בתחילת החודש התראיין אבי מעוז, יו"ר מפלגת נעם ומי שמתעתד לכהן כסגן שר בממשלת נתניהו הבאה, בערוץ 7. זה לא היה ראיון שהאיר את מעוז באור חדש (ואולי יש לומר, על דרך המטאפורה, באור כלשהו), למעט אשרור סמלי של ניתוקו מהמציאות; "לא באתי בשביל תארים אלא כדי לשנות בהתאם למנדט שהבוחר נתן לי", אמר האיש שלא התקרב מעולם בכוחות עצמו לאחוז החסימה ולא אזר עוז לרוץ עם רשימה עצמאית לכנסת, שדחק את עצמו לסדק שבין הציונות הדתית ועוצמה יהודית, השתחל כסרח עודף לכנסת ותקע יתד במשרד ראש הממשלה תוך ניצול מקסימלי של חולשתו הפוליטית של בנימין נתניהו.
אבל היה מעניין לראות שגם בראיון מפרגן ונוח להפליא, במגרש ביתי עם שיפוט ידידותי, מעוז – אדם חסר פחד בעיני עצמו ("אני לא חושש מכלום") – מבקש לצייר את עצמו כמי שמלחמתו הפעילה בלהט"בים איננה התנגדות לבני אדם אלא לאידאולוגיה. "אני יודע איזה שיימינג עושים לי, שאני שונא את בעלי הנטיות ההפוכות", אמר מעוז, "אני אוהב כל אדם באשר הוא (...) מה שאני נלחם בו בתוקף הוא תנועות והאג'נדה שהן משליטות במערכות הציבוריות. אין פה שנאה אלא שליחות שלי להילחם באג'נדות, לא באנשים". מעוז הסביר שהוא פועל "מתוך אהבה לחבריי בעל הנטיות ההפוכות, שרוצים לקבל ייעוץ פסיכולוגי ולהקים בית רגיל ושר הבריאות (ניצן הורוביץ – נ"ש) מונע זאת מהם". מעוז – כאן כמו לאורך הראיון כולו – לא עומת עם מעשים, אמירות ופרסומים שסותרים או מאתגרים את טענותיו (למשל, דברי מנהיגו הרוחני, הרב טאו, לפיהם הומואים הם "סוטי מין"). אבל הטרמינולוגיה מדברת בכנות גדולה מדוברהּ: הנטיות הן "הפוכות", הבית ההטרונורמטיבי הוא "רגיל". כל מה שמסביב למונחים האלו הוא מסך עשן שנועד לטשטש להט"בופוביה עמוקה. "אני אוהב להט"בים אהבת נפש", אמר מעוז לפני שנה מעל בימת הכנסת. ובכן, יש לו דרכים משונות להראות שהוא אוהב; דרכים שמטילות מורא, מתדלקות שנאה ומעודדות אלימות.
מי שבכל זאת לא הצליח להבחין במעוז האמיתי באמצעות הטרמינולוגיה השקופה ומבעד לעשן המנרמל קיבל בסוף השבוע תיק ראיות משמעותי: הפרסום של נדב אייל ב"ידיעות אחרונות" על מסמכי "מרכז ההדרכה" של מפלגת נעם. באותם מסמכים, ששוכבים ברשת בלי גישה ישירה ונגישה, מסומנים יריביה של נעם בשמותיהם, כמו מסמכי מודיעין צבאי מז'אנר "דע את האויב": אנשי תקשורת להט"בים, חוקרות פמיניסטיות המייעצות ליוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים), ראשת היחידה למיניות במשרד החינוך. ממעוז וממפלגת נעם לא נמסרה כל תגובה – וזו בהחלט תגובה (חסרת כל "אומץ"). המסמכים, אגב, הועלמו מארכיון נעם. העובדה שהמפלגה בחרה שלא להגיב היא גם התשובה לביטול הפרסום כאילו מדובר במסמכים ישנים (מ-2019 בסך הכול –דבר שדווקא מעיד על היותם מסד נתונים מסודר לקראת הכניסה לפוליטיקה ולפעילות אופרטיבית) וזניחים ("התייבשו באיזה אתר נידח", צייץ ינון מגל). אם כך הדבר, מדוע לא להתנער מהם בפומבי? מה קרה ל"אני אוהב להט"בים"?
גאים להפחיד
המסמך "תקשורת להט"בית – תקציר" (כשממרקרים שמות לא צריך להאריך במילים) קורע למעשה את מסכת "אוהב הלהט"בים" מפניו של מעוז, משום שהוא מזהה אנשים כאיומים חברתיים על פי נטייתם המינית ולא על פי תפיסת עולמם. אין זה חשוב אם כתב הומו ועיתונאית לסבית הם ימנים או שמאלנים, שמרנים או פרוגרסיביים, דתיים או חילוניים; די בכך שהם הומו ולסבית כדי לתייג אותם כסוכני טרלול מסוכנים. אם אמיר אוחנה – בן-ברית הלכה למעשה של מעוז – היה עובד בקשת 12 הוא היה מוזכר ברשימות לצד אסי עזר ונסלי ברדה למרות שסביר להניח כי תהום מפרידה ביניהם. הנה כי כן יצא המרצע הלהט"בופובי מן השק המעוזי.
יתר על כן: אם מעוז מוטרד מקידום האג'נדה הפרו-להט"בית, מדוע לציין במסמך רק אנשי תקשורת להט"בים ולא להזכיר את שותפיהם הסטרייטים שנותנים להם יד, במה ורוח גבית? הרי במסמך עצמו מצוטט יוצר הטלוויזיה אבנר ברנהיימר האומר ש"היו איתנו המון סטרייטים בתוך המאבק הזה". אלא שנעם מעדיפה לסמן את הלהט"בים בלבד משום שכך הם מצטיירים כתא מחתרתי, "מאפיה ורודה", לובי שכוחו גדול מסך אנשיו; וזו, כאמור, הגישה שמציגה מפלגה עם נציג בודד בכנסת שלא נבחר בזכות עצמו. תסמכו עליהם, הם יודעים דבר או שניים על ניצול לרעה של כוח לא פרופורציונלי.
רבים במחנה הפוליטי שאליו משתייך כעת מעוז שותקים; מסמוטריץ' שעמד בראש הרשימה שבמסגרתה נבחר ועד נתניהו שיעמוד בראש הממשלה שבה יכהן, ולרבות אותו אוחנה, עלה התאנה שבו מנופף הימין כמסמן חזל"ש מול אותות המצוקה של השמאל. זו שתיקה פחדנית ובזויה שראויה לכל גינוי.
אלו שבכל זאת מבקשים להתעמת עם הפרסום מנסים להציב את סימון הלהט"בים מול סימון חובשי כיפות (למשל במאמריו של חוקר הצבא פרופ' יגיל לוי או בכתבות על יוצאי המכינה בעלי בצה"ל) ואפילו מול סימון להט"בים על ידי גופי התקשורת עצמם (לרבות ב-mako, שמפעיל מדור גאווה ובאופן טבעי מסקר את הקהילה ואת נציגיה הבולטים). זה אותו שיח ציבורי פשטני, נטול ניואנסים וחסר כל ניסיון למורכבות, שבוי במחנאות אוטומטית ובתיבות התהודה של הרשתות החברתיות; שיח שאיננו מסוגל – ואיננו רוצה – להבחין בין תופעות על מנת שלא לקלקל את האפשרות הנוחה לנהל דיון ווטאבאוטיסטי. כך, למשל, הוא לא מבחין בין מחקר (אצל פרופ' לוי), סיקור (בתקשורת) ואפילו פרסומים של אנשים עצמאיים ברשתות החברתיות לבין מפלגה בעלת כוח פוליטי מעשי וכלים עוצמתיים לממש מדיניות. מחקר אקדמי, כתבה באתר, פוסט בפייסבוק ומסמך מדיניות של מפלגה – הכול אותו דבר. זה בדיוק כמו לטעון שמאמר ביקורת על מעוז כגון זה שווה ערך לחוזר מנכ"ל של משרד החינוך שמעוז עומד לשלוח בו יד.
הניסיון לעשות גזירה שווה בין הומואים וימנים הוא גם המשך ההדהוד (לעתים במודע ולעתים שלא במודע) של התפיסה המסוכנת, המשחיתה נפשות, לפיה נטייה מינית היא בחירה, ולכן אפשר לשכנע אדם להיות סטרייט כפי שאפשר לשכנע אותו לחזור בתשובה, לצאת בשאלה, לתמוך בסיפוח או להתנגד לכיבוש. נטייה מינית מוצגת כאג'נדה. זה, אגב, שטחי בדיוק כמו לסמן חובשי כיפות מבלי להבחין בגוונים דתיים ובפערים אידאולוגיים; ולהבדיל, במידה רבה, מציון יוצאי המכינה בעלי שמייצגים אידאולוגיה מסוימת ולא את הדת היהודית בכללותה.
זאת ועוד: חלק מהטיעונים מציבים מנגד ניסיונות להחרמה או להשתקה של פעילי ימין קיצוני. כך מוצגת הלהט"ביות כתופעת-קצה שוות-ערך לגזענות. כלומר, לא רק שלהיות הומו זאת לא נטייה אלא אג'נדה; זו גם אג'נדה קיצונית. אלה תומכים ביחסים חד-מיניים ואלה במוות לערבים. קיצונים משני הצדדים.
ההשוואה המתבקשת איננה סימון פעילי ימין (דעה פוליטית) או חובשי כיפות (אמונה דתית), אלא מרכיב שאפילו מדינת ישראל לא מוכנה להניח למי שרוצה בכך להיפרע ממנו (כמו יורם קניוק בשעתו), כל שכן האנטישמיות: הלאום היהודי. די (כלומר, אמור להיות די) במחשבה על סימון עיתונאים ופקידים יהודים במדינה זרה כדי להבין עד כמה הרשימות השחורות של נעם הם עניין מזעזע.
וכל זה אחרי שכבר הזדעזענו מהתפיסות החשוכות שמציגה נעם, במסמכים אלו כמו בכל מקום אחר, נגד "פמיניזם רדיקלי" בצה"ל, נגד לגיטימציה של נטיות חד-מיניות באמצעות כלי התקשורת ומערכת החינוך, נגד זרמים לא אורתודוקסיים ונגד תפיסות שמקדמות דו-קיום יהודי-ערבי. ידענו שנעם היא מפלגה דתית פונדמנטליסטית ששמה לה למטרה להילחם בפרוגרסיביות (במובן הרחב-מאוד של המושג); לא ידענו שלשם כך היא פועלת בפרקטיקה המקארתיסטית של סימון ראשים – פרקטיקה שעלולה להתגלגל להפחדה, שיסוי ואלימות.
סימונים של חולשה
העובדה שכך מתנהל כעת השיח הציבורי – הטחת האשמות הדדית במקום הוקעה מקיר לקיר – מאכזבת במיוחד משום שלהט"ביות בכללה היא כבר כמעט קונצנזוס ציבורי ופוליטי, עד כדי כך שאפילו איתמר בן גביר – סמן אמין לרוח הציבורית מעצם היותו מנהיג פופוליסט – נאלץ ליישר איתו קו, בין אם מתוך הסכמה ובין אם מתוך הכרה במציאות. אבל בישראל של העשור האחרון אין קונצנזוס שאיננו כשיר להתכה לכדי טריז חברתי משסע.
בתוך כל אלה מקופלים גם חוסר ההבנה ו/או חוסר הרגישות כלפי הקהילה הגאה – קהילה למודת רדיפות חברתיות, דתיות ופוליטיות – ובפרט כלפי החברים האלמוניים שלה. את תיוג הנציגים הבולטים ביותר של הקהילה כאויבי הציבור קולטים היטב אלו שאפילו לא אזרו עוד את האומץ לעשות את הצעד הראשון אל מחוץ לארון. להם ולקהילה כולה צריך לומר: אתם לא לבד.
הלהט"בים, הפמיניסטיות ויתר השמאלנים וה"שמאלנים" הם מושאי הרדיפה של נעם, אבל הם לא הנפגעים היחידים שלה; אליהם יש להוסיף את הדת היהודית שמעוז וטאו הופכים מזהות מאחדת לזהות מפלגת. הזעזוע החילוני מאנשי נעם מובן מאליו, אבל הטאואיזם, או לפחות מופעיו המדוברים, מאוס גם בעיני דתיים רבים. אם לא נתניהו ואוחנה אז לפחות מנהיגי הציבור הדתי צריכים לומר בקול רם וברור לחברה הישראלית: זו לא היהדות.
השיח בישראל נוטה לבלבל בין מציאות פוליטית ומציאות חברתית (ובאופן קונקרטי: בין תוצאות בחירות ועמדות ציבוריות), וכך גם הפעם. כמו שותפיו לממשלה הבאה, מעוז משוכנע שהוא אכן מייצג את רצון העם; הוא לא.
זה לא צריך להפחית מהחומרה של דברי מעוז וטאו ומפוטנציאל הנזק של מפלגתם; גם קומץ – ואפילו יחיד – יכולים לחולל אסון. נעם, הגם שאינה משקפת את החברה הישראלית, מצביעה בדרכה על סוגיות אמיתיות שדורשות העמקה וליבון על מנת לקיים חיים משותפים בין הסקטורים במדינה. אבל את היותו של מעוז נציגו הבודד של מיעוט בעל כוח פוליטי חסר פרופורציה צריך לזכור לא כדי לבטל את משמעותו אלא כדי להעצים את כל מי שעומד מולו. זהו רוב מכריע ומוחלט – רק שהוא איננו מגובש פוליטית. אם זה יקרה – אם הליכוד ישתחרר מלפיתת החנק של "הבלוק", אם הציונות הדתית הא-חרד"לית תקים בית פוליטי חדש, אם הכוחות החדשים שצומחים בחברה החרדית יצליחו להבקיע את החומה ולהשמיע את קולם, אם המנהיגות הדתית הליברלית תתפוס עמדות קדומניות סביב הזירה הפוליטית, אם הציבור הרחב יהיה נחוש להיאבק פוליטית וחברתית על תפיסותיו המשותפות – אם משהו מכל אלו יקרה, סביר להניח שמעוז ימוזער בחזרה לממדיו הטבעיים: סרח עודף בשולי החברה הישראלית.