ישי בן משה שמגלם אב גאה בהצגה "האבא שיכולתי להיות" בתיאטרון הבימה, לא חשב להביא ילדים לעולם עד שאביו נפטר לפני שלוש שנים, בגיל 70, ממחלת הסרטן שאותה ניצח בעבר פעמיים. אבל בפעם השלישית, מצבו הידרדר במהירות עד שהלך לעולמו חודש אחרי האבחנה.
"בשנת האבל התחלתי לחשוב על המשכיות. לא רציתי שהקו ייגמר פה, אבל עם הזמן הבנתי שאלו היו תגובות טבעיות לאבל ואין לי צורך להיות הורה", הוא משתף בשיחה עם mako על ההצגה שבה הוא מככב ורצה בתיאטרון הבימה, "האבא שיכולתי להיות". "לטפל בהורה זה לא פשוט והוא גם הרגיש קושי ובושה, אבל באותו זמן עשיתי סוויץ' בראש ואמרתי 'עכשיו אני מטפל באבא שלי'".
ישי (42) ציין את האבל במשך שלמה כנהוג ביהדות, זאת למרות שהוא לא מגיע ממשפחה דתית. "הרגשתי חוסר משמעות באותה תקופה קשה ומטלטלת. לשחק על במה הרגיש לי מגוחך והפסקתי עם כל הפרויקטים שלי", הוא נזכר. "אבא שלי היה אדם כך כך טוב וטהור שכל הזמן רצה לתת והרגשתי שזה לא הוגן שהוא נפטר".
באותה שנת אבל, הרצון להביא ילד בער בישי כמעיין "דחף עמוק אינסטינקטיבי של המשכיות". "לאבד הורה שינה משהו בתפישה של זמן והמשכיות. זה העלה אצלי שאלות כמו מה זה להשאיר חותם ומה זו משפחה. הרגשתי שגם החברה אומרת לי להביא ילדים בגיל מסוים. לצד זאת, שאלתי את עצמי אם אני בסדר גם בלי להיות אבא". ככל שחלף הזמן, הוא הבין שהמחשבות האלו היו תגובות טבעיות ושימשו אותו כצורך לאחיזה במשהו יציב ומשמעותי אחרי מות אביו. "ככל שחשבתי על זה לעומק, הבנתי שאני לא רוצה להיות הורה. אין בי את הצורך הזה".
"דמויות גאות השפיעו על ההורים שלי לקבל אותי"
ההצגה "האבא שיכולתי להיות", שכתב המחזאי איתי סגל וביים משה קפטן, עוקבת אחרי מיכאלה, בתם של גידי (השחקן אבישי מרידור) ומולי, שאותו מגלם ישי, שיוצרת קשר עם תורמת הביצית שלה שחיה בארצות הברית. בלית ברירה, דווקא בשיאו של משבר בזוגיות ביניהם, ההורים מחליטים לצאת עם מיכאלה למסע המטלטל ביותר בחייהם.
תפקיד האב גאה בהצגה "האבא שיכולתי להיות" הציף מחדש אצל ישי מחשבות ושאלות על הורות, ועל תפקידה של משפחה ומשפחה גאה בפרט. "במהלך החזרות אמרתי לדריה רוזן, שמגלמת את מיכאלה, שאם הייתה לי בת הייתי רוצה שהיא תהיה כמוה", הוא נזכר. "זו הצגה שגרמה לי כשחקן וכאדם לשאול שאלות על הבחירות שלי, על האהבה שאני נותן ועל הדרך שבה אני מגדיר קשרים. התפקיד גרם לי לחשוב על איזו אהבה אני רוצה בחיים שלי ואם היא חייבת להיות הורית". 
אתה מאמין שיש חשיבות לייצוג הגובר של דמויות גאות בתרבות?
"בשנים האחרונות הייתה פריחה של דמויות גאות, גם על הבמה וגם על המסך, והן כבר לא סטריאוטיפיות כמו פעם, אלא מורכבות, אנושיות ומגוונות. אלו ייצוגים שהשפיעו גם על ההורים שלי בתהליך הקבלה שלהם, עם אמירות חיוביות של אמא שלי על השחקן ההומו שראתה בטלוויזיה. אני מקווה שהמגמה הזו תימשך גם כשיש רוחות נגד ויותר אלימות נגד הקהילה ברחוב".
בהצגה בן זוגך מגולם על ידי מרידור, הטרוסקסואל. כמה חשוב שדמויות גאות יגולמו על ידי להט"ב?
"כשמדובר בדמויות גאות יש לייצוג משמעות עמוקה ולראות שחקן גאה שמגלם דמות גאה זה מעצים. אבל בתור שחקנים, התפקיד שלנו הוא לספר סיפור, להיכנס לנעליה של הדמות. כשאני מגלם דמות גאה, אני מביא משהו אמיתי מהחיים שלי. אני שמח לגלם דמויות גאות כשאלו דמויות מורכבות. אבל חשוב לזכור ששחקן גאה הוא קודם כל שחקן, והיכולת שלו להיכנס לדמות אחרת תלויה בכישרון".
"במקום להרגיש חופשי, הרגשתי שאני נכנס לעוד ארון"
הוא נולד בתל אביב למשפחה עם שורשים פולנים ותימנים, אך כשהיה בן 10 הוריו עברו ליבנה. כבר בתיכון הבין שהוא רוצה להיות שחקן, אם כי לא הייתה בבית הספר שבו למד מגמת תיאטרון. ישי נרשם לקורסים למשחק בתיאטרון הבימה והחל להיחשף לשלל הצגות. בגיל 18 הוא ראה את ההצגה "קדיש לנעמי", שבהמשך פיתח להצגת יחיד. "הזדהיתי מאוד עם הדמות המרכזית בהצגה, שהייתה ילד רגיש והומו שחי בצל אמא דומיננטית", הוא נזכר. "גם אני גדלתי בבית מטריארכלי עם אמא כזאת ואבא שהיה שקט יותר".
בשנותיו בתיכון הוא אומנם היה מתאהב בבנות, אך בראשו חשב על בנים. בזמן שירותו הצבאי בתור חובש קרבי בצנחנים הייתה לו בת זוג, והוא זוכר שראה את עצמו חי איתה ומביא ילדים. "זה היה האידיאל שהכרתי, אבל בתוכי ידעתי שאני משקר לעצמי. כשסיימתי את הקשר לא אמרתי לה למה, כי אני גם לא ידעתי לענות על זה".
מיד עם השחרור הוא החל ללמוד משחק בניסן נתיב בתל אביב. באותה תקופה הוא היה בזוגיות הראשונה שלו עם גבר - סטודנט מהכיתה שעודד אותו לצאת מהארון. "זו הייתה תקופה נהדרת שבה ביטאתי את עצמי והיה לי טוב עם בן הזוג שלי. זו גם הייתה תקופה סוערת עם הרבה רגשות ופחדים", הוא נזכר. 
בהתחלה הוא סיפר לחברים טובים ואז לאחיו הגדולים שקיבלו את זה בצורה טובה, ורק בסוף להוריו. "ישבתי עם אמא בסלון ואמרתי לה שאני הומו", הוא מספר. "זה היה תהליך ארוך שלא התקבל בהבנה מלאה. היה לה קשה לקבל את זה והיא הציעה לי לשוחח עם מישהו. היא חשבה שאני הומו בגלל שעברתי לתל אביב, ושאלה אותי אם אני בטוב ואם אני ביסקסואל".
איך אבא שלך הגיב?
"אבא שלי היה מופנם יותר ושמר בבטן. הוא שאל שאלות אבל בזהירות. הוא היה אדם עדין ורך. אני בטוח שהוא ואמא שלי חוו את זה בדרך שונה, אבל שניהם יחד דאגו מה יגידו השכנים. ידעתי שזה יכול להתקבל לא טוב, אבל לא הייתי באמת מוכן לזה. במקום להרגיש חופשי יותר, הרגשתי שאני נכנס לעוד ארון".
במשך קרוב לשמונה שנים, ישי הפסיק לדבר עם הוריו על חייו האישיים - גם כשנכנס למערכות יחסים. "היחסים שלנו הפכו להיות פרקטיים - איך אני מסתדר ואיך בעבודה - אבל לא באמת דיברנו על דברים אישיים. בארוחות שישי אחים שלי הביאו את בנות הזוג שלהם, אבל אני לא הבאתי את בן הזוג שלי. זו הייתה תקופה של הרבה דיכאונות ובדידות שהחריפו מיום ליום".
כשהיה בן 30, אחרי תקופה ארוכה בטיפול, הרגיש ישי שהתקיעות הזו מול הוריו לא יכולה להימשך והחליט לפתוח שוב את הנושא. "הייתה לי שיחה עם אמא ואמרתי לה בפשטות: 'אני הומו. אני לא רוצה להגיע לגיל מאוחר ושלא תדעו כלום על החיים שלי'. זו הייתה שיחה קשה לכולם אבל משהו השתחרר. הכרתי את עצמי טוב יותר וידעתי מה אני רוצה להגיד. אמרתי להורים שלי שהתפקיד שלהם היה להיות שם בשבילי. כולנו הבנו ביחד שכדי להתקדם אנחנו צריכים שנסלח אחד לשני".
מאז הדברים השתנו בבית, והוריו החלו להכיר את בני הזוג שלו ואת חייו האישיים. באותה תקופה, יצר הצגת יחיד בשם "המפתח בחלון", עיבוד בימתי לפואמה "קדיש" שכתב אלון גינסברג. "דרך ההצגה עשיתי חשבון אישי עם אמא שלי. זה היה רגע מכונן עבורי שגם פתח לי דלתות בפן המקצועי. היום אני מבין שגם להם לא היה פשוט, אבל בסוף הפחדים והחששות הפכו למשהו שאפשר לצמוח ממנו".
מה היית אומר לנערים ונערות שרוצים לצאת מהארון?
"קודם כל זה בסדר לפחד. הפחד לא אומר שאתם לא אמיצים, אלא שאתם אנושיים. תנו לעצמכם את הזמן לבחור למי לספר, מתי ואיך. פחד ובלבול הם חלק מכל התהליך, שצריך להיות בקצב שלכם ובדרך שנכונה לכם. אתם לא לבד, יש קהילה שלמה בחוץ שמבינה בדיוק מה שאתם מרגישים. תדאגו להקיף את עצמכם באנשים שאוהבים ותומכים בכם ואל תשכחו לאהוב את עצמכם, גם בתקופות שאתם עוד לא לגמרי יודעים איך".