שלדון אדלסון, שהלך אמש לעולמו, מעולם לא חי בישראל. הוא נולד בבוסטון, למד בניו יורק והתגורר בלאס וגאס. הוא אמנם החזיק את הבית היקר ביותר במדינה – רכישה טרייה של בית השגריר האמריקאי בהרצליה בספטמבר האחרון – אבל מעולם לא התיישב בה. ואף על פי כן, הוא היה אחד האנשים המשפיעים ביותר בישראל, וככל הנראה איש התקשורת המשפיע ביותר שפעל בה.
הקמת "ישראל היום" ב-2007 היתה אבן הפינה לפרויקט שובו של בנימין נתניהו לשלטון, שהוכתר בהצלחה כבר בחלוף שנתיים; אבל זו גם היתה אבן הצור שהציתה מלחמה במשולש הגבולות המלוכלך הון-שלטון-עיתון וסיבכה את נתניהו במעשים ובחקירות שעשויים להביא עליו את קצו הפוליטי ואת מאסרו. "העשור הבא רק מתחיל היום", כתב העורך הראשי עמוס רגב בגיליונו הראשון של העיתון. הוא צדק, גם אם לא באופן שכיוון אליו; "ישראל היום" עמד לשנות את פני ישראל של המחר.
הימור בטוח
ב-2007 בנימין נתניהו היה יו"ר חבול וחבוט של מפלגה מובסת, סיעה דלילה ואופוזיציה חלושה. הציבור מאס בו אחרי קדנציה של גזירות וקיצוצים במשרד האוצר – אבל לא אדלסון. המיליארדר האמריקאי, תורם נאמן למפלגה הרפובליקאית ולמוסדות יהודיים כאחד, האמין שמצא בנתניהו (אותו הכיר עוד כשגריר באו"ם בשנות ה-80) את השילוב בין השניים: אדם שיקדם תפיסת ימין שמרנית לטובת העם היושב בציון. השיטה, הגם שהיתה אילוץ של חוק מימון מפלגות הנוקשה, היתה מחוכמת: לא בתרומה ישירה לקמפיין, אלא בתרומה עקיפה באמצעות כיסוי תקשורתי משת"פי; או, כפי שזה מכונה היום – "סיקור חיובי".
למעשה, סיקור חיובי הוא מונח שלא מתאר ולו ברמז את מערכת היחסים בין נתניהו ו"ישראל היום". השירות שמעניק העיתון לראש הממשלה חורג בהרבה מסיקור חיובי בלבד ומקידום אייטמים אזוטריים על שרה נתניהו. סיקור חיובי הוא רק צדו האחד של המטבע, שמעברו השני ממתין סיקור עוין לכל מי שנתפס כיריב לראש הממשלה, שמאלנים כימנים (בניגוד לדימוי הכוזב של העיתון כימני, למעשה הוא תקף אנשי ימין בקביעות). תחת הצהרות פסבדו-פטריוטיות הסתתרה תמיד אג'נדה פוליטית – לא אידאולוגית, כי אם פרסונלית: רק ביבי.
ההצלחה של אדלסון בפרויקט נתניהו לא נקנתה בהברקה עסקית אלא בהון שאין לו סוף. "ישראל היום", עם אג'נדה שקופה ואתיקה עיתונאית ירודה, יכול היה להתמודד כשחקן משמעותי בזירה התקשורתית רק משום שהוא יכול היה לדמם כסף כקופת חזיר מבוקעת. חבר הכנסת לשעבר מיקי רוזנטל פרסם בשנה שעברה כי "ישראל היום" הפסיד מאז הקמתו למעלה ממיליארד שקל, וגם היום – יותר מ-13 שנים לאחר הקמתו – לא מצליח העיתון לכסות ולו מחצית מתקציבו. עבור איל הקזינו, "ישראל היום" היה משחק על פרוטות במכונת מזל. פה ושם זה חרק, המטבעות ירדו לטמיון, אבל זה הסתיים בשלושה פרצופים של ראש ממשלה (2009, 2013 ו-2015).
לכאורה, היה זה עניינו הפרטי של אדלסון. זה הרי כספו, והוא יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו: לשרוף אותו על ארוחות שרצים עם נתניהו במסעדות יוקרה במנהטן, לשרוף אותו בגפרור או לשרוף אותו בבתי הדפוס. מה זה העסק שלנו? אלא שאדלסון עצמו הפך את העניין לעסק שלנו, כשהשתמש בהונו העצום ובכוחה של התקשורת כדי להשפיע על הציבור הישראלי. אדלסון לא שפך את כספו רק לעסק כושל (שלא הראה כל מגמת התייעלות ותיקון), אלא ללב הזירה הציבורית: לא רק לפיצוציות ולפינות הרחוב, אלא גם למסדרונות הפוליטיים.
יחסי שלדון-שלטון
לא הכל היה רע בזה. כניסתו של "ישראל היום" כעיתון שובר-שוק שנהנה מחשיפה גבוהה (מושג מטעה כשלעצמו, בפרט במקרה של העיתון) וחותך את מחירי הפרסום באופן קיצוני ונטול היגיון כלכלי (לעתים בשיעור של יותר מ-90% מהמחירון על פי בדיקת "העין השביעית") ערערה את מעמדו של "ידיעות אחרונות", הולידה את המשא ומתן החשאי בין נוני מוזס לנתניהו ועוררה את תאבונו של ראש הממשלה לנגוס ב"וואלה!" (משום שגם נתניהו הבין, כפי שאמר בהקלטותיו, שאיש לא מתייחס ברצינות ל"ישראל היום"). אדלסון הסיר את הפרגוד מעל הרומן האסור בין עיתון ושלטון, עשה שירות גדול לציבור (לפחות למי שמעוניין בצריכת תקשורת ביקורתית) – וסיבך בפלילים את מי שהיה יקירו. הוא לא התכוון לכך; חופן השלג שכדרר אדלסון נועד לפגוע במוזס, הדמון הגדול של ביבי, אבל התעבה לכדור שלג שמאיים כעת לקבור את ראש הממשלה בעצמו.
באופן מעורר תמיהה, בעוד שיחסי נתניהו והמו"לים של "ידיעות" ו"וואלה!" התגלגלו לכתבי אישום, דווקא הקשר הגלוי והבוטה בין ראש הממשלה ובכירי "ישראל היום" נותר ללא מתום. שיחת המגעים שלא הבשילו בין נתניהו ומוזס הספיקה לעבירת מרמה והפרת אמונים; הקשר המתווך, הממודר והמקודד בין נתניהו ואלוביץ' הפך לעבירת שוחד; אבל דווקא היחסים הפתוחים של נתניהו, האדלסונים, עמוס רגב (העורך הראשי של העיתון עד 2017) ובועז ביסמוט (העורך היום) נותרו מחוץ לתיקי הפרקליטות. אדלסון היה הון ועיתון גם יחד, אבל מפגש מוקדי הכוח שלדון-שלטון נותר חף מאישומים פליליים. תעמולת הבחירות הבלתי-רשמית הכי מובהקת בישראל לא חצתה את הרף הסובלני של מערכת המשפט (לרבות דחיית עתירה בבג"ץ המשוקץ), ומפגש האינטרסים בין רה"מ והעיתון לא היה בילטרלי. זה היה ייחודו של הקשר: אדלסון סחר במטבע הסיקור החיובי באופן אגרסיבי ותדיר פי כמה וכמה ממתחריו, אבל בניגוד לאלוביץ' (שרצה לקדם את ענייני בזק) ומוזס (שביקש לפגוע בתפוצת "ישראל היום"), אדלסון לא ביקש דבר. הם רצו שותפות עסקית; הוא היה פילנתרופ. "ישראל היום" היה חינמון לא רק עבור קוראיו, אלא גם עבור האיש שלמענו נולד. את נתניהו זה הציב בעמדה המועדפת עליו: לקבל מבלי לשלם.
עם זאת, אדלסון לא הסיט את הספינה (כפי שהציע לעשות מוזס). להפך: הוא המשיך לתקצב בנדיבות את שיוטיה ההפסדיים, העביר אותה לפיקוחה של רעייתו (שמונתה למו"לית ב-2018), והפקיד את ההגאים בידי ביסמוט (לאחר שסר חינו של רגב בעיני שרה נתניהו), שבצוק העתים בבלפור – שלושה כתבי אישום וארבע מערכות בחירות גורליות – רק הגביר את הרמקולים הצעקניים של התעמולה.
ישראל מחר
כעת, לאחר שאדלסון הלך לעולמו, אפשר להמיר את סימן הקריאה בלוגו של "ישראל היום" בסימן שאלה. בטנה של אלמנתו מלאה על משפחת נתניהו, ובפרט על רעייתו ("מפריע לי שיש ראש ממשלה שיש לו אישה שקובעת הכל", אמרה בחקירתה, "גורל העם היהודי נחרץ בגלל הגברת"). ב-2017 הביעה מרים אדלסון בפני החוקרים את כעסה על כך שהעיתון מרושש את חשבונותיה. "אנחנו מפסידים הרבה, זה מצטבר", אמרה, "נמאס לי להפסיד". מאידך, היא העידה כי שלדון המשיך להחזיק את העיתון עבורה ("אני עושה משהו בשביל המדינה") ואמרה כי היא לא רוצה לפגוע בשום אופן בנתניהו.
אבל זה היה ב-2017. ב-2021 עומדים בזירה הפוליטית יריבים בעלי משקל שמאגרפים את ביבי מימין. ביסמוט הוא תומך נתניהו מושבע, אבל גם משרת נרצע של בעל הכוח; מרים אדלסון היא אשת ימין, וספק אם נתניהו, אותו ביקרה בעבר על קבלת החלטות שפגעו במדינה משיקולים זרים, עדיין עדיף בעיניה על פני מתחריו – בוודאי כשהוא עודנו לפות באחיזת החנק של רעייתו. עם מותו של שלדון אדלסון, "ישראל היום" – לו ימשיך להתקיים לאורך זמן – עשוי להפוך למה שתמיד התיימר להיות: עיתון ימני. לא עוד ביביתון.