"אף אחד לא רוצה לשמוע על המיניות של אמא"

"להיות ישראלית זו עוצמה, אני לא מכירה טקסט כזה בעברית", פוסקת נועה רווה, בת זוגה של האומנית הבין-לאומית הישראלית-אמריקאית עטורת הפרסים מרים כבסה, בשיחה עם mako על החגיגה הכפולה שהן מציינות בימים אלה: תרגום ספרה של רווה לאנגלית וכניסתו המיידית למקום הראשון בקטגוריית הספרות הלסבית של אמזון, מתוך כ-40 אלף כותרים, והשקת ביתן של כבסה ביריד האומנות היוקרתי "צבע טרי". 

"הספר מדבר על חופש והוא לאו דווקא מיועד ללסביות", אומרת רווה בגאווה. "הטקסט אומנם מאוד ספציפי 'אישה', אבל זו שיחה שכולנו יכולים לנהל על הגוף. זה כלל לא משנה עם איזה גוף אנחנו באות במגע כי אנחנו עדיין בתוך הגוף של עצמנו", היא ממשיכה להתפייט ומספרת כי לא מעט גברים מתחברים לטקסט והרבה הומואים מפרגנים לה עליו. "הקריאה בספר אינה תלויה בנטייה המינית". 

חזותה האנרגטית מחד והשלווה החייכנית מאידך לא מרמזת לרגע שמדובר באשת קריירה מצליחה שגם מגדלת 3 ילדים יחד עם זוגתה, שאיתה היא מבלה את כל שעות היממה. מי שמתאמץ לצלול לעומק הבשר הלוהט בפסקאות החושניות שכתבה בספרה "פרא אישה", תיחשף גם היא למלוא פלאי מערכת היחסים הייצרית בין השתיים, במקצב ייחודי וזרם מילים כמעט מוזיקלי.

ממש כפי שבת הזוג כבסה יצרה "שפה אומנותית" משלה באמצעות אומנות נשית ונשימתית, איתה טיפסה לפסגת האומניות העכשוויות בעולם, כך רווה משתמשת בשפה העברית במעין מחול, ולקוראת אשר מופגזת באהבה ויופי לא נותר אלא לרצות לפצוח בריקוד. שתיהן נשים בשנות ה-50 לחייהן, עוסקות ביצירה בנשיות ולא מפחדות לשים הכל על השולחן - את התשוקה, את הפחד ואת התעוזה.

הטקסט כתוב בעברית במעין ניגון. איך מתרגמים דבר כזה לאנגלית?
"באמת עברנו מספר מתרגמות ומתרגמים. בניסיון הרביעי נבחרה המתרגמת המוכשרת שרון הולמבר, ובאמת הנה התרגום העפיל מתוך 40 אלף כותרים למקום ראשון באמזון בשתי קטגוריות של ספרות לסבית, זאת משום שיש פה משהו שהוא מעבר לארוטיקה", מתגאה רווה, וכבסה קוטעת אותה בהתרגשות: "ואתמול חתמנו סופית עם הוצאה שתתרגם את הספר לאיטלקית! אנחנו רוצות להפיץ את הספר הזה בכל העולם".

הדינמיקה בין השתיים קצת מעוררת קנאה ונראה שהן חיות את החלום. מפעל החיים של היצירה של שתיהן כה מדוקדק שהן לא עושות מיקור חוץ לאף אחד מהאלמנטים ביצירה ומנהלות הכל עד לפרט הקטן ביותר, כולל הפונט בעמוד וסוג הנייר. בשל כך הן אף ייסדו בעצמן את הוצאת "מלכה", שהוציאה לאור את הספר, ואת ההפצה הן עושות ללא השחקנים הגדולים בשוק - מבחירה ובכוונת תחילה. את דימוי עטיפת הספר עיצבה כמובן מרים, וניתן אף לרכוש הדפס חתום וממוספר.

היצירה של האחת כמו משלימה את היצירה של השנייה, ובכל מדיום שבו כל אחת מהן בוחרת ליצור ולהביע, אם בטקסט או בדימוי ויזואלי, שתיהן עומדות חשופות לב ומציגות פיתולים חושניים של אהבה ויופי. במדינה שמרנית עם מנטליות של עיר קטנה, חשיפה שכזו היא לא תמיד דבר פשוט. בנוסף, לחיות, לעבוד וליצור יחד, ועוד גם לגדל שלושה ילדים נשמע כמו פול טיים ג'וב.

כבסה מציינת כי היצירה של שתיהן מתכתבת אחת עם השנייה כי שתיהן מאוד פיזיות ביצירה ושתיהן עוסקות בחופש. "הציור שלי הולך ומשתכלל ככל שאני חופשיה יותר", היא מרחיבה, ורווה קוטעת אותה ואומרת שזה קשור לתפישה הקווירית של העולם. כשאנחנו מבקשים הסבר, רווה משיבה: "אם העולם הוא פטריארכלי, שיודע לריב להילחם ולדכא, אז זה המקום לתת הכי חזק את החופש, האהבה, השחרור, קבלה, הכלה". כבסה מוסיפה: "זה גם משחרר מהתפישות המגדריות המקובעות של איך גבר צריך להיות ומה תפקיד האישה. זה להרחיב את הגבולות".

"אני רוצה שכולם יעשו אהבה ויחגגו את מי שהם"

בתחילת הקריירה של כבסה בשנות ה-90, כך היא מספרת, לא היו אומניות גאות שביטאו את נטייתן המינית. "לא קורין אלאל המנוחה ולא יהודית רביץ, ולי זה היה נראה הכי ברור וטבעי בעולם", היא מספרת. "אני זוכרת את הפליאה של אנשים שראיינו אותי על כך שאני מרוקאית לסבית. ואני אף פעם לא הבנתי מה הבעיה. אני התברכתי בזה שגם ההורים שלי בחיים לא התייחסו לזה בצורה מוזרה. כשהכרתי את נועה, וכל כך התאהבתי בה, בחוכמה, ביופי ובאיכויות שלה, הבנתי שהחיים והיצירה והיצר זה הכל מקשה אחת. זה האולטימטיבי. אחרי כמה חודשים יחד העזתי ואמרתי לה 'ממי תעזבי את העבודה ובואי תעבדי איתי'. זה היה קצת קפיצה למים עמוקים כי יש משפחה ויש אחריות, אנחנו לא בנות 20. אז קפצנו למים וגדלנו והתחזקנו מזה".

רווה קוראת לכך, בהיעדר מילה אחרת, גישה "הוליסטית". "גישה שמאוד מחברת ומחוברת שגורסת שביחד אנחנו יותר משתיים", היא מסבירה. "אנחנו יכולות להגשים אחת לשנייה את החלומות וכל אחת את החלומות שלה, ולבנות יחד עוד ועוד קומות בבית החלומות הזה. זה מעצים לעבוד יחד, לחזור הביתה ולבשל יחד, וכל דבר מזין את השני".

אז איך מתמודדים עם חשיפה כזו, של תכנים מיניים?
רווה: "אני חושבת שזה חלק מהאג'נדה שלנו. חלק מהמהות היא להגיד 'אין לי במה להתבייש לא עשיתי שום דבר רע'. להיפך - אני מדברת אהבה - אני רוצה שכולם יעשו אהבה ויחגגו את מי שהם, ואת התשוקה שלהם. כל התחושה של הדיכוי של החברה שאנחנו חיים בה – אז הספר הזה זו ההתנגדות שלי".

לשאלה האם הן לא חוו תגובות קשות, כבסה עונה שהיא לא קוראת טוקבקים וכי יש לשתיהן ביטחון ביצירה שלהן. "אם אני שואלת כל הזמן אם אוהבים אותי אז אני כל הזמן חשופה, אבל אנחנו גם באות לתת מתנה - הציור שלי, הכתיבה של נועה - זה בא לתת משהו, שאולי לפעמים קשה לקבל אותו כי זה נורא חשוף ואמיתי".

רווה מדגישה כי הן מגדלות ילדים בני 10, 13 ו-17. "שתי בנות בגיל ההתבגרות וילד שעוד רגע נכנס לגיל ההתבגרות, ואני מודעת לזה שאף אחד לא רוצה לשמוע על המיניות של אמא, ואני גם אחראית לזה", היא אומרת. "לכן באמת חו"ל הוא קהל שאנחנו בוחרות להתמקד בו, עם הצלחה כבירה באמזון, אבל בארץ זו שמועה מפה לאוזן, ומופץ על ידנו לחנויות בוטיק בלבד, מתוך החלטה מודעת ומחשבה על הילדים".

גרתן בחו"ל אך חזרתן ארצה. לא מאתגר להיות אומנית ישראלית בימינו?
כבסה: "אני רואה את האחריות שלנו כזוג נשים, לסביות, ישראליות, ואני לובשת את האחריות הזאת עם הרבה הוד והתרגשות. אני לא לובשת את זה כמו שכפ"צ, אלא כמו בגד מפואר שזכיתי בו, אז היחס שלי לזה הוא של גאווה עם אחריות. כלומר, אם המצב בארץ הוא שהתנאים קשים, אז התפקיד שלי בתור מישהי שמביאה יופי לעולם הוא לתת את המתנה של התקווה, כי אסתטיקה מחזיקה את המהות של האושר. דברים שנותנים השראה הם ניצוצות, אז אני מייצרת את הניצוצות, וזו זכות".

היא ממשיכה ומוסיפה שכיום היא מרגישה שהקהל הישראלי זקוק לכך עוד יותר. "אנחנו עובדות ועושות יותר. האנרגיה של היצירה מטורפת, אנחנו משתתפות ביריד האומנות הגדול ביותר, 'צבע טרי', עם ביתן משלנו, P8, ומבחינתי זו כמו תערוכה במוזיאון מומה בניו יורק. פעם אחרונה שהשתתפתי, לפני שנתיים, פגשתי עשרות אלפי ישראלים שמתעניינים באומנות שלי, אז אני חלק מהתרבות הזאת ואני ממשיכה להיות בנתינה הזאת. גם הספר של נועה הוא כזה".

רווה מסכמת ומדגישה כי הספר מדבר על חופש תודעתי. "יש כרגע כמיהה עמוקה לזה", היא אומרת. "אמש חזרנו מניו יורק, שם בילינו עם חבורת לסביות מדהימות, כל אחת יותר קליברית מהשנייה - קולנוענית, גלריסטית, רופאה, חבורת נשים וואו. להיות ישראלית זו אנרגיה מאוד חזקה. זה לא שאנחנו באות בשם הכיבוש, בישראל יש המון צדדים וקולות וחשוב להשמיע את הקולות האלה". 

כבסה מוסיפה כי הן דואגות להשמיע את הקולות האלה בחוגי האומנות בניו יורק ורווה משלימה אותה: "לא כולם woke ופרו-פלסטינים. יש מורכבות ויש מקום בתוך המורכבות הזאת. אנחנו מאוד גאות שם. לא מתכווצות. זה לא בא בקלות אבל זו העבודה שלנו".