דניאל ריאן ספולדינג, בוא נתחיל מהתחלה: תודה רבה לך מקרב לב. 

אתה עושה את מה שאחרים מפחדים אפילו לחשוב עליו. אתה עומד, מדבר, פועל. אתה במקור קנדי, לא יהודי ולא ישראלי – אבל מאז מתקפה הפתע הרצחנית של ארגון הטרור חמאס ב-7 באוקטובר אתה מתפקד ופועל כאילו נולדת איתנו כאן בשכונה, כאילו בילית איתנו מלחמות שלמות במקלט, מול האובדן. 

הפכת בשנה האחרונה לאחד מאנשי ההסברה הבולטים ביותר שיש לישראל, לא כי ביקשו ממך או שילמו לך - אלא כי הרגשת שאתה חייב. כי ראית את השקר והיית חייב לצעוק את האמת. כי הבחנת בחוכמה רבה בתעמולה הרעילה והאנטישמית - ועשית את הדבר הנכון. 

ממש לא קל לעשות את זה. זה הדבר הכי לא פופולרי ומשתלם לעשות. בוא נגיד את האמת - זה גם לא תמיד בטוח. אבל אתה עושה את זה בכל זאת – בעקביות, עם המון אומץ, עם אינטליגנציה חדה ומבריקה, ולרוב - גם עם הרבה מאוד הומור.

בנית לעצמך קהל, קהילה שלמה. הדהדת מסרים חשובים, צילמת סרטונים ויראליים שהצליחו לפרק ולהרכיב מחדש את הסכסוך הישראלי-פלסטיני למיליוני אנשים ברחבי העולם - רבים מהם שטופי מוח וחסרי כל ידע בסיסי בנושא, אך עם עמדה חריפה הנגועה באנטישמיות. לקחת חלק באירועים למען שחרור החטופים, הגעת לאו"ם, כתבת, דיברת, התראיינת, התייצבת והגעת עד לכאן, לישראל, ברגעים הקשים ביותר של העם היושב בציון. 

אז תודה רבה. על האומץ. על העקביות. על העשייה.
אבל עכשיו, בכנות ועם לא מעט בכאב – די.

כי לצד הפעילות המרשימה והחשובה שלך, שאין עליה עוררין, אתה עוסק ללא הפסקה, חודשים על גבי חודשים, שלא לומר שנים, בהחפצה בלתי פוסקת של גברים ישראלים - ובעיקר חיילים - כאשר בשבועות האחרונים הדבר  חצה כל גבול של טעם טוב, וכל גבול מוסרי.

אם בעבר זה היה סתם קרינג'י והתקבל כקריצה, בדיחה, סוג של הומור הומואי מודע לעצמו, הרי שבשלב הזה - במציאות שבה אנחנו חיים כיום - זה כבר מרגיש, גם בקרב קהל גאה, סוג של הטרדה פומבית במסווה של בדיחה - וזה פשוט לא עובר יותר. התירוץ "זה רק בצחוק" כבר לא עובד כאן, דניאל. זה כבר לא מצחיק, וזה כבר מזמן, ממש מזמן - לא בסדר. 

דניאל, אתה נוהג להעביר מסרים חשובים באמצעות סרטונים הומוריסטיים - וזה נפלא. אבל כמעט כל סרטון, כל פוסט, כל סטורי - עובר דרך החרמנות שלך. דרך הערה מינית מרומזת על גברים ישראלים, דרך מבט מלא בצמא על חיילים ושוטרים. 

אתה מפרסם סרטון הסברה על ישראל ומראיין אקטיביסטים, אבל בין לבין מרייר על חיילים אקראיים שפגשת ברכבת. או גרוע מכך - מבקר בעיר רחובות, בסמוך למקום שבו נחת טיל איראני שהותיר הרס רב, ויוצא בנאום עצבני וחשוב נגד הג'יהאדיסטים, אבל עד שאתה מגיע לפואנטה הצופים חייבים לעבור וללמוד על הרעב שלך לישראלים במדים - כאילו הם אביזר תפאורה, ולא בני אדם. החפצה של גברים, גם הומואים, זו החפצה. גם כשזה "נעשה בצחוק". גם אם אתה עטוף בדגל ישראל. גם אם אתה אוחז ביד מגן דוד. 

תפסיק עם זה. 

בחייאת. אנחנו במלחמת קיום. אנחנו מתמודדים עם מתקפות מהקשות ביותר שידענו בהיסטוריה. העורף בחזית מבוהל, עייף, מדמם – ואתה מצלם סרטוני הסברה קלילים, תוך כדי החפצה שיטתית של האנשים שנמצאים בחזית הזו. אתה אולי רואה בזה דרך למשוך את קהל היעד, אבל אתה שוכח דבר אחד קריטי: הסיטואציה מגעילה גם ככה, ועכשיו אתה פשוט מוסיף לה עוד גועל.

בשלב הזה, זה קצת מרגיש כאילו אתה משתמש בנו, בישראליות שלנו, במדים, בבחורים, בכאב ובשריון שלנו. ובעבור מה? קומדיה? לייקים? אולי בשביל תחושת כוח שאתה לא מקבל בשום דרך אחרת? 

זה כואב במיוחד בגלל שאתה כן עושה כל כך הרבה טוב. זה מכעיס כי אתה יכול אחרת. אתה מוכשר, אתה מבריק, שנון וחד - אתה לא חייב להמשיך להחפיץ גברים ישראלים כדי להפיץ את מסרי ההסברה החשובים האלה. פעם זה אולי משך אליך תשומת לב, אבל היום זה רק פוגע בך ובנו, זה מוזיל אותך ואותנו. זה קרינג'י, זה לא נעים, וזה עושה לכולם רע. 

אז דניאל, תישאר איתנו. תמשיך להילחם. תמשיך לדבר. תמשיך להצחיק. אנחנו יודעים שאתה אוהב אותנו. אולי אפילו יותר מדי. אבל האהבה הזאת צריכה לבוא ממקום של כבוד, לא של חפץ נחשק. אל תהפוך את המלחמה הזאת לתפאורה לפנטזיות שלך. אם אתה באמת בצד שלנו – אתה תלמד להתחיל לכבד את הגבולות שלנו. ואם אתה באמת מכיר את ישראל, אז אתה כבר יודע שדווקא כשיש גבולות אנחנו יודעים להסתדר לא רע. אז קח צעד אחורה, תביט במראה, ותמשיך ברגע שלא תצטרך את המגננה הזאת של מיניות מתפרצת כדי לעורר עניין. אתה הרבה יותר מזה. בינינו, תמיד היית".