שרדתי ניסיון לינץ'. אם הייתי נופל על הרצפה סביר שבמקום הטור הזה היה ערב זיכרון לכבודי, עוד קורבן להומופוביה, אבל נלחמתי בכל כוחי. הרגעים האלה לא נעימים בכלל, בלשון המעטה - זה לא פשוט לחטוף מכות רצח שכאלה בהפתעה מוחלטת, אבל לשמחתי יצר ההישרדות גבר על הכל. נפצעתי ואכן כואב לי, אבל אני לא אתן לאירוע הזה לנצח אותי. מי שחשב שהוא ישבור אותי - שימשיך לחשוב.
הכל עדיין טרי בראשי. איך הוא ביקש שאגיע לשכונת גילה בירושלים כי הוא לא נייד, ואיך עשרה אנשים רצו לכיווני כשהגעתי והחלו לחבוט בי קשות. איך נלחמתי, נפצעתי ודיממתי. איך נפלתי, קמתי וצעקתי "משטרה!". איך הצלחתי לברוח ואיך אדם אקראי הזעיק משטרה ואת בני משפחתו, שהגיעו למקום עם מים ומגבות. איך כולם ניסו להרגיע אותי עד שהגיעו כוחות המשטרה, ואיך למרות הפאניקה והקושי לתקשר עם הסביבה, שכן אני כבד שמיעה - הייתי גאה בעצמי שהצלחתי, איכשהו, להציל את עצמי.
אני עוד לא קרוב לזה בכלל, אבל אני אהיה בסדר מתישהו. עכשיו צריך להתרכז בעיקר בהחלמה, לשרוד את הכאב. לטפל בפצעים הפיזיים ובמכות היבשות, ולהביט עמוק אל הפצעים הפנימיים. לנוח, להבין מה בעצם קרה לי, לא ליפול לקרשים, להתעשת, לחשב מחדש את המסלול והכי חשוב - להמשיך לחיות, כי החיים חשובים יותר מהכל.
ב-61 שנותיי על הכדור למדתי כבר איך ליפול וגם איך לקום. מהדהד בראשי איך לפני תשע שנים טסתי לברלין בפעם הראשונה בחיי, וכשיצאתי לטיול הראשון בעיר מעדתי אחרי 300 מטרים ומצאתי את עצמי מרוח על הרצפה עם רגל שבורה. אח שלי הגיע מישראל כדי לסייע, ואחרי ניתוח חירום חזרתי לארץ על כיסא גלגלים.
עם הנחיתה בישראל נסעתי לבית חולים שערי צדק בירושלים, ושם שאלתי את הרופא המטפל: 'תגיד, עזוב את הכל רגע - מתי אני טס לברלין בחזרה?". הוא חייך אלי והשיב: "מהר מאוד". עם התקווה הזו לקחתי את עצמי בידיים, יצרתי קשר עם מאמן שהבטיח להחזיר אותי למסלול במהרה, וכבר באותה שנה עליתי על מטוס ושבתי להשלים את הטיול שאבד. 
במקרה או שלא, בשבוע הבא הייתי אמור לטוס לברלין, אבל באופן טבעי דחיתי את הטיול לאוגוסט. אבל בדיוק כמו אז, אני לא אתן לרוע שפוקד את חיי לנצח ולדכא את רוחי. כן, ההווה מבאס, אבל ההחלטה שלא לתת לרוחות הרעות שמנשבות לנצח היא רק שלי. של כולנו. החיבוק החם שקיבלתי מאז המפגש עם הרוע בשישי לפנות בוקר מחזק מאוד. זה לא היה קל עבורי להיחשף בתקשורת, אבל הבנתי כמה הדבר חשוב למען ביטחונם של אחרים.
מאז התקיפה, כולם עוטפים אותי בחום - המשפחה, האגודה למען הלהט"ב, שיחת טלפון מחבר הכנסת יוראי להב הרצנו. גם הצוות הרפואי וגם במשטרה חיבקו - ואני יודע שיש לה תדמית הומופובית - אבל אני רואה חובה לתת לה אות של כבוד. לא הכל פח ולא לכל פינה הגיעה "משטרת בן גביר", תחנת מוריה ירושלים הייתה הפתעת החיים שלי ומחבקת באופן מדהים. גם למגן דוד אדום מגיעה מילה טובה.
כעת, לצד ההתמקדות וההשקעה בהחלמה, נותר לי רק לאחל ולהתפלל כי בני העוולה יועמדו לדין, וכולי תקווה שהמשטרה תפעל כמה שיותר מהר - ולא בגללי, אלא כדי למנוע את הקורבן הבא. ואם קראתם עד עכשיו, הפיקו לקחים מהמקרה שלי ואל תתעלמו אם אתם נתקלים בדגלים האדומים: פרופילים ללא תמונה, סירוב לשלוח תמונה עדכנית או לשוחח בטלפון, שינוי מיקום המפגש ברגע האחרון למקום חשוך או מבודד. בנוסף, היזהרו כאשר מופעל לחץ להיפגש במהירות, או כאשר האדם שמופיע במפגש אינו תואם לתמונה.
כמו שלמדתי אני, חשוב לעדכן חבר או חברה קרובים על מקום וזמן המפגש ותמיד היפגשו במקום ציבורי ומואר. כדאי מאוד גם לצלם מסך של השיחה עם האדם שעמו אתם קובעים פגישה, במיוחד אם מדובר במפגש ספונטני. במקרים של חשד, יש לחסום ולדווח על פרופילים חשודים.
אם נפגעתם, דווחו מיד למשטרה ולקו הסיוע של האגודה למען הלהט"ב.
הפנייה לקו הקשב היא דיסקרטית ואנונימית. טלפון: *2982 | וואטסאפ: 058-6205591