הייתי בן שמונה עשרה כשנבחתי לראשונה לכל בתי הספר למשחק בארץ. עם גוף ששוקל פחות מחמישים קילו, בארון, עם מכתב בכיס על דחיית גיוס עקב "קשיי קליטה" שהפך עם הזמן ל"פטור בריאות", זוגיות ארוכה מאחוריי, אלכוהול, סמים, חצ'קונים על הפנים וכל שאר הסימפטומים שליוו את הגיל ההוא. מצאתי את עצמי מנסה לצעוד את צעדיי הראשונים בעולם הגדולים ללא שום הנחיות של חוברת הסברים. אבל כשאחד ממנהלי בית הספר למשחק אליו נבחנתי, אמר לי באודישן: "תחרמן אותי", הבנתי שבבית הספר שלו לא אלמד.
הלוואי שיכולתי להגיד היום שעצרתי את האודישן באמצע, שנכנסתי חזרה אל תוך נעליי, אספתי את חפציי ויצאתי מהחדר בטריקת דלת, אבל האמת היא שבאותה הסיטואציה מנהל בית הספר הצליח לתעתע בי, ולדקות מספר האמנתי כי הבקשה שלו לגיטימית. שלושה שבועות מאחור יותר קיבלתי את שיחת הטלפון כי התקבלתי ללימודים באותו בית הספר. שמחתי ונרשמתי, ורק כמה ימים מאוחר יותר התחרטתי. התקשרתי לבית הספר ומבלי לספק הסברים, הודעתי על שחרור מקומי מכיתת המשחק שלהם.
על פי הסטטיסטיקה אחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה מינית במהלך חייה וכלל הנראה השתיים הנותרות בחוץ הן כאלו שהחליטו ביודעין או לא, כי הן מעדיפות שלא "לקרוא לילד בשמו" ולהתרחק מהדבקת התווית העצמית של "הוטרדתי מינית". על פי אותה הסטטיסטיקה, רק אחד מכל שבעה גברים מוטרד מינית. "מוזר", חשבתי לעצמי בעודי קורא את הנתונים, מתרגם אותם אל חיי האישיים, אל ההיסטוריה שלי ואל ההווה, אל חברים שלי, אל סיפורים ששמעתי וחדשות שראיתי, והמסקנה שאליה הגעתי אינה מפתיעה: כנראה שכמו הנשים, גם גברים מוטרדים מינית וההבדל היחיד שמרחיק אותם בסבירות הסטטיסטית מהמין השני, היא שגברים, יותר מנשים - מתביישים לומר בקול: "הוטרדתי".
הפעם הראשונה שהוטרדתי מינית
אני זוכר את הפעם הראשונה בה הבנתי שהוטרדתי מינית. ההבנה, שהגיעה כמה חודשים מאוחר יותר, הייתה קשה לא פחות מהרגע עצמו. הייתי בן חמש עשרה, עבדתי בבית קפה בעיר הולדתי, עשר דקות מבית הוריי. הייתי מלצר זוטר ששוכח את ההזמנה של הלקוחות ברגע לקיחתה. הבוס שלי אהב אותי וגם אני אהבתי אותו, אך כנראה שהאהבה שרכשנו אחד לשני הייתה שונה. לא התייחסתי לזה שאני מקבל שבוע אחרי שבוע את אותה המשמרת של חמישי בבוקר, ושהסיבה הייתה בעיקר כדי שאהיה בבית הקפה כשהסחורה תגיע ואתבקש על ידו להתלוות אליו למחסן לפריקת המצרכים. לא התייחסתי לזה שאמנם היה חם במחסן, אך לא הייתה לו באמת סיבה להוריד את חולצתו ולהזמין אותי להוריד את שלי. אבל כן התייחסתי לפעם ההיא, בה הסתובבתי אליו וראיתי כי הפעם מנהל בית הקפה לא רק פשט את חולצו, אלא גם פתח את חגורת מכנסיו. לא רק שהיד שלו לא פרקה את סחורת בית הקפה, אלא החלה לפרוק את סחורתו הפרטית. מבלי לומר כלום, צעדתי צעדים מהירים אל כיוון דלת היציאה ואספתי את חפציי מבית הקפה שבו כף רגלי מעולם לא דרכה שוב.
לקח לי שנים לסמוך שוב על גברים, ובטח לסמוך שוב על מנהלי בית קפה. בדיעבד הייתי רוצה לומר שלמדתי את השיעור שלי ובתחנות מסוימות בחיי באמת ובתמים הרגשתי כך. אבל אם הזמן הבנתי שהרבה יותר קל וברור לי לזהות הטרדה מינית בתור צופה מהצד, אך ברגע שההטרדה מגיעה אל סף דלתי הפרטית ואל המרחב האישי שלי - אני פעם אחר פעם ממלא את פי מים, מרגיש את תחושת השוק, ההלם והפחד, וכשהיא חולפת אני נשאר רק עם הכעס והחרטה.
את לימודי המשחק שלי העברתי בשלום, אף מורה מעולם לא חצה גבול פיזי או רגשי שיכול היה לספק לי אי שקט, אבל אני יכול להעיד שאז כבר פיתחתי מנגנון זהירות והגנה חזק מספיק. להיות שחקן פירושו להיות חשוף, ומעבר לטקסט של המחזאי ולבימוי של הבמאי, זה רק אתה, הגוף שלך, הקול שלך, הרגש והנפש, מה שעברת באותו היום, הזמן שלא היה לך לקפה או לקפוץ בפעם האחרונה לשירותים לפני ההצגה, והציפייה להגיע לג'וינט, לכוס הבירה ולמקלחת שאחריה. אין תפקידים שדורשים מאיתנו לעשות משהו שאנחנו לא רוצים לעשותו ואם יש, כנראה שזה לא תפקיד בשבילנו.
"תשכב איתי ותקבל את התפקיד"
לפני כמה שבועות פגשתי במאי צעיר שהציע לי תפקיד בסרט הגמר של לימודיו. נפגשנו, הוא סיפר את הסיפור וכשאלתי איפה התסריט לסרט, הוא ענה שהוא עדיין בתהליך כתיבה. שלושה שבועות מאוחר יותר, יומיים לפני תחילת הצילומים, ביקשתי מהבמאי את התסריט. הוא שלח לי אותו במייל והדגיש כי אין זמן או מקום לשינויים. ידעתי שעליי לשחק בחור הומו, ידעתי שאני עתיד להצטלם עם תחתונים ואפילו להתנשק, אך כשפתחתי את התסריט הופעתי לגלות שבהוראות הבימוי כתובים דברים שעליהם מעולם לא דיברנו: "בעירום מלא", "קלוז אפ על איבר מינו", "סצנת סקס אלים", "ווייס אובר גניחות של נמרוד" ו"קלוז אפ על פניו של נמרוד בזמן החדירה".
התקשרתי אל הבמאי ואמרתי לו כי אני לא רק מופתע שלא ידעתי על כל אותם הנתונים שלושה שבועות קודם כשרק נפגשנו, אלא שאני מופתע שהוא חושב שאני אמור לקבל בשלווה ובנחת את האמירה "אין מקום לשינויים". הוא התנצל מעט, ניסה להסביר לי בשפתו הקלוקלת ש"השחקן לא באמת מזיין אותך בסצנה, זה רק צריך להיראות כאילו, ואתה שחקן, לא?". "נכון, אני שחקן", עניתי, "אבל הרבה לפני זה אני גם בן אדם". לא הייתה לי שום שאלה או ספק על כך שהסקס על הסט לא יהיה אמיתי, כשם שלא היה לי שום ספק שאת התפקיד הזה לא אשחק.
לפני כמה חודשים בשיא סערת הרשת של הקמפיין Metoo# להעלאת המודעות להטרדות מיניות, החזקתי את עצמי בכוח מלחלוק את סיפוריי האישיים. זה כבר קבור בעבר, חשבתי לעצמי, למה לחטט בפצעים שמנסים כבר במשך שנים להגליד? נשארתי כאילם אל מול מקלדת המחשב, חסר יכולת לשים בחוץ את מה שיכול היה לשמש ולהוות כתמרור אזהרה לאחרים. יכול להיות שהתביישתי, שהשתפנתי, כמו רבים וטובים אחרים. בשבועיים האחרונים צפו תקריות תקיפה מינית של מורים בבית הספר התיכון "תלמה ילין". נזכרתי בעצמי בגיל חמש עשרה, ועל כמה היה מפחיד בעיניי להגיד לכל אדם בעל סמכות: "לא!". התפללתי שעם חלוף השנים משהו השתנה, ושהיום ילדים בני חמש עשרה, מבינים כי החשיבות בלומר "לא", לרוב חשובה יותר מאמירת "כן".
>> הפעם הראשונה שעשיתי סקס אחרי המעבר
>> "רצינו לכבד את משפחת ורסצ'ה כמה שיכולנו"
אין דבר רע או מביש בלומר "הוטרדתי". המטרידים הם אלו שצריכים להתבייש. אלו שחוצים גבולות, אלו שמוליכים אותך שולל, שהופכים אותך לקורבן, שמנצלים, שעושים בך שימוש, בגוף שלך, בנפש שלך. אף תפקיד, ראשי או מוביל ככל שיהיה, לא שווה את התחושה שהיית צריך להקריב עבורו משהו מלבד כישרונך האישי, ולא, אני לא מדבר על כישורים בחדר המיטות.