בעידן שבו משכב זכר נמצא מחוץ לחוק ולצאת מהארון היא לא אופציה, על האמן ההומו להיות אניגמטי ומחתרתי ועדיין איכשהו להגיע לאוזן הציבורית. זה נעשה בשתי דרכים: או שהאמן יהיה בארון וישחק במעורפל עם המשמעות של המילים, או לתת לדיווה גדולה מהחיים לשיר ולתת הקשר חדש שנשמע כמו שיר הטרוסקסואלי לחלוטין. וכך היה.
במילותיהם של כותבים להט"בים כדוגמת יעקב גלעד האגדי ובקולן של דיוות הפופ הגדולות ירדנה ארזי, ריקי גל, גלי עטרי, שולה חן ורבות אחרות, שוחררו לאוויר העולם המנונים גאים שעד היום מלווים אותנו. בין אם במכוון או במקריות, משוררים נתנו לדמויות נשיות לשיר שירי אהבה שנכתבו לגבר. כי כשמשורר כותב על משיכתו לגבר זה לא חוקי, אבל כשירדנה ארזי שרה "עוד נגיע" על ימים שנדע אהבה וגאווה זה נורמטיבי לחלוטין, וכשריקי גל שרה "ילד אסור ילד מותר" על ניסיון התאבדות של נער המכונה "בן חורג של אלוהים" זה עובר את הקאט ברדיו.
מאז ומתמיד הגייז אהבו דיוות הגדולות. הקאמפיות, השיער הגדול, הגרנדיוזיות והנשיות - את כל אלה מצאנו בדיוות הפופ ומאוחר יותר בהתעצמות סצנת הדראג. אבל מתחת לפאות הענק והאישיות הגדולה מהחיים הסתתרו המנונים גאים, שהיום אפשר להסתכל אחורה ולקרוא להם מחאתיים ומחתרתיים. מי שהומו ידע בדיוק מה עומד מאחורי כל שיר, אבל לאוזן הסטרייטית הממוצעת – זה עוד שיר "רגיל" לחלוטין.
במקביל מתחילה לשגשג בתל אביב סצנת מועדונים גאה של ממש. הקהילה הגאה לא התאגדה במחאות, אלא במרחבים כמו אלנבי 58 ומועדון התיאטרון, שהפכו למוקדי עלייה לרגל של הקהילה הגאה.
בשנת 1979, די-ג'יי צעיר ולא מוכר בשם עופר ניסים מגיע לראשונה לתקלט במועדון, אך הוא נזרק ממנו די מהר. כמה שנים אחר כך צובר עדת מעריצים קטנה וחובר למפיק חיי הלילה האגדי שמעון שירזי ונקשר לדמויות מפתח בתעשיית המוזיקה הישראלית. ההומואים מתים עליו, אבל הקהל הרחב עוד לא מכיר אותו. יעברו עוד כמה שנים עד שהאמן הצעיר יפתח בפרק ב', בפרויקט "עופר ניסים מציג את דנה אינטרנשיונל" - צמד שישנה לעד את תעשיית המוזיקה הישראלית.
השנה היא 1993 וזמרת חדשה עם מספר להיטי ענק מאחוריה מגיעה לראיון בערוץ 2 הנסיוני. "אם היו פה עוד אנשים הם גם היו מוחאים כפיים", מציין בהומור מגיש התוכנית "להיט בראש", רון לוינטל, לזמרת הלא מאוד מוכרת, לאחר שביצעה את להיט המועדונים שלה, "סעידה סולטנה", לצד המפיק המוזיקלי הצעיר על הקלידים - עופר ניסים. היא בכלל חששה שיחשבו ששמה הוא באמת סעידה, אבל אז הגיעה לראיון שבו הציגה את שם הבמה שלה - דנה אינטרנשיונל.
בניצוחו האדיר של המפיק המוזיקלי עופר ניסים השיר הגיע למצעדים בכל רחבי העולם, כולל מצעד שירי הדאנס בארה"ב. אינטרנשיונל הייתה בתחילתה של קריירת ענק בינלאומית וסירבה לעזוב את המצעדים הישראליים או את התודעה הישראלית, כשלכל אורך הדרך היא מתראיינת ומסבירה בדרכי נעם מה זה בדיוק אומר "להיות אישה טרנסג'נדרית".
מהרגע שהפך "סעידה סולטנה" ללהיט, התעורר בישראל רנסנס טרנסג'נדרי ודנה הפכה לאמא הרוחנית של דור חדש של מוזיקה קווירית ולא מתנצלת, שמתחילה לכבוש את ישראל. ביזארית אך נשית, מבלבלת אך ברורה במסריה, קומית אך בו זמנית עמוקה. בין אם מדובר בעשרות להיטיה ("אני לא יכולה בלעדיך", "דון קיחוטה", "לילה טוב אירופה", "נוסעת לפטרה"), או בדור חדש של אמני דראג כמו בנות פסיה וזמרות טרנסיות שצעדו בעקבותיה כמו ניקה וג'ואל, אי אפשר היה לברוח מההשפעה של הדיווה.
תעשיית המוזיקה הגאה כבר לא מסתתרת מאחורי מסרים קריפטיים שנכתבו על ידי אמנים גאים לדיוות פופ גדולות, אלא יוצאת החוצה ומביאה עמה רנסנס מיינסטרים גאה לחלוטין, כשפנים גאות מלוות את השיר. הלהט"ביות הופכת להיות הרבה יותר מפורשת. שירים כמו "איתו לנצח" של להקת קרח תשע חודרים ללב המיינסטרים, על אף הביקורת על עיסוקם הישיר בהומוסקסואליות. "ציירי לך שפם" של נוער שוליים, העוסק בתהליך שינוי מגדרי מאישה לגבר מדורג במקום הראשון של מצעד הפזמונים העברי של רשת ג' כבר ב-1990, והלהט"ביות מתחילה לתפוס מקום מפורש ברדיו הישראלי.
עד אותם ימים נכחו אקטים גאים מוצהרים שאי אפשר שלא לציין - היוצרת אליוט שייסדה את "פוליאנה פרנק" והצהירה על עצמה בריש גלי כלסבית הרבה לפני כל אחת אחרת, ולאחר מכן להקת "המכשפות", שהייתה בעלת נוכחות לסבית מבלי לציין זאת באופן מפורש. הקול הלהט"בי היה נוכח, אבל הגושפנקא הקווירית הראשונה נחתה עם הפיכתה של דנה לאחד הקולות המרכזיים והבולטים בתעשייה המוזיקה הישראלית.
משב רוחה המרענן של אינטרנשיונל התחיל לצבוע מחדש את הנרטיב של הקהילה, בתהליך שנמשך עד הימים שאחרי אירוויזיון 1998. ממקום מוכה, עזוב, מוקצה ודחוי, הסיפור הישראלי הגאה קיבל לפתע טוויסט חיובי, שהפך עם הזמן למה שאנחנו קוראים היום "פוראח". אנחנו לא עצובים יותר - אנחנו מרימים. ועם שינוי התדמית הזה הגיעה גם דמותו של "ההומו התל אביב", זה שתמיד שמח וטוב לו.
זכייתה של אינטרנשיונל באירוויזיון מוציאה את הקהילה הגאה בישראל לכיכר רבין ולהט"ב ברחבי העולם חוגגים את ניצחונה של הזמרת הטרנסג'נדרית הראשונה בתחרות המוזיקה האירופית. חודש לאחר מכן התקיים מצעד הגאווה הראשון בחסות עיריית תל אביב ולאחריו התחוללו בעיר "מהומות וויגסטוק", שהראו גם לרשויות שאנחנו כאן ולא הולכים להיעלם לשום מקום. לראשונה, הקהילה הגאה בישראל מרגישה שיש לה כוח, ומאז התקיים במצעד מסורתית בכל שנה, כשהדבר היחיד שהצליח לעצור את הקהילה היה איזה נגיף עם שם של בירה.
שנה לפני תחילתה של המהפכה הגאה בישראל פורץ לתודעה הישראלית האמן עברי לידר עם אלבום הבכורה "מלטף ומשקר", שבו ברור לחלוטין מה האמן מנסה להגיד, למרות שהוא לא אומר זאת ישירות. רק לקראת השקת האלבום השלישי לידר חושף את נטייתו המינית. עד אז לידר הספיק להופיע במצעדי גאווה ולשחרר להיטים שעסקו בגאווה באופן גלוי, כמו "מרי לנצח" או "אף אחד משנינו", או שירים שפנו מפורשות בלשון מעומעמת למושאי אהבה, כמו "תמיד אהבה". "מי שקורא את הטקסטים שלי ומקשיב לשירים, כבר מזמן היה צריך להסיק את המסקנות לבד", אמר לידר בראיון היציאה מהארון שלו אי שם ב-2002.
וכך החלו ארונות האיי-ליסטרים להיסדק. הרוקרית האגדית קורין אלאל יצאה מהארון ב-2001 וב-2004 אלבומה הראשון של רונה קינן יצא ב-2004 עם טקסטים לסביים מובהקים. הזמר אדם המנוח וחבר להקת היי-פייב לשעבר אמיר פרישר גוטמן ז"ל יצאו מהארון ב-2007, וחשדות סביב זהותם המינית של מוזיקאים כמו יהודה פוליקר, יהודית רביץ, שרית חדד, הראל סקעת ואחרים מתחילים לעלות בציבור. ספקולציות על המשמעות האמיתית מאחורי המילים "רוצה להיות חופשייה" עולות, לצד לחץ על אמנים לצאת מהארון, אם כי הוא לא אגרסיבי מספיק כדי לדחוף את כולם לדבר על זהותם המינית.
בתחילת המילניום פורץ לתודעה הצמד הנרי וניקה, שזוכים להצלחה מסחררת במועדונים וגם המיינסטרים הישראלים. תחילה הם משחררים את Finally שהופך ללהיט ענק, ולאחר מכן "על המסך שלי" משמש בתור שיר הנושא של הדרמה היומית האייקונית "טלנובלה בע"מ". עד שהצמד משחרר את החידוש לשיר "בגידה" של ריטה, הנרי וניקה הופכים לתופעה גם בפריפריה ומופיעים בכל רחבי הארץ, על אף הזהות הטרנסית של ניקה.
במקביל, המפיק המוזיקלי שפרץ עם דנה אינטרנשיונל, עופר ניסים, ממשיך להתחזק ולבסס עדת מעריצים נאמנה שעוד תלווה אותו עשורים קדימה - מליין ה-FFF האגדי של המפיק ואיש חיי הלילה שמעון שירזי ועד ליין ה"פוראבר תל אביב" שהקים ביחד עם אוהד חיים. ניסים חובר לזמרת הווקאליסטית מאיה סימנטוב, משחרר להיטים בינלאומיים כמו Alone ו-First Time, lone, זוכה בתואר "תקליטן השנה" שלוש שנים ברציפות, מדורג במקום ה-29 ברשימת 100 הדי-ג'ייז הטובים בעולם של DJ MAGAZINE הבריטי ופורץ גם לתודעה העולמית.
התחושה הכללית היא שהכל משתנה לטובה, וכך גם אופיה של המוזיקה הלהט"בית. האמנים כבר מחוץ לארון ולא מסתפקים במסרים עמומים, אלא שרים לראשונה במישרין על להט"ביות ואהבה גאה. האביב הגאה הזה נמשך כמה שנים טובות, עד שאסון נורא אחד מזכיר לקהילה הגאה שהמאבק רחוק מלהסתיים ומצליח להפוך את הקול הגאה לזועם, תקיף ולא מתנצל יותר מאי פעם.
בתחילת אוגוסט 2009 פרץ אלמוני חמוש לברנוער בתל אביב וריסס לכל עבר. הוא רצח שניים, המדריך ניר כץ ז"ל והנערה ליז טרובישי, ופצע 1 נוספים, ביניהם חן לנגר ז"ל, שהלך לעולמו ב-2020. הפשע המחריד, שגרם לאאוטינג של הנוכחים בפיגוע, מילא את הקהילה הגאה בישראל באימה והוציא את חבריה לרחובות לזעוק את זעקתה.
מאותה הנקודה, הקהילה הגאה סירבה לעמוד מנגד ולספוג את השנאה, והחלה להיות אקטיבית יותר מאי פעם. הלחץ על סלבס ודמויות ציבוריות לצאת מהארון הפך לאינטנסיבי יותר, ועד סוף אותה שנה יצאה המוזיקאית האגדית יהודית רביץ מהארון. סולן להקת "בנזין" לשעבר והזמר-יוצר יהודה פוליקר עשה זאת אחריה ב-2010, וגם הראל סקעת, אם כי אותן יציאות מהארון זכו לתגובות מעורבות בשל דבריהם המעורפלים של האמנים.
עם יציאתם מהארון של הכוכבים האהובים, גם הסטרייטים פחות חוששים לשתף פעולה עם הקהילה הגאה ובפרט עם מצעדי הגאווה התל אביביים. השנה היא 2013 וחודש הגאווה נפתח עם אחד השירים הגאים הגדולים ביותר במוזיקה הישראלית, שיר שטורף את הקלפים. "תל אביב" של עומר אדם וליין המסיבות אריסה, שנוצר על ידי דורון מדלי והנרי, פורץ את החומה שהפרידה בין המוזיקה המזרחית ללהט"ביות ויוצר בן כלאיים חדש במוזיקה המזרחית - האוס מזרחי, שכובש מועדונים גם בשנת 2024.
"תל אביב" הפך ללהיט בין לילה והביא למיינסטרים ז'רגון להט"בי שהיה מוכר רק לקהילה ומקורביה. "לירדים" הופך לנחלת הכלל, אבל יותר מזה - "תל אביב" הופך ללהיט שמזוהה עם ישראליות בכל רחבי העולם. מאז, אין חודש גאווה בלי שירי גאווה (או שירים), שכבר הפכו למרכיב עיקרי בחגיגות הגאווה ובתעשיית המוזיקה הישראלית.
דווקא ברגע כשכולם חשבו שלא יכול להיות להיט גדול יותר מזה, המדינה כולה נסחפת אחרי מה שעתיד להפוך ללהיט הגאה המזוהה ביותר עם להט"ביות ישראלית - Everybody Needs a Man של עופר ניסים ומאיה סימנטוב, שמספיק לשמוע רק שניים או שלושה תווים ממנו כדי לזהות אותו.
ניסים ממצב את עצמו בתור הסוס השחור של תעשיית המוזיקה הישראלית, ואחרי תהליך שנמשך עשורים הוא הופך לאגדה בעודו בחיים. מסיבות הגאווה של עופרה הולכות וגודלות ומושכות בכל פעם יותר ויותר קהל, גם הטרוסקסואלי, שמגיע מכל רחבי העולם רק כדי לחזות באומן מרים. פתאום, דמות ההומו "המרים" הופכת למיינסטרים. "תרימי", "יאחתי" ו"גוש" הופכות למילים נרדפות לגיי התל אביבי והקהילה מתחילה להפוך לקריקטורה של עצמה, תדמית שממנה היא תתעקש להתנער שנים לאחר מכן.
הרצח המחריד של שירה בנקי במצעד הגאווה הירושלמי ב-2015 בידי הרוצח המתועב ישי שליסל מעורר זעזוע עמוק והכרה ברדיפה הנוראית שחווים להט"ב בישראל. בניגוד לרצח בברנוער שהתרחש רק מספר שנים לפני כן, הפעם הרצח מקבל גינויים מכל עבר.
בחסות הרשתות החברתיות ותמורות תרבותיות שנמשכו עשרות שנים, התמיכה הציבורית לקהילה הגאה משתפרת משמעותית וסוף סוף מתחילה הכרה, הבנה וקבלה ציבורית רחבה כלפי להט"ב. "שירי הגאווה" הופכים למסורת ובכל שנה נולדים להיטים שמגיעים לכל הציבור הישראלי. יותר מכך, חלק משירי הגאווה לא מפחדים להפנות ביקורת פנים-קהילתית, תוך כדי יצירת המנונים שבאים להרים לכל המדינה. אם לפני 50 שנה כותבים גאים היו מעבירים את המסרים שלהם בקריפטיות דרך הדיוות הגדולות, כעת הדיוות הגדולות שרות על תמיכתן כלפי הקהילה הגאה.
"מלכת השושנים", "טרילילי טרללה", "פרובוקטיבית", "קיוט בוי", "שימי פס", "פה זה לא אירופה", "בשורות טובות" ועוד יותר ממה שאנחנו כבר יכולים לזכור הפכו ללהיטים הגדולים ביותר של התקופה, למרות שיצאו בסך הכל כשירי גאווה לקראת חודש יוני. המיינסטרים כבר לא מפחד מגאווה, אלא חוגג אותה.
תעשיית המוזיקה מתחילה להיכנס לתהליך עמוק של דה-ארוניזציה. מי שהיה בארון כבר פחות מתייחס ללהט"ביות כאל נושא מורכב, ואמנים חדשים כבר פורצים לתודעה כשהם כבר מחוץ לארון. עידן הרשתות החברתיות נתן מקום לקהל שלא היה חשוף ללהט"ביות להבין ש"השד לא כזה נורא", ובני נוער וילדים מגיל צעיר כבר לא מייחסים חשיבות לנושא הנטייה המינית.
מאמנים כמו מיכאל בן דוד, דרך ניר כנען ועד ליהי טולדנו - הלהט"ביות כבר לא מהווה משוכה עבור המוזיקאי הגאה שרוצה לפרוץ למיינסטרים. יותר מכך - אפילו דמויות כמו אלה לי להב או שחר טבוך מראים שאפשר גם להיות להט"ב וגם להיקלע לשערוריות, מבלי שהיא תהיה קשורה בדרך כזו או אחרת ללהט"ביות עצמה.
פריצת דרך חשובה עשתה שרית חדד ב-2021, כשהפכה לזמרת המזרחית הגדולה ביותר שיצאה מהארון בקול תרועה ופתחה עידן חדש של קבלה והכלה גם בז'אנר המזרחי. חדד פתחה את הדלתות למוזיקאים מזרחים אחריה לצאת מהארון ולחיות את האמת שלהם, למרות שהם לכאורה פועלים בז'אנר שעלול להיחשב כ"לא מכיל". אחרי שרית חדד, לעדן חסון כבר היה קל יותר לצאת מהארון בשיא ההצלחה, אבל גם לזמרים מתחילים צעירים כמו אייל מזעקי ואלמוג חרוש שיצאו מהארון בתחילת הקריירה יש מקום בז'אנר.
החזית הגאה הפכה יותר חזקה מאי פעם, ואין מקום שכף הרגל של הקהילה הלהט"בית לא נמצאת בה, ועל כן נעשינו יותר ווקאליים. כשחבר כנסת מתבטא כנגד להט"ביות, אפשר לסמוך על האומנים הישראליים שירימו את ראשם ויתקפו בחזרה, או יצאו למחאה למען זכויות הקהילה. מצעד הגאווה הפך לאירוע מרכזי בהוויה הישראלית, אותו פוקדים מאות אלפים ואמנים מהמעלה הראשונה.