברת, וכל תובנה חדשה שיש לך מדהימה אותי .
השוני מהפעם הראשונה הוא ההכרות ביננו. אם בהתחלה הסתכלתי עלייך מהצד, עכשיו אני מרגישה שאני חלק מהחיים שלך ואת חלק מהחיים שלי. מעבר לתדהמה ולהערכה, יש אהבה מאוד גדולה שלא מבוססת על סמך היותי משלבת ועל היותך משולבת, אלא על מי שאני ואת ביחד. אני אוהבת את האדם שאת, נפעמת מהתכונות שלך ומהחוסן האישי שלך ונהנית ביחד איתך.

ים: הערצה לדעתי היא המילה המתאימה, תמיד התפעמתי מהכוחות שבך. לא משנה מה, תמיד ממשיכה, פורצת דרך. אני יודעת שזה לא בא בקלות (לא הכול לפחות), ובגלל זה אני מאוד מתרשמת ממך.

ניצן: היום אני מאמינה שיש בך היכולת להיות כל מה שאת רוצה להיות, שאת אינטליגנטית, שאפתנית, מצחיקה ועוד המון דברים. אני חושבת שלאורך העבודה איתך שברת לי כל כך הרבה סטיגמות ולא רק על אוטיזם אלא עלייך כבן אדם. היום, ההתרשמות שלי היא בעיקר שאת צריכה לרצות משהו וברגע שאת רוצה את מצליחה.

אורן: אני עדיין חושבת שיש לך עיניים קסומות וממזריות שמחפשות מאיפה להשיג עוד מידע. אני מתרשמת ממך שאת בחורה סופר אינטליגנטית ועם הומור ברמה גבוהה שהיא לא פראיירית ויודעת לעמוד על שלה ולדרוש זאת. אני כבר לא חושבת על זה שאנחנו באותו הגיל ואני נמצאת במקום אחד ואת נמצאת במקום אחר משום שאני באמת מאמינה בלב שלם שאת שווה בת שווים לבני גילינו ובמובן מסוים את אפילו נמצאת במקום טוב ובטוח הרבה יותר (יש לך עבודה מסודרת ואת משפיעה על אנשים רבים עם מילותייך- זה מטורף!!).

איילת: אני מבינה יותר ויותר כמה קל לדבר איתך, להתחבר אלייך ולאהוב אותך. אני חושבת שאת מעוררת השראה בבגרות שלך, בדעתנות ובפריצת הגבולות.

מונא: הצלחנו ליצור קשר, שאני לא יכולה לומר שהוא דומה לקשרים אחרים שיש לי. יש לך היכולת להיות חברה ממש טובה, אבל את גם מאוד מעוררת השראה, שזה שילוב מהמם בעיניי.

שי: אני רואה ומרגישה כמה את חכמה בטירוף ויודעת לקרוא את האדם שלמולך ללא מילים ,יצירתית ובעיקר כמה אהבה יש לך לתת לסובביך.

אופיר: אני מעריצה אותך. למרות שיצא לי להיתקל בכמה אנשים על הרצף, לא פגשתי עדיין בחורה מיוחדת כמוך.

מה היה חשוב לך אז להרגיש שהיום כבר אינו חשוב?

גל: אני יושבת מול המחשב זמן רב ומנסה לחשוב מה. יש לי תשובה הפוכה עבורך - לא היה לי חשוב אז וחשוב לי היום להמשיך ולהיות מופתעת ממך.

ים: אתייחס דווקא לעצמי - פעם היה לי מאוד חשוב להיות חלק מחברות, לימודים, זוגיות וכו'. היום מרגישה שלהיות חלק זה חשוב, אבל לא חשוב כמו שחשבתי. 

אורן: אני כבר לא מרגישה שאני צריכה לקבל כל התנהגות שהיא שלך כלגיטימית, מפני שאני מאמינה שאת בחורה בת 27 שהיא עצמאית ואחראית לעצמה, ולכן לא יכולה לצאת באקטים שלא תואמים את מי שאת.

איילת: בהתחלה שלנו היה לי חשוב להדגיש לך כל הזמן שהמגבלה שלך לא מרתיעה אותי,  היום כבר ברור לי שאת יודעת את זה.

מונא: הבנתי שאני לא צריכה להרגיש שאת נתרמת בכל מפגש, כי בת'כלס, חיים נורמליים הם לא כאלה שכל יום בהם הוא יום של הצלחה ופרודוקטיביות והישגים, ויש משהו באופי חייך שמאוד חותר לשם. נראה לי שהצלחנו להיות ברוגע ביחד.

האם הגעת לסביבת החברות והעבודה איתי מתוך תחושת שליחות?

גל: כשקראתי את מודעת ה"דרושים", היה כתוב שאת סטודנטית לספרות ואני, שבדיוק הייתי אחרי תואר ראשון בספרות, דווקא חשבתי שזה מדויק לי לשלב בין שני דברים שאני מאוד אוהבת – אנשים מעניינים וספרות עברית. מעולם לא הייתה לי תחושת שליחות גדולה בעבודה הזאת ויותר מזה קשה לי עם  אנשים שעושים את זה מתוך מחשבות ותחושות גדולות. כיף לי לעבוד איתך, ואני חושבת שזאת זכות לעבוד בעבודה מעניינת כמו שלי ולהכיר אנשים כמוך.

ים: הייתה שם תחושה של שליחות ברקע במעורפל אולי, אבל התחושה בעיקר הייתה חוויה של החיים. לא הרגשתי שאני איתך במקום אחר או בכוונה מיוחדת (כמו שהרבה חשבו כשסיפרתי להם במה אני עובדת). גם אם אני אולי לפעמים מחזיקה את הסיטואציה קצת, העבודה לא הייתה ממש שונה משאר חיי היום יום. כן היו רגעים שהיו חשובים ואז יש להם את המשמעות שלהם (ההפגנה שהיינו בה, הטורים בתקשורת, הלימודים), אבל תחושת שליחות היא לא משהו שהגדיר את הזמן שלי איתך. תחושת שליחות זה חשוב, אבל תכל'ס המעשים יותר חשובים ולא ה"שליחות". מה זה בכלל אומר?

ניצן: לא. חיפשתי עבודה, שתעניין אותי ושתאתגר אותי, וזה הרגיש מדויק ברגע שפגשתי אותך.

אורן: הגעתי לעבודה איתך, מפני שאם להיות כנה, אני מאודדדד אוהבת אוטיזם ואת האנשים על הספקטרום שיצא לי לפגוש במהלך חיי. אפילו ארשה לעצמי ואגיד שזה לטובתי, כי אני הכי מרגישה להיות מי שאני בנוכחותך ובנוכחות ילדים ואנשים שונים על הספקטרום שעבדתי איתם בעבר, משום שלא הרגשתי ממך אף פעם שיפוטיות ותמיד היית אומרת לי את האמת.

איילת: לא חושבת שהייתי מגדירה את הסיבה כשליחות. ראיתי פרסום ב"פייסבוק" ,שהיה כתוב בו שמחפשים משלבת עבור בחורה בוגרת ואינטליגנטית, והחלטתי לבדוק במה מדובר. מרגע המפגש איתך, הבנתי שאני מעוניינת בזה.

שי: רציתי עבודה שבה אני יכולה ללמוד ולחוות חוויות משמעותיות ושמתאימה למקצוע שבחרתי לעסוק בו (עו"ס). כמו כן עניין אותי להכיר אותך אחרי ששמעתי עליך כה רבות.

אופיר: לא. אני מכירה את האוכלוסייה המיוחדת מקרוב (אני אחות לאח עם מוגבלות שכלית), ויצא לי גם להתנדב ולעבוד המון עם אנשים בעלי מוגבלויות. הגעתי לעבודה איתך מתוך תחושה של רצון להכיר אנשים על הרצף וגם כדי לסייע עד כמה שאוכל מהניסיון האישי שלי.

מה גרם לך להתחבר אליי?

גל: מה לא? אני חושבת, שהדבר שהכי מוערך בעיניי זה החוסן שנפשי שלך וההתמדה. את לא מקבלת "לא" כתשובה, ותמיד שואפת להיות הכי גבוהה שאפשר. יש לך הומור מעולה ותובנות מאוד מדויקות על החיים. את לפעמים יכולה לראות או לפגוש אדם חדש ולקלוע בדיוק למי שהוא ומה שהוא, שזה מדהים. נעים לנו מאוד ביחד.

ים: מה זאת אומרת? עוד לפני שהכרתי אותך, כבר התחברתי אליך. יש לי תחושה שמאז ומתמיד הכרנו. אני חושבת שהתחברתי אליך יותר ויותר, שהרגשתי שאנחנו מתחילות ללמוד אחת מהשנייה, את כבר הכרת אותי מבלי שהייתי צריכה להסביר ולהיפך. קשה לא להוריד את החומות, כשמבלים כל כך הרבה זמן בכל כך הרבה סיטואציות. 

ניצן: אני חושבת שמי שאת, קצת קשה להגדיר מה, כי בסוף זה תהליך. כמו שאני התחברתי אלייך, את התחברת אלי. אבל, בין היתר, ההומור שלך, בחינת הגבולות שלך שהמשיכה לאתגר אותי כל הזמן וגם כמובן החוויות המשותפות.

אורן: זה שאת מאוד אוהבת את הים ושהוא מרגיע אותך, וגם אותי. זה שלא היינו צריכות לתקשר הרבה מילולית, כדי שנבין אחת את השנייה. זה שאת סקרנית ונבונה ויש לך המון חוכמה. זה שאת יודעת לשים לעצמך את הגבול כשמשהו לא נעים לך או לא טוב לך. זה שאת לא עושה מה שלא נעים לך - חשוב לדעת להגיד די.

איילת: יותר מכל התחברתי לחוכמה שלך. את בחורה מדהימה עם הרבה אהבה לתת. יש לך יכולת להביע את דעותייך בפשטות ובישירות. העניין המשותף שלנו בספרים ובאקטואליה גרם לי ליהנות מהמפגשים שלנו ולא להרגיש כאילו אני מגיעה לעוד יום עבודה.

מונא: יש לנו גישה דומה לחיים, אותו הומור שחור, ציניות לחיים, ואותה אהבה לספרות ולמוזיקה. שיחות מעניינות. אהבתי את עצמי איתך. בכללי, את בחורה סופר מעניינת, אכפתית וקשובה. בעיתים, שבהן את לא מוצפת מחייך, את באמת טובת לב ומלאה באנרגיות טובות ושמחת חיים שמדבקת את כל מי שסביבך.

באילו קשיים נתקלת בעבודה איתי ואיך את מתמודדת איתם?

גל: האמת היא שהקושי הכי גדול שלי הוא לראות אותך נשברת. את יקרה לי מאוד ואני רוצה לראות אותך פורחת ומצליחה. אם יש רגעים שאת נשברת ומתפרקת בהם, אני מרגישה שמישהו מוחץ לי את הלב.

ים: הרבה פעמים בזמן תסכול או חוסר עניין, אני זוכרת שהיה לי קשה לדחוף אותך בחזרה למשימה. לרוב דמיינתי את עצמי במקומך, ולא ידעתי מה לעשות. אני שונאת שדוחפים אותי למשהו, ולא יכולתי תמיד להבין איפה ואיך אני עושה את זה איתך.

ניצן: כמו שנהניתי לעיתים מבחינת הגבולות, ברוב הפעמים אלה היו האתגרים הכי גדולים. הקושי הכי גדול היה להצליח לעשות את ההפרדה מתי משהו שאת עושה הוא באמת אישי כלפיי או מתי זה פשוט קושי שהוא שלך שאת לא מצליחה להתמודד איתו באותו הרגע וזה יוצא במקרה כשאני שם. עיקר הקושי שחוויתי היה כשהרגשתי שאני לא מצליחה להבין אותך ולא יודעת איך לעזור לך.

אורן: נתקלתי בהרבה קשיים, כאשר הרגשתי שאת צריכה משהו ושאת לא מקבלת אותו או שאני לא מצליחה לתת לך אותו. כמו מה שהיה בבוקר יום שישי ששפכת את הקינמון בבית ואני לא ידעתי להגיד שזה הגיע מהקושי בוויסות של המיקסר. היו לי קשיים גם מול ציפייה שלך שמשהו יקרה ובסוף הוא לא קרה. כשקשה, אני צריכה לווסת אותך כדי שנוכל להתקדם.

איילת: אני חושבת שהקושי המרכזי הוא ההבנה כמה אנחנו קרובות וכמה כל תגובה שלי (רצונית ולא רצונית) יכולה להשפיע עלייך, ולהיפך. הדרך הכי טובה שמצאתי להתמודדות שלנו עם מצבים חדשים, היא פשוט לדבר איתך ולפשט סיטואציות חדשות שאנחנו נקלעות אליהן.

מונא: בעיקר, היה לי קשה כשהיה לך קשה - גם בגלל התגובות העצבניות שלך (חטפתי כמה מכות ומשיכות שיער), אבל גם כי היה לי קשה שסבלת כך ושלא תמיד הרגשתי שאני מצליחה לעזור לך להירגע. לעתים הייתי חוזרת מתוסכלת ומותשת. נראה לי שבסוף פשוט התרגלתי, הבנתי שיהיו לך ימים כאלה, שזה חלק מהשגרה, וכשזה מגיע אז פשוט מתמודדים.

שי: כשלפעמים אני לא מצליחה להבין אותך או לא מצליחה לעזור לך בקושי מסוים. אני מתמודדת בכך שמנסה שוב ושוב כל פעם בדרך אחרת וגם מתייעצת עם הצוות .

אופיר: הקושי היחיד שהיה הוא חוסר התקשורת בינינו. עד שהתחלנו לכתוב ביחד.

מה את מרגישה לגבי ההתנהגות כלפיי של הסביבה האחרת סביבי, כשאת איתי, בעיקר ביחס לאנשים ברחוב, באוניברסיטה, בבתי קפה, בתחבורה הציבורית, בכל מקום?

גל: זה אף פעם לא היה עניין גדול עבורי. מאז שאני צעירה ומשוטטת לי במרחב, לא היה לי עניין אם יש סביבי אנשים עם מוגבלות או לא, ולכן אני לא כל כך מבינה למה זה עניין לאנשים אחרים. אני חושבת, שכשאנחנו יוצאות ביחד, אנחנו נהנות האחת מרעותה, ופחות איכפת לנו מהתגובות. אני חושבת שזה הקל עלייך למצוא חברים כשבילית איתי. אבל (וזה אבל גדול), אני מרגישה שבתקופה האחרונה המודעות שלך והאכפתיות שלך לדרך בה הסביבה תופסת אותך הולכת וגדלה ואני מרגישה שזה מפריע לך. המבטים או השאלות מלאות הבור, שלפעמים נשאלות. הלוואי והייתי יכולה לשנות את העולם כדי שלך יהיה יותר נעים להסתובב בו ושלא תרגישי בו לפעמים זרה. אבל, משום שזה לא אפשרי, אני יכולה להגיד לך שאם מישהו מביט בך ולא רואה את היופי שבך, החיצוני והפנימי, ועוד מגיב באופן מזר, אז הוא אידיוט גמור וממש לא מגיע לו שתבזבזי רגע מיותר על התגובה שלו.

ים: הרבה פעמים הסתכלו בעדינות, הרבה מבטים. לפעמים חשש קל עליך ועלי. ראו אותי כמבוגר אחראי. הרבה פעמים פנו אליי ולא אליך. אני זוכרת פעם אחת, כשקנינו גלידה והמוכר (בכוונה טובה כמובן) התייחס אליך ודיבר אליך בטון כמו אל ילדונת, ממש. אותי זה מאוד עצבן ולמדתי מהיום הזה המון. אמרתי לעצמי שאני לא אתן ל"סטיגמה" של האוטיזם להשפיע עלי ככה אף פעם! תמיד לדבר בגובה העיניים.

ניצן: לרוב התעצבנתי גם כשאת לא התעצבנת. אני זוכרת שחיכינו לאוטובוס מהאוניברסיטה והגיעה אלינו אישה ושאלה אותי אם את אוטיסטית או רק לא מדברת. כל מה שאמרתי לה זה שהיא יכולה לשאול אותך. אחרי שהיא הלכה, שאלתי אותך אם נעלבת, ואת פשוט אמרת לי שלא, ואני המשכתי להתעצבן לבד.

אורן: אני חושבת שהרבה אנשים לא תמיד מצליחים להבין "מה יש לך" והם לא מצליחים להבין למה אנחנו כותבות כמו שאנחנו כותבות. גם הרגשתי הרבה פעמים שמסתכלים עלינו בסוג של הערצה שאנחנו מצליחות לתקשר, למרות הקושי. היו גם פעמים שהרגשתי רחמים מצד אנשים אחרים.

איילת: אני כל פעם נדהמת מכמה שקל לאנשים להתחבר אלייך ולהביע כלפייך אמפתיה. מעולם לא נתקלתי בסיטואציה בה לא התנהגו אלייך בכבוד, ולהיפך. באוניברסיטה כבר יש לך אנשים קבועים שבאים לומר לך שלום בחיוך.

מונא: אני חושבת שלמרות שאת גרה בסביבה "טובה", האנשים עדיין אינם מספיק מודעים. לרוב הם נחמדים, אבל לא בדרך הנכונה. הם נחמדים אלייך כמו שהם נחמדים לילדה קטנה, אבל את אישה אינטליגנטית ומודעת לעצמה. מבטי ההתעניינות והנלהבות לפנות לך כיסא באוטובוס לא כל כך מצאו חן בעיני.

שי: אני חושבת שהסביבה תסתכל ולפעמים לא תסתכל. בעיניי, לא כל כך חשוב מה אחרים חושבים, כל עוד אנחנו מכבדים ומכבדות את הסביבה ואת האחרים והאחרות, כי בסוף, כשאנחנו ביחד, אנחנו עושות כל דבר שכל האנשים עושים.

אופיר: היו הרבה מבטים של אנשים מבוגרים וגם ילדים, והיו פעמים שפנו אליי ולא אלייך בתור ה"אחראית". אני יודעת שגם את שמת לב לכל הדברים האלה. אני באמת חושבת שהדבר נובע נטו מחוסר הבנה. אני עוברת את זה עם אחי באופן יומיומי, ובגלל זה אני גם לא מתרגשת מהתגובות. ברגע שאדם ינסה באמת להתעניין ולהכיר אותך, אני בטוחה שתראי לו עד כמה את מדהימה, גם אם דרך כתיבה ולא דיבור.

האם אי פעם התאכזבתן ממה שעשיתי?

ים: ממש לא. גם אם היו דברים שנעשו או נאמרו שלא היו במקום או לצורך (לדעתי או לדעת אחרים), הייתה לי הבנה מאוד חזקה שכנראה הגעת לקצה גבול היכולת באותו רגע, וזהו. לכול אחד יש את המקום הזה. אין מקום ל"התאכזב " כשהכי טוב לאותה סיטואציה נעשה. האכזבה באה כשיש ציפייה מאוד גדולה שמשהו יקרה בדרך מסוימת וזה לא קורה. אני לא חושבת שיש דרך מסוימת שדברים חייבים/ צריכים לקרות בהם בחיים, כך שמבחינתי לא הצלחת לאכזב אותי.

איילת: מפני שאת כל כך חשובה לי, לפעמים יצא לי להרגיש מעין אכזבה (לא בדיוק) כשהייתי צריכה לדרבן אותך לאיזו מטלה שאנחנו צריכות לעשות, או אכזבה כשהיית ׳עוקצת׳ אותי בתגובה למשהו טוב או מחווה טובה שרציתי לעשות עבורך.

אורן: לא התאכזבתי ממשהו שעשית. היו פעמים שהיית עושה אקטים התנהגותיים שלא תאמו לך, וזה ביאס אותי, כי לא הצלחת לבטא את עצמך בדרך אחרת. אבל, אף פעם לא התבאסתי או התאכזבתי ממך.

אופיר: לא. אני חושבת שקשיים רק מחשלים אותנו ועוזרים לנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו. חוץ מזה, אין קושי שאי אפשר לפתור :) 

מתי כעסתן עליי?

גל: לא זוכרת סיטואציה ספציפית, אבל כן היו רגעים שהרגשתי שאת עושה דווקא, ולמרות שתמיד זה היה לזמן קצר ולאחר מכן הכול נסלח, היה שם כעס כלפייך או כלפיי הסיטואציה.

איילת: לדעתי, את אחד האנשים הכי חכמים ושרואים הכי עמוק פנימה שאני מכירה. לא פעם הרגשתי שאת לוקחת את התכונה המדהימה הזו ומנצלת אותה כדי ׳לבדוק גבולות׳ של מי שעומד מולך. ידעתי שאת עושה את זה כי את כל כך חכמה, אבל דווקא בגלל שידעתי שאת מודעת לעצמך, הרגשתי קצת כעס על הסיטואציה.

האם אי פעם חשבתן לעזוב, כי היה קשה מידיי?

ים: לא. לא חשבתי לעזוב, אבל כן לפעמים היו רגעים קטנים של קושי שהרגשתי שאני לא מצליחה לעזור לך בהן. אז סיימתי מוקדם יותר באותו יום או הורדנו הילוך וצפינו בסרט.

איילת: מעולם לא עלתה בי מחשבה קונקרטית לעזוב את העבודה איתך, אבל ללא ספק הייתה תקופה (שהייתה לא מזמן אגב) שהיחסים שלנו הפכו אינטנסיביים וקרובים יותר, דבר שגרם ליותר חיכוכים בינינו. עלו בי הרבה מחשבות שאולי אני לא מספיק חזקה/ רגישה אלייך כדי שנעבור את זה יחד, ושאני עוברת תקופה קשה בעצמי ואולי כדאי שנוריד רגל מהגז. המחשבות האלה עברו ממני הלאה יחסית מהר.

אורן: היו לי כמה פעמים קשה, כי הרגשתי שאני לא מצליחה לעזור לך בדרך שהיא טובה לך. בגלל זה שקלתי לעזוב.. אבל כל פעם מצאתי סיבה אחרת להישאר.

מונא: רק במהלך החודש הראשון. איכשהו נשארתי ולא התחרטתי לרגע. להיפך, היה לי קשה מאוד כשהייתי צריכה לעזוב.

האם לפעמים אני בלתי נסבלת?

אופיר: לא. אני מבינה אותך ואת הקשיים וגם כשלפעמים יש דברים שאת עושה שפחות מקובלים, אני מצליחה להבין מאיפה הם נובעים. כשאנחנו מדברות על המצב ביחד, אנחנו מצליחות להגיע להבנה והכל מסתדר. לא נתקלתי עדין במצב בו כעסתי עליך ואני מניחה שגם לא אתקל, אני לא שופטת או כועסת על המעשים שלך. בעיני, את תמיד "נסבלת", למרות הקשיים שיש לעיתים.

גל: כן. לפעמים היית בלתי נסבלת. בילינו את כול היום ביחד, רוב השבוע, ככה שלא תמיד הכול היה "מלבב" :) במיוחד במשימות קשות חדשות, שלפעמים הוציאו ממך את הצדדים "היפים" ביותר שלך :). לפעמים, עלינו אחת לשנייה על העצבים, אבל תמיד ידענו לצאת מזה בקלילות.

איילת: אף פעם. תמיד מעניין וכייף לי להיות איתך.

האם הקשר איתי השפיע עלייך או שינה אותך? אם כן, איך ובמה?

גל: כן. כשהגעתי לעבוד איתך, הייתי בצומת דרכים לא פשוטה בחיים ולא ידעתי לאן או איך אני רוצה להמשיך הלאה. אני זוכרת, שרק צפייה בעשייה שלך עוררה בי כל כך הרבה השראה. אני ממש זוכרת את המחשבה הזאת, שאם הגעת לכאלה הישגים ונלחמת בכל כך הרבה חזיתות, ואם ויתרת לעצמך והשגת כמעט הכל, אז כולם יכולים והכל אפשרי. פשוט, תלוי כמה מאמץ משקיעים. את מהווה השראה גדולה עבורי.

ניצן: זה קצת קיטצ'י, אבל פשוט הרחבת לי קצת את הלב ויש לך מקום מאוד גדול בו עכשיו ולתמיד. אני עדיין נהנית לקרוא את הכתבות שלך. אני עדיין שמחה לשמוע על הדברים החדשים שאת מצליחה לעשות. אני חושבת שההשפעה הכי גדולה שלך עליי, היא שהרחבת לי את המשמעות של אוטיזם ונתת לי הצצה קטנה לעולם שלך.

אורן: אני חושבת ומרגישה על עצמי שאני הרבה יותר רגישה לסובבים אותי והרבה יותר סבלנית. בנוסף, אני הרבה פחות מרגישה תחושה של רחמים על "אוכלוסיות שונות" ממני, כי אני לא חושבת שיש הבדל אמיתי חוץ מקשיים פיזיים / תקשורתיים מסוימים שניתן להתגבר על רובם.

איילת: הקשר השפיע עליי המון. המפגש איתך הוא הפעם הראשונה בחיי, בה אני משתמשת בתקשורת שהיא לא בהכרח מילולית. אחרי ההיכרות איתך, אני מרגישה שקל לי יותר להבין את הסביבה הקרובה אלי בלי צורך בהרבה מילים.

מונא: הימים איתך היו ה"היילייט" של השבוע הצפוף אצלי, נהניתי איתך וחזרתי לרוב עם תחושת סיפוק. למדתי להיות יותר מובילה לדעתי, לרוב נמנעתי מהמקומות עם היותר סמכותיות בחיים שלי, כי בטבעי אני לא חובבת של דברים קיצוניים, ואיתך למדתי לאזן בין צורך זה לבין גישתי. בנוסף, נראה לי שהצלחת לשקף לי את עצמי כמו שאני שיקפתי לך את עצמך, גם את היית שם עבורי אפילו אם לא באופן ישיר.

אופיר: מלבד העובדה שהבנתי שלא כל האנשים על הרצף בעלי אותה התנהגות וצורת תקשורת, מה שגרם לי לקבל הרבה תובנות על כך, שאבתי ממך המון אופטימיות וכוח רצון. אני מודה שלפעמים אני לא האדם הכי אופטימי בעולם ושלפעמים אני מוותרת לעצמי בקלות על דברים מסוימים, אבל בעקבות המפגשים איתך אני מרגישה שמשהו באמת השתנה בי במובן הזה.

חשוב לי לבטא עד כמה אני אוהבת ומעריכה את מי שבחר ובוחר לעסוק מקצועית בעבודה, בליווי ובשהייה איתי, איתנו. תודה! כאנשים, בשבילי אתם הכי שווים! מילה של לי.