"כשאני אומר ששונאים אותנו בחוץ - כואב לי שזה עדיין נכון"

בזמן שכיכב בסדרת הנעורים "השמינייה", למד ידידיה ויטל שיש דברים שכדאי לשמור בסוד. שני עשורים מאוחר יותר, השחקן מככב בהצגה "פאקינג מן" של תיאטרון המשולש, שלוקחת אותו למקומות שבהם פחד לגעת בעבר - אל העולם ההומואי הגברי, עם כל המורכבות, הבדידות והחיפוש אחר אהבה שבו. 

"פאקינג מן", עיבוד מודרני לקלאסיקה "המעגל" שכתב ארתור שניצלר. המחזה נכתב על ידי המחזאי האמריקאי זוכה פרס הטוני, ג'ו דיפייטרו, ועולה כעת בבכורה ישראלית בתיאטרון "המשולש" בבימויו של רום רזניק, שייסד את התיאטרון יחד עם יובל קורן ונמרוד דנישמן. לצידו של ויטל משתתפים גם נדב ארטשיק, רם גואטה, ישי בן משה ושלו גלבר. "כמעט כל הקאסט להט"ב, יש סטרייט אחד שהוא שחקן אדיר ובן אדם פתוח תודעתית, אומר ויטל. "זה מחזה מאוד מיני ובכל סצנה יש מפגש מיני בין שני גברים. כל אחד מאיתנו משחק שתי דמויות והשיח בחדר חזרות פתוח". 

"המעגל", המחזה המקורי ממנו עובד "פאקינג מן", עוסק ביחסים ומיניות בין נשים וגברים דרך עשרה מפגשים שונים - מבנה שנשמר גם בעיבוד האמריקאי. "דיפייטרו לקח את זה לעולם ההומואי וכל סצנה היא כמו מחזה קצר. זו הזדמנות לגעת בהמון נושאים מתוך העולם הזה", אומר ויטל. 

ויטל מגלם שתי דמויות המשקפות קווים מקבילים לחייו האישיים. הראשונה היא של גבר נשוי בן 40, המנהל מערכת יחסים פתוחה עם בן הזוג, אך חווה בתוכה לא מעט בדידות. "אנחנו במין משבר זוגיות סביב המונוגמיה. ההסכם הוא שאנחנו לא מדברים על המפגשים שלנו עם אחרים, ואני מגלם את מי שלא רוצה בזה יותר", אומר ויטל ומסביר שהחיבור לדמות היה מיידי, שכן הוא עצמו בן 40 ונשוי  לבמאי ארז ברנהולץ, איתו הוא מגדל שתי בנות בהורות משותפת.

בעוד שהתפקיד הראשון מזכיר לויטל דילמות מוכרות מחייו, את התפקיד השני הוא מתאר בתור תרחיש דמיוני. "התפקיד השני הוא של מנחה טלוויזיה שחי בארון ונשוי לאישה", הוא מספר. "מגיע אליו כוכב ענק שרוצה לצאת מהארון בתוכנית שלו, והוא אומר לו 'בעיני חלק אתה תהיה גיבור, אבל הם עדיין שם שונאים אותנו שם בחוץ'. כשאני אומר את זה בחזרות, אני כואב את זה שזה עדיין נכון". 

"מפחדים שזה יבהיל מנויים. זה מצב לא בריא"

ויטלי מבקש להדגיש את החופש שניתן ליוצרים על בימת תיאטרון "המשולש", ומציין שהקול הזה לא היה נשמע "בשום תיאטרון רפרטוארי בישראל". "אני אשמח שהמנהלים האומנותיים של הקאמרי, הבימה, גשר, בית ליסין, יסתרו אותי. אני משחק בתיאטרון רפרטוארי כבר 17 שנה ועוד לא ראיתי כזה חומר על הבמה".   המצב שהוא מתאר בישראל עומד בניגוד למה שקורה במרכזי התיאטרון הגדולים בעולם. "זה תוכן שתיאטראות בלונדון או ניו יורק יעלו כי יש יותר ביקוש. אבל פה התיאטראות חייבים להסתמך על מכירת כרטיסים, כי המימון שמגיע ממשרד התרבות לא מספק". 

מעבר לבידור והנאה, לתיאטרון יש תפקיד מהותי בהצבת מראה לחברה וחשיפת סיפורים שנשארו בצל. אבל המציאות הכלכלית דוחקת אותו לא פעם להיות שמרני ובטוח. "אתה חייב למכור כרטיסים", אומר ויטל. "אתה לא יכול להיות עסוק רק באתגר, אתה חייב גם לקלוע לטעם הקהל – וזה מצב לא בריא. כשאתה כל הזמן מוכר, אתה פחות מייצר קולות חדשים".

בעיניו, הדרת תוכן להט"בי מהבמות הגדולות אינה רק שאלה כלכלית, אלא מסר תרבותי עמוק. "למה שסטרייטים לא יתעניינו גם בעולם שהוא לא שלהם? הם רואים הצגות על סחר בנשים או חרדים בלי להיות חלק מזה. אבל כשזה על קשרים גאים – זה פתאום מרגיש אסור".

"פאקינג מן", הוא אומר, לא פורץ דרך בגלל העירום או המין – אלא בגלל עצם השיח הישיר שהוא מציע. "אין מחזות כאלה בתיאטראות הרפרטוארים כי מפחדים שזה יבהיל מנויים. אני שחקן רפרטוארי – אני מכיר את הפחד הזה".

הפחד הזה אינו תיאורטי. ב־2019, בהצגה "הנאהבים והנעימים", הוא ראה במו עיניו קהל שקם ויוצא ברגע שבו שני גברים התנשקו על הבמה – גם בתל אביב. "מזל שיש מקום כמו תיאטרון המשולש", הוא אומר, "שבו לא צריך להסביר את עצמך. ששם יודעים למה באים". דווקא בסביבה הזו, ההצגה ההיא הפכה עבורו לנקודת מפנה. "הכול שם נוצר על ידי להט"בים. שיחקתי דמות של תלמיד ישיבה שמתאהב בבחור אחר. פעם פחדתי מהתפקידים האלה – והיום אני הכי זוהר כשאני מספר אותם. הבנתי שזה לא רק תפקיד – זה גם כלי לשינוי".

"לא הייתי מוכן להתראיין על דראג. פחדתי"

הוא פרץ לתודעה בתור ניני מסדרת הנעורים "השמינייה", אך כיכב גם בסדרת קאלט נוספת, שהביאה למסך מלכות דראג והומואים בימים שאפילו רופול עוד לא צילמה את העונה הראשונה של "המרוץ לדראג". כשהוא עדיין בארון הציבורי, השתתף ויטל במיני-סדרה בבימויו של איתן פוקס "תמיד אותו חלום", שהתבססה על שיריו של צביקה פיק והציגה את סיפורו של מאיר (השחקן עידו רוזנברג) - הומו צעיר מצפון הארץ שהגיע לתל אביב כדי להגשים את החלום להיות מלכת דראג. 

ויטל מתאר את החיבור האישי לדמות מלכת הדראג "מיס סאנשיין" שגילם אז. "פחדתי לספר את הסיפורים האלה אז, פחדתי להיות מלכת הדראג הזו", הוא אומר. "למרות שתמיד אהבתי דראג ואפילו עשיתי דראג בתיכון - פחדתי. זה כמעט טראגי, כשהגיעו לראיין אותי בצילומים לא הייתי מוכן להתראיין על דראג. פחדתי להזדהות עם הסיפורים האלה, שזה לא יצמצם אותי. היום? אני רוצה רק סיפורים כאלה. זה כל מה שמעניין אותי".  

היום הפחד של ויטל נשמע כמעט מופרך, אך בימים ההם הטלוויזיה הישראלית הייתה שמרנית הרבה יותר. דמויות גאות היו נדירות, ואם הופיעו על המסך - זה היה ברמיזות עדינות או כדמויות משניות. בדיעבד, זו הייתה תקופה שבה נזרעו הזרעים לפתיחות שאנחנו רואים היום בטלוויזיה, בתיאטרון וגם מוזיקה. מה שאולי נחשב היום לטבעי ומובן מאליו נראה אז פרובוקטיבי ומסוכן. יוצרים צעירים שרצו לספר סיפורים אותנטיים ידעו שהם עלולים לשלם על כך במחיר מקצועי כבד. גם בתוך החששות והפחדים שלו, לויטל יש תפקיד בהתפתחות הזו. ל"תמיד אותו חלום" שבה השתתף יש תפקיד חשוב בהרחבת גבולות השיח ויצירת התשתית שעליה מונחת היום התרבות שמאפשרת מגוון רחב יותר של ייצוגים. 

"עכשיו אני יכול להגיד שזה מה שאני רוצה להגיד לעולם. אם הייתי יכול לעשות את זה כבר אז? 'תמיד אותו חלום' היה פי 6 יותר חזק. איתן פוקס מאוד רוצה שזה יקרה אבל אמרנו לא", הוא נזכר. "הוא רצה לייצר תהודה בשני מרחבים - ביצירתי ובציבורי. אנחנו - רוזנברג ואני - לא נתנו את הציבורי. היינו בארון מאותן סיבות, פחדנו שלא ילהקו אותנו. זה היה עידן קצת אחר. כל חמש שנים כאן הן קפיצה תודעתית משמעותית. היום אני מבין שמה שמייצר את הקפיצות האלה זה כל מיני מופעים של נוכחות להט"בית, שבסופו של דבר היציאה שלי מהארון היא אחת מהן". 

גם על הבמה וגם מאחורי מיקרופון

הרצון לספר סיפורים להט"ביים הוביל את ויטל לחפש עוד במות. לצד התיאטרון, הוא מצא בפודקאסט "המניפה" מרחב שבו הוא לא מגלם דמויות – אלא פשוט מקשיב. "כל הרעיון נולד כשכבר הייתי אבא", הוא מספר. "החיים שלי הפכו מסוימים, פתאום יש המון עולמות של להט"ב שאני לא דורך בהם. דרך הפודקאסט אני פוגש אותם".

"המניפה", אשר מוקלט במרכז הגאה של עיריית תל אביב-יפו, נמצא בימים אלה בעונה הרביעית - לאחר שויטל הפיק לבדו שתי עונות שלמות, ללא חסות וללא רווח. "יש דמויות להט"ביות כמעט בכל מקום, אבל כשכל התוכן להט"בי – יותר קשה לשים על זה כסף. זאת האמת".

אבל עבור ויטל, הפודקאסט הוא לא רק יוזמה קהילתית – אלא גם מסע אישי. "בתור שחקן, המרחב שלי כיוצר מאוד מוגבל. הפודקאסט מאפשר לי להיות אדון לעצמי. אני בוחר, יוזם, שואל – וגם משתף. מצאתי את עצמי מספר על החיים האישיים שלי, כולל על מיניות, דברים שלא חשבתי שאגיד בפומבי. משהו השתחרר".

כשהוא מדבר על הרכב האורחים, ניכרת בו אחריות קהילתית. "ברוב המקומות רואים שוב ושוב את אותם ייצוגים – הומו, לסבית, טרנס. אני משתדל להביא מגוון – מבחינת מגדר, גיל, רקע. דווקא כי אני גבר הומו לבן, יש לי אחריות לדאוג שישמעו את כל הקולות". גם הפוליטיקה, מבחינתו, חלק מהתמונה. "יש מי שאומרים – למה לערב פוליטיקה? אבל להיות להט"ב זה תמיד פוליטי. אתה מיעוט, ואתה נרדף, ואתה צריך להיאבק".

בסופו של דבר, לדבריו, השיחות האלה הכינו אותו בדיוק למה שקורה עכשיו על הבמה. "שנתיים של 'המניפה' היו הכנה ל'פאקינג מן'. גם כאן אני חושף את עצמי, אבל הפעם זה בלייב, הכי חשוף. מהילד שפחד להיחשף בתוכנית 'השמינייה' הפכתי לאמן ששם את הזהות שלו במרכז. אני לא רק משחק או מראיין – אני פשוט אומר את האמת שלי", הוא אומר ומוסיף שהוא מאמין שגם הקהל ימצא את עצמו. "אולי מישהו לא יתחבר למפגש אחד, אבל ירגיש שמדברים עליו באחר. בתוך תפריט המפגשים – כל אחד יכול למצוא את עצמו. גם אם הוא לא ציפה לזה".

"פאקינג מן" תעלה בבכורה ב-23.7 בתיאטרון המשולש, המרכז הגאה בתל אביב

תאריכים קרובים נוספים:
24.07, חמישי, 20:00 - פאקינג מן
26.07, שבת, 18:00 - פאקינג מן