בין שלל הידיעות הקשות והטרגיות בשבועות האחרונים, צצה לה ידיעה משמחת אחת שהפיחה בנו תקווה שלא הכל לגמרי אבוד. יצירת ההסברה התיעודית "עוד נחזור לרקוד" (בהפקת הוט8 וסלוצקי הפקות), המספרת את סיפורה של מסיבת הנובה בזמן טבח 7 באוקטובר, זוכה לכבוד בין-לאומי ומועמדת לשני פרס האמי היוקרתי: הסרט התיעודי הטוב ביותר והעריכה התיעודית הטובה ביותר, שעליה היו אמונים יסמין נובק ורוי בלבירסקי.
במאי הסרט יריב מוזר, כמו גם נובק עצמה, חברי הקהילה הגאה, עומדים כעת בשורה אחת עם היוצרים הטובים ביותר בעולם. "איכשהו יצא שרוב האנשים שאני עובדת איתם בתעשייה הם הומואים ולסביות", משתפת בשיחה עם mako נובק (49), במקור ממושב בעמק חפר וכיום מתל אביב. "אני עובדת עם יריב שנים, אבל היצירה הזו היא לא להט"בית במהות שלה".
נובק, יוצרת קולנוע לסבית מוערכת, שכבר זכתה בעבר בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה על עריכה תיעודית, חברה אל מוזר (ולא בפעם הראשונה, לאחר שערכה את סרטו על הקלטות אייכמן מ-2022 שאף זיכה אותה בפרס), כדי להפיק יחד את היצירה המצמררת "עוד נחזור לרקוד" (באנגלית עם הכיתוב "לשרוד את 7 באוקטובר"), המורכבת מצילומים שונים של הטבח ממצלמות חמאס, לצד צילומים שצילם מוזר בימים שמיד לאחר מכן.
"יריב היה בשטח עם מצלמה כבר יום למחרת הטבח. אני קשורה לעולם מוזיקת טראנס, מכירה את די.ג'יי דרוויש שאיבד את בנו באסון. הוא ניגן בחתונה של אחותי, אז כשזה פגע בנובה זה פגע מאוד קרוב ללב", מספרת בעצב נובק, שמציינת בדרך אגב שכיום יש הרבה יותר להט"ב בקהילת הטראנס מבעבר.
למרות האובדן הכבד והעובדה שחבריה הקרובים ניסו להניא אותה מזה, בחרה נובק להיכנס לפרויקט בידיעה שלמה שהחומרים יהיו קשים. "אמרו לי שאני לא צריכה את המראות האלה חרוטים במוח ובנפש", היא משתפת. "זה שרט אותי ברמות, זה כלום לעומת מי שהיה שם, אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה גם בשביל ההסברה וגם בשביל החברים ומה שטראנס מייצג – מוזיקה, טבע, אחדות".
"כל פעם שמדברים על פינקוושינג זה מטריף אותי"
מהארון יצאה נובק בגיל 27, לאחר שבע שנות זוגיות עם אהוב מהתיכון שאיתו היא הייתה בטוחה שתקים משפחה. "עשינו מוזיקה יחד, התאהבנו וידענו שנינו לאורך הדרך שאנחנו נמשכים לבני מיננו. זה היה קטע כזה פלואידי ומקבל. זה עבד לנו עד שכבר לא. בסוף נפרדנו בטוב ואני אפילו הכרתי לו את בן הזוג הראשון שלו", היא מספרת.
הזוגיות המשמעותית הראשונה שלה עם אישה חשפה אותה למרכז העולם הלסבי בתל אביב, לדבריה, זאת לאחר שנה שבה הסתובבה במרחבים הלסביים וחשה בודדה. "שנה הסתובבתי בחוץ וניסיתי להכיר נשים ולא הצלחתי", היא נזכרת. "לא הבנתי למה לא מתחילות איתי וחברה לסבית אמרה לי 'תשחררי וזה יגיע', וכך קרה. ממקום שלא הכרתי בכלל את הקהילה הלסבית, בזכות האקסית המשמעותית צנחתי ישר במרכזה".
מה יוצרת לסבית צעירה צריכה לדעת היום?
"דברים מאוד השתנו מאז שיצאתי מהארון. היום התחושה היא שאני לא צריכה להמליץ כלום לאף אחת, להיפך – הן יכולות להמליץ לי, כי היציאה שלי מהארון הייתה בסך הכל קלה - יש לי משפחה תומכת. זה מרגיש כאילו היום יותר קל לצאת מהארון, אבל אולי אני טועה. נראות של לסביות על המסך זה חשוב כי זה פוליטי, אבל מצד שני אולי זה כבר נורמלי, אז כבר לא צריך קולנוע להט"בי? אלו מחשבות שיש לי, אבל כך או כך העצה היא 'אל תפחדי להאמין בעצמך'".
נובק מבקשת להוסיף שבהקשר להט"בי ועל מנת לעמוד בדרישות ערוצי המדיה הגדולים בבריטניה, ובהם ה-BBC, מוזר והיא התבקשו לחתוך מהסרט קטע של שורד נובה הומו, שמספר כיצד הצליח לברוח ממחבלי חמאס לאחר שנתפס. כפי שמספר השורד בסרט, המחבל אחז בו בתיק והוא הצליח להשתחרר, אך המחבל חטף לו הטלפון.
"הוא אמר 'כבר ראיתי את עצמי תלוי על איזה עץ בעזה. אי אפשר לטעות מי אני ומה אני לפי הטלפון. כולם יודעים מה עושים לגייז בעזה'. את הקטע הזה ה-BBC ביקשו שנחתוך, הם אמרו שזו הכללה. הם גם לא היו מוכנים שנתייחס לחמאס בתור ארגון טרור", מספרת נובק. "אני מגה סופר שמאלנית, אבל כשמדברים איתי על פינקוושינג זה מטריף אותי, כי הקהילה הגאה פה נאבקה המון כדי להגיע לאן שהגענו. אני מאמינה במדינת כל אזרחיה ועדיין מאמינה שיכול להיות שלום".
"זה פתטי שגייז בעולם תומכים בחמאס"
מוזר, במאי הסרט, הוא גם תסריטאי ומפיק שזכה על יצירותיו, התיעודיות והעלילתיות, בשלל פרסים. שניים מסרטיו, הסרט התיעודי "גברים בלתי נראים" על הומואים פלסטינים והפיצ'ר העלילתי "שבלולים בגשם", זכו להיכלל ברשימת הסרטים הישראלים הטובים של כל הזמנים של אתר The Gay UK. סרטו התיעודי על דוד בן גוריון מ-2016 הופץ בבתי הקולנוע בישראל ואף זיכה אותו בפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2017.
מלבד כל אלו, מוזר הוא חבר סגל המרצים בבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת רייכמן ובית הספר לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, וגם חבר ההנהלה באקדמיה הישראלית לקולנוע, כך שזה אך טבעי שעם רקורד קריירה שכזה הוא יהיה מועמד לפרס האמי היוקרתי.
מוזר (47) גדל בהרצליה ורמת השרון ויצא מהארון בגיל 25 בזמן לימודיו. הוא מתאר סביבה אוהדת ותומכת בתקופה שבה היה הרבה פחות ייצוג, נראות ודמויות להט"ב משפיעות. העיסוק שלו ביצירות הקולנוע פרי עטו לא מוגבל לנושא הגאווה והוא מטיב לחקור נושאים רבים ומגוונים אחרים מתוך הזהות שלו בתור ישראלי, דור שלישי לשואה, שמאלני ועוד.
"מעולם לא הסתרתי שאני גיי וגם איפה שיכולתי הכנסתי את זה ביצירה שלי, אפילו בסרט 'עוד נחזור לרקוד' - התעקשתי לכלול את הקטע שבו מדבר השורד נתנאל חזיז על המחבל שממנו ברח והאימה שאחזה בו כאשר המחבל תפס לו את הטלפון, שבו יש תמונות שלא משתמעות לשני פנים. נאמר לי מההפקה "כולנו יודעים למה אתה רוצה לכלול את הדמות הזאת", אבל אני נלחמתי על הדמות הזאת ואמרתי שאם אין את הקטע הזה - אין אותי".
בהקשר הזה, מוזר מזכיר את סרטו "גברים בלתי נראים" מ-2012, שגם אותו ערכה נובק, כך שנושא היחס להומוסקסואליות בחברה הפלסטינית לא זר לו. התגובות שמאשימות אותם בפינקוושינג לא איחרו לבוא, אבל אלו מהלכים שמוכרים למוזר עוד משנת 2012, אז מפגינים היו מחכים לו מחוץ לאולמות שבהם הסרט הוקרן בסן פרנסיסקו, סיאטל ובמקומות בקנדה.
"אני לא הופתעתי מהתגובה של הקהילה הקווירית ל-7 באוקטובר. את התנועה הזו שמתעלמת מהמציאות וצובעת אותה בצבעים שטחיים חסרי כל קשר למציאות אני מכיר כבר משנת 2012", הוא פוסק ופוצח בנאום זועם. "זה פתטי שגייז בעולם תומכים בחמאס, זה מעורר רחמים. חוסר הבנה, נבערות וטיפשות, צדקנות שאין לה שום קשר למציאות. הומואים במדינות איסלמיסטיות קיצוניות זקוקים לעזרה שלנו, אבל במקום זה הם מביעים תמיכה בחמאס. זה נשגב מבינתי. מדובר באנשים שמרגלים אחרי הומואים בגריינדר ואז זורקים אותם מגגות, והרגשתי חובה להראות את זה. נתנאל חזיז האמיץ רצה לדבר מהמקום הזה של להיות גיי בסיטואציה כזאת, אז אני חייב להיות הקול שלו".
מה יוצרים הומואים צעירים צריכים לדעת?
"קולנוע גאה זה הדבר שאני הכי אוהב, למרות שמעולם לא תפסתי מעצמי כיוצר להט"בי. זה חשוב ואני רוצה לחזור לעשות קולנוע גאה כי רוצים לשמוע אותנו בעולם בתור גייז ישראלים. יש לזה קהל. לא כולם כמו הרדיקלים שקולם נשמע למרחקים אבל הם לא הרוב".
אחרי שנחשפת לחומרי הזוועה, האם אתה עדיין מאמין בשלום?
"אני מאמין מאוד בשלום. אנחנו כרגע תחת הממשלה הגרועה בהיסטוריה של המדינה ואני מאמין שיש מספיק אנשים בשני הצדדים שרוצים שלום. סכסוכים עקובים מדם סופם להסתיים, אבל צריך אנשים אמיצים שמוכנים לעשות ויתורים כואבים. בתור יוצר תיעודי לקחתי על עצמי להיות הקול של שורדי הנובה והמחיר הקטן שאני שילמתי הוא כאין וכאפס לעומת המראות שחוו מי ששרדו את הטבח. זו אחת הסיבות שהמועמדות הזו לפרס האמי חשובה לי ברמה הלאומית. זה לא שיש פה כסף – זה כבוד, זה נראות".