כמי שהפסיקה לחגוג את חודש הגאווה לפני שנתיים – אחרי 7 באוקטובר – היה לי חשוב יותר מהכל להיות באירועי הגאווה כאן, בארץ ישראל, עם העם שלי. הנוכחות שלי כאן, עם עם ישראל, כי זה הרגיש לי כמו גאווה אמיתית. לא המצעד, לא המסיבה - אלא הנוכחות. האחדות. החוסן.
חיכיתי חודשים ארוכים לרגע הזה, ואחרי יותר מעשר שעות טיסה הייתי אמורה לנחות בישראל לפנות בוקר המצעד בתל אביב, כדי לציין את חודש הגאווה בדרך שבאמת יש לה משמעות – אחרי כל מה שעברנו.
אבל הטיסה שלי לא הגיעה ליעדה. דקות ספורות לפני הנחיתה, ובמקביל לפרוץ מלחמת 12 הימים בין ישראל לאיראן, שמי המדינה נסגרו. הייתי יכולה לראות בבירור את חופי ישראל היפהפיים ממקום מושבי בזמן שהמטוס לפתע הסתובב והחל לטוס לעבר קפריסין. חצי שעה מאוחר יותר ובמשך כמעט שבועיים, כמו מאות אחרים, מצאתי את עצמי תלויה בין החלומות שהתנפצו והדאגה לעם ולמדינה.
זה היה מצמרר. מבלבל. מפחיד. אבל גם, באופן מוזר - מקודש.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
ברגע השקט הזה, כשהעולם כולו הרגיש פתאום כאוטי וללא שום ודאות, שאלתי את עצמי: מה זה באמת אומר להיות גאה? רבים מאיתנו מבלים חיים שלמים במרדף אחרי הכרה כלשהי מהעולם שבחוץ – להיראות, להישמע. אנחנו מציגים את גאוותנו על במות, במצעדים, בהאשטגים. אבל בעולם כל כך לא יציב, עצם הקיום שלנו הפך לאיתות אזהרה. וברגע הזה של שבר, נאלצתי להביט פנימה.
גאווה, כן - היא עוסקת לא מעט בנראות. על הצורך לומר בקול רם "אני כאן. אני קיים. אני לא אסתתר". אבל נראות בלי שורשים היא ריקה מתוכן. ועבורי, כיהודייה – שההיסטוריה שלי מסומנת בהישרדות והתחדשות – זה היה הרגע לשאול: על מה אני באמת גאה?
בשנתיים האחרונות כל המסכות ירדו. ראיתי איך "בעלות ברית" שותקות. שמעתי את כל התירוצים - הצדקות לאנטישמיות במסווה של קידמה וליברליות. שוחחתי עם חברים שאומרים לי שהם כבר לא מרגישים רצויים באירועי הגאווה ברחבי ארצות הברית ואירופה, שאמרו להן שהן לא יכולות להגיע למצעד הלסביות כי הן ציוניות. כי הן יהודיות.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לפני כשנתיים אמרתי את זה כבר בקול רם: "למה שאבוא לגאווה – כשאין לי יותר במה להתגאות?". היום יש לי תשובה. אני גאה להיות יהודייה. אני גאה להיות ציונית. אני גאה לחיות, בגלוי, ללא שום חשש. כי עכשיו, אנחנו חיים בתקופה שמרגישה תנ"כית. תקופה של מלחמה עקובה מדם, תקופה של עקירה, תקופה של בגידה - אבל גם תקופה של התעוררות. תקופה אשר מכריחה אותנו לבחור: להתכווץ - או לקום כלביא.
הם רוצים שנוריד את המגן דוד. הם רוצים שנפרק את המזוזות. הם רוצים שניעלם. אז מה אנחנו עושים? אנחנו מופיעים. אנחנו מניפים את דגל ישראל גבוה יותר. אנחנו עונדים את הסמלים היהודיים שלנו בגאווה, גדולים יותר. אנחנו לא מתנצלים על הקיום שלנו. אנחנו לא מסתתרים מפני מי שאנחנו.
יותר מאי פעם, גאווה היא לא מצעד או מסיבה - היא מחאה. היא תפילה. היא נוכחות. להיות יהודי עכשיו, בעולם שכל כך משתדל למחוק אותנו - זו ההצהרה העמוקה ביותר של גאווה. לא רק כיחידים. לא רק כעם. אלא כנשמה אחת.