הבוקר כבר אפשר לשמוע בבירור את חריקת לוח המחוונים של התודעה הליברלית ברגע שמקריאים את הרשימה: בטקס הדלקת המשואות לכבוד יום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל, בהובלתו של יושב ראש הכנסת הגאה אמיר אוחנה, ישיאו משואה שורדת השבי אמילי דמארי וגם זוכת אירוויזיון 1998, הדיווה הישראלית דנה אינטרנשיונל.
כל זה מתרחש בישראל השמרנית של שנת 2025 - אותה מדינה שבה מושלת לה ממשלת "ימין מלא-מלא". אבל משום מה, איכשהו, נגד כל התחזיות - דווקא המדינה היהודית, הדתית, הימנית והשמרנית נראית פתאום כמו איזה מגדלור ענק של ליברליות וחופש. אור לגויים.
במדינה הקטנה הזו במזרח התיכון, שבה הכי קל לכעוס מרחוק - מהספה בתל אביב או מהצומת שלמרגלות מגדלי עזריאלי - קורים דברים שקשה להסביר בפשטות. דווקא כשארצות הברית, מנהיגת העולם החופשי, הפכה שם קוד של רדיפה ממסדית ומשפטית של כל מה שחורג מהתבנית - ישראל שוברת את הקלישאה מימין. לא בריטניה שחותכת טרנסים מהחוק, לא אמריקה שפיתחה אובססיה לחקיקה אנטי-טרנסית. דווקא כאן, בלב המזרח התיכון, מתרחשים דברים שלכאורה לא מתיישבים עם הנרטיב.
כי איך אפשר להסביר את העובדה שיו"ר הכנסת של ממשלת ימין הוא הומו מוצהר - איש ציבור חזק ומשפיע שצמח מתוך הקהילה הגאה ומחזיק באחד התפקידים הבכירים במדינה, אחד משלושת סמלי השלטון. איך זה עובר כל כך חלק בגרון שאחד הסמלים הלאומיים הכי גדולים של אומץ, אהבה ונחישות היא שורדת שבי לסבית.
ואיך - ותסלחו לי לשנייה בזמן שאני נהיית רגשנית ודמעה זולגת מעיניי- מצליחים לעכל את העובדה שטרנסית תעלה ותשיא משואה לתפארת מדינת ישראל בהר הרצל? לא כדימוי. לא כסמל. אלא כאחת שעשתה דרך ארוכה, שהובילה, שפתחה דלתות לקהילה שלמה וגם למדינה כולה, שקולה האיר את השמיים האפורים של אירופה וחיבר בין אוהדי כדורגל להומואים במזרקה בכיכר רבין. היא ולא אחרת תעלה להשיא משוא לפני או אחרי בן שפירו - שלא מעט ביקורת נמתחה גם על בחירתו.
אבל לאנשים כמו לאנשים תמיד יהיה מה להגיד. כשדנה אינטרנשיונל מצייצת דבר מה שמתיישר עם הנרטיב הלהט"בי הישראלי היא הדיווה של כולנו, אבל כשהיא נענית להשיא משואה ומקבלת הכרה אמיתית מהמדינה ומוסדותיה יש מי שמכנה אותה "עלה תאנה". אבל דנה היא לא "עלה תאנה" - היא עץ שלם, גדול ומפואר שנטוע עמוק בקרקע, בעל שורשים חזקים באדמה. גם אוחנה הוא לא "עלה" וגם אמילי היא לא "עלה" - הם לא תוספת קישוטית, הם לא אשליה לשם רושם, והם בטח ובטח שלא "פינקוושינג". הם חלק מהותי ומשמעותי בסיפור הישראלי.
הפסיפס הישראלי האמיתי לא מורכב ממוסדות השלטון - הוא מורכב מהעם, מהפרטים המרכיבים אותו, מהלב הפועם של כל מי שחי פה, נלחם על האדמה, נאבק על שמנו בעולם, אוהב את מי שהוא רוצה לאהוב ובונה בכל יום מחדש מציאות שלא מחכה לשום אישור משום מוסד. כאן, בישראל, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות האמיתית, לא מרגישים ברגרסיה, לא שומעים על חקיקה מדירה ואיש לא הכריז על שום מלחמה נגד שום קהילה - גם לא בזמן שלטון ימין.
כשבן שפירו ימתין בסבלנות לתורו, תהיה לו הזדמנות להביט שמאלה וימינה ולראות איך נראית דמוקרטיה אמיתית. מול עיניו הוא יראה מודל אחר של שמרנות. כזו שלא מחייבת אותך לשנוא אחר כדי לשמור על מקומך, כזו שלא צריך למחוק בה אחרים על מנת להרגיש בטוח.
אבל אל תדאגו - אתם לא תראו את הדמוקרטיה הזו בסטורי או בטיקטוק של חלק האקטיביסטים הגאים וגם לא אצל חלק מארגוני הלהט"ב. ולמה? כי הסיפור הזה לא מצטלם טוב, הוא לא עובר פילטר. הוא לא מסתדר בשורה אחת עם הפסקול הערוך מראש שבו "ימין הוא אפלה - שמאל הוא אור". וחבל שכך. כי הסיפור הישראלי האמיתי לא עוסק בפוליטיקה והוא לא קשור לימין או לשמאל. הסיפור שלנו הוא על זהות, על מגוון, על מורכבות. הוא סיפור על מדינה שנבנתה לא לפי הספר.