כשברקע הלהיט Oops I did it again של בריטני ספירס, עלה הקומיקאי העולה נדב הנדלר להופעה המלאה הראשונה שלו בתיאטרון גבעתיים, בלי כיסא אחד פנוי באולם. עוד לפני שהוציא מילה אחת מפיו, רק מעצם הנוכחות שלו, הקהל התחיל לגחך, ולאחר פאוזה ארוכה הוא פצח בסטנדאפ מבלי לעצור והנחית פאנץ' ועוד אחד ועוד אחד, עם טיימינג קומי מצוין ובלי להשאיר רגע אחד להסדיר נשימה.
אבל בזמן שהרוב המוחץ של האנשים באולם נהנו מכל רגע, כולל מהעקיצות של הנדלר (35, אבל מתעקש ש-25) ליושבי השורות הראשונות, במרכז האולם ישבו בני זוג דתיים, הגבר עם כיפה שחורה והאישה עם כיסוי ראש, ששקעו יותר ויותר בכיסאות ככל שהמופע התקדם. אולי זו הייתה הנוכחות ההומואית הלא מתנצלת של הנדלר, אם כי התוכן של המופע לא היה מיני כלל וכלל.
בשיחה עם הנדלר, לקראת הופעתו המלאה השנייה בתיאטרון גבעתיים (יום חמישי, 22.5), הוא מעיד כי עד כה הקהל הדתי בהופעותיו דווקא היה מהמפרגנים ביותר. "הזוג הזה לא מייצג. יש לי המון קהל דתי מדהים בהופעות", הוא מספר ומדגיש שדווקא הקהל החצוף ביותר שניסה לשבש לו הופעות לא מגיע מהמגזר המדובר. "אני גם לא מוכן להיות סטנדאפיסט רק של הקהילה. אני סטנדאפיסט גיי שמדבר על זה בצורה חופשית ואפילו מחצין את זה על הבמה - אבל אני רוצה לדבר לכולם". 
ואכן, יש פער בין הדמות שפגשנו על הבמה וגרמה לנו להיקרע מצחוק, לבין האדם שמתיישב מולנו בבית קפה קטן ברמת גן. בשיחה אינטימית הכרנו אדם שקט, שקול, רציני ועמוק, אך כשהוא על הבמה הנדלר הופך לצעקן, המוני ואפילו מרושע לעיתים. "כן, זו הדמות", הוא מאשר. "זה מאוד שייד, ז'אנר שפה בישראל לא כל כך עושים, או לא ככה. יש דאחקות שסטנדאפיסטים עושים כאן שהן נורא ספציפיות. בשייד יש משהו שהוא נורא אגבי - אתה זורק משהו וממשיך הלאה. זה ההומור שלי ובהתחלה לאנשים הייתה ממש בעיה עם מה שאני עושה".
אולי זו העוקצנות המרושעת ואולי זו בכלל הנוכחות ההומואית הלא מתנצלת, אך הנדלר זכה לתשומת לב רבה ברשתות החברתיות בעקבות מספר סרטונים שבהם אנשים שישבו בקהל הפריעו לו במהלך הופעה והעירו הערות הומופוביות קשות. הנדלר לא נרתע, הוא חושב וגם עונה מהר, ולרוב אלו שהעזו להתפרץ מצאו את האומץ גם להתנצל בפניו לאחר ההופעה. "זה רק עושה לי סרטונים יותר טובים והופעה יותר מצחיקה", הוא אומר. "אני מקבל את זה באהבה".
למעשה, ההומופוביה של הקהל היא זו שהולידה את הדמות שמגלם הנדלר מלכתחילה. "הייתי בן 31, אחרי השתתפות בתוכנית ריאליטי, והופעתי בפעם הראשונה במרתון של הקומדי בר. דיברתי בקול האמיתי שלי, בלי מניירות מיוחדת", הוא נזכר בתחילת הדרך כסטנדאפיסט עצמאי. "באחת ההופעות הראשונות מישהו צעק משהו כמו 'מה זה ההומו הזה'. אמרתי לו 'סליחה, לא זיהיתי אותך מקדימה' והקהל צרח מצחוק. זה היה הרגע שבו נולדה הדמות הזאת של ההומו המרושע - הוא הפך לאלטר אגו שלי".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
למרות שהוא מתמודד עם כך בגבורה, הנדלר מודה שהוא נתקל פעמים רבות בהומופוביה כשהוא על הבמה. "בדרך כלל הקהל מגן עליי, אבל אני לא צריך את זה כי הפה שלי מגן עלי מצוין", הוא אומר. "לפעמים הקהל התחרפן ודרש להעיף מישהו, היו גם כאלה שיצאו באמצע ההופעה או קיללו אותי. היה אחד שאמר שהוא ירביץ לי. אבל אני מאמין שזה בגלל שאני נוגע באיזה עצב מסוים. הם בטח אנשים שלא סגורים על עצמם".
דמות ההומואית הרעה הזו, שעוקצת את הקהל - היא לא עלולה לפגוע בתדמית של הקהילה?
"אני דווקא חושב שהיא מחנכת. גם אם מישהי מגיעה עם דעות קדומות, היא יוצאת אחרת. אני אף פעם לא משפיל אנשים, זה גם תמיד נעשה באישור שבמבט, וזה תמיד עם קריצה. בסוף באנו לעשות קומדיה".
היו גם רגעים קשים?
"ברור. הייתה הופעה שאנשים סובבו את הכיסאות והפנו לי את הגב. התעלמו ממני. התחלתי לנהל שיחה עם עצמי ובדקתי חומרים חדשים. חיבקתי את ההתרסקות הזאת, כי בלי להתרסק אי אפשר להצליח".
אתה לא חושש שיום אחד יפגעו בך?
"זה יכול לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו. תשמע, אני אף פעם לא אומר מילים בוטות וגסות בהקשר הומואי. אני תמיד מדבר בעקיפין וזה עובר. הדרך להגיע לכולם זה לרמוז, ככה אפשר להגיע לעוד קהלים. רוב החומרים שלי הם לא על ההומואיות שלי. יש לי פתיחה ארוכה שעוסקת בזה, אבל אני מדבר על המשפחה שלי, האחיינית, על ניתוחים פלסטיים - אני מדבר על המון נושאים".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
ההומואיות נוכחת שם גם מבלי לדבר עליה.
"אני לא מביא את ההומואיות שלי ממקום woke, תרבות הפוליטיקלי קורקט מוגזמת. אפשר ורצוי לצחוק על הומואים, גם סטרייטים יכולים וצריכים לעשות את זה. לא צריך להתרגש מזה ולא לעשות מזה ביג דיל. ברור לי שברגע שאני עולה לבמה מסתכלים עלי ואומרים 'מה זה התוכי הזה'. אבל זה טוב - ככה אתה שואב את כל האוויר מהחדר. כמו ג'ואן ריברס ז"ל".
היא ההשראה שלך?
"היא מכונת ירייה של פאנצ'ים ומרושעת, אבל אוהבים אותה. כי היא צוחקת על עצמה, ואז גם על כולם. היא המלכה, אני מעריץ אותה ושואף להיות עשירית ממה שהיא הייתה".
"רוצה לדבר לכל אלה שאמרו לי שאני לא אעבור להם חלק בגרון"
הנדלר נולד וגדל בהוד השרון, שבה הוא חי גם כיום, אם כי ניתן למצוא אותו לא מעט ברמת גן, אצל בן זוגו מזה קצת יותר מחצי שנה. הוא מתאר ילדות מאושרת שקיבלה תפנית לקראת שנות ההתבגרות, אז חלחלה ההבנה שהוא "שונה".
"עד גיל 8 הייתי ילד מתוק ושמח כמו מוגלי קטן. אחר כך אתה קולט שמשהו שונה, אבל אתה לא מבין מה. כולם רואים את זה עוד לפניך, אבל רק עם ההתבגרות המינית אתה מגלה", הוא אומר ומספר על שנות התבגרות קשות. "הייתי דחוי, הייתי נראה רע והלכתי מכות בבית הספר בכל הפסקה במשך שנים. בחטיבה כבר הפסקתי להגיע והייתי בא רק למבחנים, כי התביישתי לצאת מהבית".
היה משהו שהציל אותך בתקופה הזאת?
"הבריחה שלי הייתה הומור. הייתי מצטט את 'ארץ נהדרת', 'רק בישראל', 'שידורי המהפכה'. הערצתי את אורנה בנאי ואת טל פרידמן. אבל לא הייתי מסוגל להופיע, בקושי הצלחתי לצאת מהבית. הכרתי אנשים דרך פורומים וישראבלוג. הייתי ילד עזריאלי, לא ילד סנטר - שם מצאתי את המקום שלי וככה התחברתי לאנשים". 
הנדלר מתאר התבגרות שבה התמודד לא מעט עם תחושת הערך והביטחון העצמי, בדגש על המראה החיצוני, שקיבלו חיזוק רק לאחר שהקדיש לכך לא מעט מאמצים. "רואקוטן, דיאטת השמנה, ניתוח אף, יישור שיניים, הכל הכל הכל", הוא אומר. "פתאום לא הרגשתי מכוער יותר".
יכול להיות שהייתה זו תקופת הנעורים הזו שהובילה אותו, במידה מסוימת, לפתח חיבה עזה לאסתטיקה גופנית ובריאות. "אני נזיר", הוא מבהיר. "אני לא שותה, לא מעשן ולא עושה סמים. ראיתי מספיק חבר'ה יפים שמתו מסמים. תמיד עם קרם הגנה, בוטוקס התחלתי בגיל 32. אני מתייחס לגוף שלי בכבוד - תזונה , ספורט הכל. אני גם שיפוטי לפעמים כלפי אחרים, אבל זה בא מדאגה".
מתי עובר הגבול? זו לא אובססיה?
"לפעמים. אני נורא מודע לעצמי ונזהר לא לשנות את עצמי יותר מדי, אבל גם נזהר לא להזניח. זה עוזר לי להתמודד עם דעיכה פיזית שמגיעה בשנות ה-30. בגיל 31 הייתי בשיא ואז פתאום הגוף לא משתף פעולה, הרגשתי שהגוף מתחיל לבגוד בי. לא הצלחתי לשמור על הרזון, על המראה".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הנדלר מספר שלעולם לא היה לו רגע שבו הוא יצא מהארון מול ההורים, משום שהם תמיד ידעו והוא מעולם לא ניסה להסתיר זאת. "הבנתי בגיל מאוד צעיר. היו לי חברות פה ושם כדי להוכיח לעצמי שאני לא הומו, אבל הוכחתי לעצמי שאני הומו מוחלט. בגיל 15 כבר היה לי בן זוג ראשון", הוא נזכר. "אחותי אמרה לאמא שלי שאני הומו כשהייתי בן 6, אז פשוט חייתי את זה. בגיל 22, אחרי פרידה קשה, בכיתי באוטו וכשחזרתי הביתה הם הכריחו אותי לדבר על זה. ישנתי ביניהם במיטה כמו ילד. זה היה רגע מרגש".
במהלך השירות הצבאי בתור חובש קרבי בשריון, הנדלר לומר לדבריו "למנן" את ההומואיות שלו. "לא כדי להסתיר, אלא כדי שיהיה לי קל בעולם", הוא מסביר. "כולם ידעו, אבל רציתי שתהיה לי שליטה. זאת הייתה דרך נוספת לשרוד".
לאחר הצבא הנדלר לומד בית הספר למשחק "בית צבי", וכיום, עשור לאחר שסיים את לימודיו, הוא עצמו מלמד שם את הסטודנטים פיתוח קול. "ההוראה שומרת עלי שפוי, כי זה להתעסק באנשים אחרים ולא בעצמי", הוא מספר. "אני אוהב ללמד לא פחות מאשר להופיע. זו שליחות מבחינתי".
עם סיום הלימודים מתאמץ הנדלר להשתלב בתעשייה המקומית, אבל מספר על אכזבות רבות, תפקידים מינוריים לא מספקים, והיעדרות של הגשמה עצמית. התפנית הגיעה לאחר שאימץ את הדמות שיצר, רעיה סינגר, וזכה לזמן מסך בתוכנית "גוט טאלנט". "מצחיקה, מוגזמת, פסיכית", הוא מתאר את הדמות שמלווה אותו כבר שנים והביאה לו באז גדול, עוקבים ולא מעט הופעות. 
לאחר כמה שנים, בחסות קורונה, הנדלר מבין שהגיע העת להמציא את עצמו מחדש. הוא צובר אומץ, לומד סטנדאפ אצל אמיר בן סירה ואורי ברויר ומתחיל לכתוב הופעה. הפריצה האמיתית מגיעה במקרה: ביום הולדת של חברה הוא פגש את יעל רופא מהקומדי בר שנטעה בו את הרעיון להופיע במועדון. דורון פרידמן, הבעלים, נתן לו הזדמנות.
הדמות המרושעת שנולדה בהופעותיו הראשונות, הפכה לצינור שדרכה הוא מצליח להדהד את קולו. "בהתחלה הייתי גס מאוד, אבל הבנתי שאני לא רוצה לדבר רק לגייז או לתל אביבים. רציתי לדבר לפריפריה, למבוגרים, לאנשים דתיים. רציתי לדבר לכל אלה שאמרו לי שאני לא אעבור להם חלק בגרון", הוא אומר, ומספר על הקהל המגוון שמולו הוא מופיע היום. "אני מופיע גם בפני קהל דתי, מבוגר וגם בפני נוער, ומתאים את עצמי ואת המופע לקהל. אני מאמין שאני לאט לאט מפצח את הנוסחה, ומקווה שאצליח להיות גם גשר".
אז יש מקום בישראל לסטנדאפיסטים הומואים. זה אומר שאתה ממליץ לאלו שבארון לצאת ממנו?
"פעם הייתי אומר שכן, אבל היום לא. זה לא מתאים לכולם. לדחוף מישהו לצאת מהארון בכוח זו טעות, זו יכולה להיות טראומה קשה. חבל לי בשבילם, כי זו לא דרך לחיות לתחושתי, אבל זה התהליך שלהם. המסר הכי היחיד שלי זה תהיו מי שאתם - תנו לעצמכם את הזכות לטעות, להתרסק ולנסות שוב. זה חלק מהדרך".