זכויות הקהילה הגאה, יוקר המחייה וחוק הלאום, הממשלה שסיימה וזו שתקום, העובדה שאנשים הפסיקו לענות ל״שלום״ שאתה אומר להם, ולעזאזל עם זה שלא משנה במה אעבוד - לא נולדתי עשיר ובחיים לא אוכל לקנות כאן בית. כל אלו ועוד הובילו אותי לכך שהבנתי כי מוטב שאחשוב על אלטרנטיבה - אליה לא "אברח" אם וכאשר "הסירה תטבע", אלא כזו שבה אוכל להרגיש שאני חי את החיים החדשים, אותם החלטתי שאני רוצה לחיות.
כבר שנתיים שכריסטוף בן זוגי ואני מחפשים דירה לקנות - איפשהו בעולם. לרוב דרך האינטרנט, ולרוב בשעות בהן זוגות בורגניים אחרים נוהגים לשבת מול נטפליקס. לפעמים אנחנו מחפשים גם דרך הרגלים, ככה מצאנו את עצמנו השנה מטיילים לפורטוגל, איטליה, הונגריה, טורקיה, קפריסין ויוון. עמוסים במספרי טלפון וכתובות, עם שטרות בארנק ומיליון חלומות בלב.
במקביל לחיפושים המשכנו לנהל את החיים שלנו כאן - בתל אביב ובבודפשט כפי שעשינו לפני כן, והספקנו אפילו להתחתן. בשלב מסוים הבנתי שיגיע הרגע בו החיפושים שלנו יהפכו לממצאים, ואצטרך להשאיר מאחור דברים שעד היום היו נראים לי כמובן מאליו, אולי אפילו את החיים עצמם כפי שאני מכיר, ואז הרגע הגיע והתפטרתי מהתיאטרון.
"לא משנה לאן אלך, ישראל תמיד תהיה לי בית"
החיפושים המשיכו, ובמקביל המשכנו להכין כל הזמן את הקרקע. השיחות המורכבות עם ההורים החלו, גם עם החברים. אז הופיעו גם השאלות הגדולות כמו מס הכנסה או ביטוח לאומי, ואחריהם הצטרפו הדאגות ה"כביכול שוליות" אך מהותיות וכל כך דומיננטיות כמו: חומוס, בירה מכבי, השקיעה על חוף יפו וכמובן, השפה העברית.
אני אוהב את הארץ הזו - גם כשאני רואה את הפגמים שבה. לעיתים היא מושלמת, ולעיתים היא מאוד לא. לעיתים היא גם גורמת לי להרגיש שאני במעין מרוץ, שנקודת הסיום בו לא באמת קיימת באופק. מרוץ בו אני מוכרח להמשיך כל יום להיאבק, על כסף, על קריירה, על הכרה, כבוד, אהבה וזכויות.
>> לא רק דנה: מצעד הרגעים הכי גאים בתולדות האירוויזיון
>> להרים בזהירות: ערכת הישרדות מנטלית לכמסקס וחגיגות הגאווה
>> "המפקד אמר מול הפלוגה: שלא אחשוב אפילו בצחוק שאתה כזה!"
"יותר טוב שתלך, אנחנו לא צריכים אותך כאן", שמעתי כבר בעבר מאנשים טובים. האבסורד בעיניי הוא שבעיניהם שלהם הם חושבים שהם צודקים - הארץ לא צריכה אותי. אבל אם יורשה לי לומר את האמת, הארץ כן צריכה אותי, כפי שהיא צריכה את כל מי שחפץ לחיות בה. הלוואי והיינו מבינים את זה.