אפשר להעז ולומר: שנת 2018 הייתה שנה שלא תישכח בדפי ההיסטוריה של הקהילה הגאה בארץ. מי אחראי לזה? כמובן שאנחנו, הלהט"בים, ואיתנו כל המשפחות, החברים, השותפים ושאר נפשות תומכות וליברליות שהצטרפו אל המאבק הצודק של הקהילה, שהגיע לשיאו בקיץ האחרון. ומנגד כמובן שאסור לשכוח את הממשלה, את הח"כים המכהנים בה ויותר מזה את מצביעיהם, אלו שנותנים את קולם ומאפשרים להם להוליך אותנו חזרה לאחור, גם הם אלו שגרמו לכך ששנת 2018 אכן תהיה שנה שלא תישכח.
ויש אותנו, הקהילה הגאה, עם ההיסטוריה היהודית-ישראלית הקצרה שלנו. יש ביננו כאלו שסוחבים זיכרונות מלאי אבק מגן העצמאות, ואלו שזוכרים את המצעד הראשון שיצא מגינת שינקין, את אלו שעבורם הזכייה של דנה הייתה נקודת תפנית, אלו שלא הפסיקו למרר בבכי כשאוויטה סגר את דלתותיו ואלו שעדין "רק עוברים" ב"שפגט" בכל סופ"ש בדרך לאומן. הקבוצה הזו משתייכת בחלקה אל "מחנה הביניים", קבוצה שקוראת לשוויון אך מפלה בעצמה, הקבוצה שצועקת "צדק", אך בתוכה אינדיבידואלים שמתעקשים להיות יותר צודקים מאחרים וחוסר פרגון, וואו כמה חוסר פרגון.
להיאבק על זכויות זה חשוב ולגיטימי, אך אולי לפני שאנחנו מכריזים על עצמינו כחזית, הכרחי שנעשה בדק בית. ח'ברה, בואו נודה בזה, אין לנו אויבים גדולים יותר מאשר אנחנו עצמנו. טוב, אולי הרב ליצמן.
"אתה כותב יפה. בטח מלא שונאים אותך"
"אני מכיר אותך", אמר לי זר מוחלט באמצע קינג ג'ורג'. "וואלה, מאיפה?", שאלתי בחשש שנתפסתי פנים מול פנים על ידי מישהו שפעם דיברתי איתו באחת מהאפליקציות ההכרויות אליהן הייתי מחובר. "אתה כותב במאקו, לא?". "כן", הבלחתי החוצה בניסיון להיות פחות חד משמעי לגבי התשובה. "וואלה אתה כותב יפה. בטח מלא שונאים אותך, לא?". "סליחה?", שאלתי וכמעט נחנקתי. "חבר שלך לא יהודי, נכון?", הוא שאל. "בעלי ולא, למה?", שאלתי בחזרה, "בגלל זה אתה חושב ששונאים אותי?". "אל תבין אותי לא נכון, אני גם הומו", הוא המשיך, "מילא שאתה הומו, אבל למה ללכת עם לא יהודי? זה נגד הדת. אז מה אתה מתפלא ששונאים אותך".
באיזשהו שלב השיחה נקטעה על ידי, ונפרדנו בברכת "כל טוב". הוא היה נראה משועשע ומופתע בו זמנית, אני חיכיתי שייעלם מעט באופק, ולקחתי רגע להתיישב על הספסל לגלגל סיגריה. בין רגע דליתי מתוך הראש את כל הטוקבקים אותם קיבלתי בשנתיים האחרונות, מאז שהתחלתי לכתוב טור אישי בערוץ הגאווה של mako, וגם את אלו שזימנו לי מפגשים אקראיים, כמו זה באור יום באמצע הרחוב. ופתאום הבנתי - טוקבקים מרושעים ואלימים יש תמיד, אבל אלו שהם באמת קשים לעיכול מגיעים דווקא מההומואים עצמם.
"הוא פסיבי יותר מבחורה"
"איכס, למה הוא רזה ככה? הוא בולמית או משהו?", "אין עוד הומואים בארץ הזאת? רק נמרוד דגן?", "הוא פסיבי יותר מבחורה", "לא יכול לראות את הפרצוף שלו יותר", "אתה חושב שאתה המושיע של הקהילה?", "תעשי מה שבא לך רק תפסיקי ללרלר", "הרסת אותנו עם קידוחי הנפט וכל המקיאז' על הוודג' העקום שלך" - לקט מתוך הטוקבקים לטורים האחרונים שלי שהתפרסמו כאן באתר, שמשום מה ואולי בצדק, העורך שלי החליט לפרסם.
מדינת ישראל של שנת 2018 היא לא באמת המקום האידיאלי עבור הקהילה הגאה, למרות כל מה שתיירי הקיץ יחשבו או יגידו. ובמציאות כמו שלנו, בה הקהילה הגאה ממשיכה לשנס מותניה, בה ישנם חברי כנסת שיורקים דם ונלחמים עבורנו, היה נדרש מאיתנו כמעט כצו מוסרי לשמור על ואת אנשינו בצד שלנו, אך במקום זאת אנחנו בוחרים להפנות גב, לעצום עיניים, לשפוט ובעיקר לא לעודד את מי שהיינו צריכים לפלס את דרכו, לתמוך בו מלמטה וללטפו מלמעלה.
קחו לדוגמא את תום אקו, מוזיקאי צעיר שאיש לא שמע את קולו עד לפני כמה ימים. מתי בפעם האחרונה חזינו בזמר צעיר שאפילו לא אמר: "אני לא מנסה להסתיר", אלא פשוט לא הסתיר? אחד משלנו, שמביא את עצמו, את שברון הלב שלו, את הפחדים וההתמודדות האנושיות שלו ועוד עכשיו, כשאמנים נקראים לציית לחוק הנאמנות - שמי יודע מה יהיו גבולותיו לגביי נטייה מינית כזו או אחרת בעוד רגע. שמעתי את השיר שפרסם תום בהשמעת בכורה ב-mako גאווה, ועם יד על הלב, אני אפילו יכול לומר שהתרגשתי מהקליפ עצמו. אולי לא מהמילים או מהיכולות הווקאליות של תום, אך ללא ספק מתעוזה ומהחשיבות שיש בו. כשסיימתי להאזין לשיר, קראתי את התגובות אותן תום קיבל, ונדהמתי לזהות כי אלו המטיחים את הביקורות הקשות ביותר כלפיו, הם אלו שלמעשה הייתי בטוח שירגישו ויגיבו כמוני - חברי הקהילה הגאה.
וכמו תום ישנם אחרים וטובים, ששירתו ועדיין משרתים את הקהילה הגאה רק מעצם השתייכותם אליה. הדוגמה המתבקשת כאן היא אמיר פרישר גוטמן - האם באמת פרגנתם לו לפני האסון הטרגי? אני חושש כי התשובה אצל רובנו היא לא.
>> סמלי הסקס של פעם – איך הם נראים היום?
>> נסו את זה בבית: 9 צעצועי מין מיוחדים ללהט"בים
>> מבט מבפנים: סצנת האורגיות של תל אביב נחשפת
קראתי מאמר שהסביר איך אחת מתופעות ההתנהגות הבולטות ביותר של המין האנושי היא הצורך למצוא את מי שהכי קרוב ודומה לך, על מנת לסתור ולשלול את דעתו, ושהסיבה לכך היא למעשה הצורך לשנוא את מי שדומה לך, כי באיזשהו אופן היית רוצה לשנוא את עצמך. רק אם נהיה מלוכדים נוכל לנצח את החושך, רק אם נדע לא לשנוא אף אחד ששותף לאותה הדרך שלנו, נוכל לראות את האור. רק אם ננסה ונצליח שלא לשפוט אף אחד אחר, אולי אז יפסיקו לשפוט אותנו. רק אם נדע לאהוב את עצמנו באמת, נוכל לצפות מאחרים לאהוב אותנו חזרה.