כששקיעת רמדאן עטפה את חיפה לפני כמה שבועות, דלתות בית אל-מים נפתחו לרווחה. בתוכו, ריחות תבשילים התמזגו בניחוח מתוק של קינוחים וכנאפה. סביב שולחנות ארוכים התקבצו עשרות להט"ב ערבים לארוחת האיפטאר. השיח נסב על החיים עצמם, ולא על פחדים, חוקים או מנגנוני אשרות. צחוקים ורגעים חמים של שייכות מילאו את האוויר. עבור רבים מהאורחים, זו הייתה ההזדמנות היחידה לחגוג את הרמדאן ללא חרדות.
המשתתפים, רבים מהם מצולקים נפשית מחיים לא קלים, מעדיפים ברובם הגדול שלא להיחשף. יוצאת דופן ביניהם היא אלכסנדרה, שמוכנה לפתוח צוהר אל מאבק ההישרדות היומיומי של להט"ב רבים מהחברה הפלסטינית.
"אני אישה טרנסג'נדרית בת 22", חשפה אלכסנדרה, שנולדה בירושלים ורוב חייה התגוררה בחברון. "אבא שלי היה נשוי לשלוש נשים, ויש לי 20 אחים ואחיות. כשהייתי בת 15 הבנתי לראשונה את הנטייה המינית שלי. מהר מאוד גם הבנתי שזה דבר שלא מתקבל במשפחה שלי. חייתי תחת איום תמידי – בעיקר מאבא שלי ומהאחים הלא ביולוגיים. ניסו לשלוט בי, לא איפשרו לי לצאת לבד, נעלו אותי בחדר, הרביצו לי, איימו עלי".
"היו מקרים שבהם שלחו אנשים שיפגעו בי – אחד מהם אפילו הזמין אותי לדייט, ואז ניסה להרוג אותי בדקירות סכין. התעוררתי זרוקה ברחוב בארבע בבוקר, פצועה, בלי לדעת מה קרה איתי. הצלחתי להגיע למחסום של חיילים, הם טיפלו בי והזמינו משטרה. אמא שלי ניסתה 'לטפל בי' בהתחלה, אבל בהמשך היא הבינה שאין מה לרפא – שיש פה ילדה שזקוקה לאהבה", היא חושפת בגילוי לב.
בן הזוג של אלכסנדרה, אחמד אבו מרחיה, נרצח לפני כשלוש שנים בחברון על רקע נטייתו המינית. "אני מנסה להתאושש. היום אני בזוגיות עם עצמי", היא אומרת. "אחרי שאבא נפטר חזרנו לירושלים, כי האחים מהנשים האחרות התחילו לאיים גם עליי. לפחות עכשיו אני ביחסים טובים עם אמא שלי ועם האחים שגדלו איתי. הם היו קטנים כשהשתניתי, אז מבחינתם זה פשוט מי שאני. הם קיבלו אותי, וזה משהו שלא מובן מאליו".
אלכסנדרה מוסיפה שכדי להתפרנס, היא עבדה בזנות מספר חודשים, עבור תגמול לא כספי כמו אוכל, מצרכים וציוד לבית שסייעו לאמה ולאחיה. לדבריה היא ניהלה קשרים עם גברים שהיו נותנים לה שוברים או קונים את מה שהיה נדרש לבית. אמה לא יודעת מזה. 
המלחמה סגרה את מעט הפתחים שעוד נותרו
לפי נתוני האגודה למען הלהט"ב, ב-2022 התקבלו 194 פניות ממבקשי מקלט להט"בים פלסטינים. ב-2023 המספר טיפס ל-254, כשכמעט 40% מהן התקבלו בשלושת חודשי המלחמה. בשנת 2024 נרשמו 425 פניות – זינוק של 67%. מנגד, שיעור קבלת ההיתרים ירד מכ-90% מהבקשות לפחות מ-60%.
חלק מהמבקשים מקבלים היתר לשהייה של חודש בלבד, אחרים נדרשים להוכיח כי חייהם בסכנה בכל שטחי הרשות הפלסטינית – דרישה שרירותית ובלתי ניתנת להוכחה. למעשה המלחמה סגרה עבור רובם הגדול של פלסטינים להט"ב את מעט פתחי המילוט שהיו. אין דרך לברוח מהרשות, אין לאן לפנות בישראל.
במקביל המסגרות הקיימות קורסות תחת העומס כלכלי ונפשי. המפגש עימם חושף קהילה של אנשים שנשארו תלויים בין שמיים לארץ: לא מוכרים על ידי הרשות שממנה נמלטו, לא מתקבלים במדינה שאליה הגיעו. אין להם תעודה, אין להם הכרה ולפעמים, גם אין להם איפה לישון בלילה. התוצאה, כמו במקרה של אלכסנדרה, היא לא פעם הידרדרות לזנות או במקרה ה"טוב" ניצול בעבודות דחק בתשלום כמעט אפסי.
"כל חצי שנה אני מקבל אישור שהייה זמני"
"אני לא נחשב אזרח ישראלי, רק מבקש מקלט. כל האחים שלי קיבלו תעודת זהות ורק אני לא, כי כשנולדתי אבי היה בכלא ורוב הזמן תחת השפעת סמים", מספר פיטר ברכאת, צעיר בן 26 ממזרח ירושלים, שנמלט מחיי אלימות בבית משפחתו ואחרי שהוצא בניגוד לרצונו מהארון.
הסיפור של פיטר אינו יוצא דופן. מאז תחילת המלחמה, הפניות של להט"בים פלסטינים בבקשה לעזרה קפצו בעשרות אחוזים. מבקשי מקלט מהגדה, ממזרח ירושלים או אזרחי מדינה ללא זכויות בפועל, נתקלים בחומה חדשה: ישראל הקשיחה את התנאים וההיתרים המעטים שכן ניתנים זמניים בלבד. "כל חצי שנה אני מקבל אישור שהייה זמני", מספר פיטר, שמספר גם על גזענות גוברת בישראל מאז תחילת המלחמה.
לפני כשלוש שנים פורסם בשומרים תחקיר על מצבם הקשה של להט"ב פלסטינים מבקשי המקלט בישראל, שכלל עדויות על התעללות משפחתית ומציאות קשה ללא זכויות. הכתבה עוררה הד ציבורי ואחריה נערך גם דיון בכנסת בראשות חברת הכנסת לשעבר אבתיסאם מראענה ובהשתתפות הח"מ, שבו הציגה המדינה צעד משמעותי: הענקת היתרי עבודה ותיקון "עוול היסטורי".
החלטה זו כמעט נמחקה עם פרוץ המלחמה. "מאז תחילת המלחמה, אנחנו רואים גידול שלא היה כמותו", אומרת יעל סיני-ביבלש, מנכ"לית האגודה למען הלהט"ב. אחת הבעיות המרכזיות, לפי סיני-ביבלש, היא אותה החמרה בקריטריונים. "כיום דורשים להוכיח סכנה בכל שטחי הרשות הפלסטינית. כלומר, גם אם אתה מאוים בג'נין, המדינה יכולה לומר – אז תעבור לרמאללה. זו דרישה בלתי אפשרית, שרירותית, ובעיקר מסוכנת".
לדבריה, לא מדובר רק במספרים. "השינוי הדרמטי הוא ביחס של המדינה. אם בעבר בערך 90% מהפונים היו מקבלים היתר שהייה, היום מדובר על פחות מ-60%. ההיתרים עצמם גם קצרים יותר לפעמים לחודש, לפעמים לשלושה וזה לא מאפשר שום יציבות או תכנון קדימה".
אך גם היתר השהייה כבר לא מבטיח ביטחון ויציבות: "גם אנשים שיש להם היתרים או שנמצאים בתהליך לקבלת היתר – יכולים למצוא את עצמם מגורשים. קיבלנו דיווחים על מקרים שבהם ההיתר הוחרם, תעודת הזהות נלקחה, והאדם פשוט הושלך מעבר לגבול. לפעמים באלימות, לפעמים בלי טלפון, בלי לדעת איפה הוא נמצא. הדברים האלו קורים עכשיו בתדירות הרבה יותר גבוהה מאי פעם".
סיני-ביבלש מוסיפה שמדובר באנשים במצב הישרדות יומיומי: "רבים מהם חיים ברחוב, חשופים לפגיעות, חלקם בזנות. לא מבחירה, אלא כי אין להם שום דרך אחרת להתקיים. כשאין לך תעודה, אין עבודה חוקית, אין דירה, אין ביטוח רפואי. אתה לא קיים". לדבריה, גם הגישה לטיפול כמעט בלתי אפשרית: "רובם לא יכולים לקבל טיפול נפשי או רפואי. אין להם ביטוח, הם לא יכולים לפתוח תיק בקופת חולים. גם מי שחווה טראומות לא נגיש לשום שירות טיפולי מתמשך".
הבעיה, היא מדגישה, אינה רק תקציבית אלא שורשית: "המדינה מתנערת מהם. אנחנו מנסים לתת את המענה – אבל אין לנו מספיק משאבים. רק בתחילת השנה היו לנו 20 תקנים משפטיים לטיפול, הם נגמרו תוך חודשיים. מספר הסירובים עצום, והצורך רק הולך וגדל".
התקציבים לא מספיקים - והקהילה מתרסקת
בתוך ההחמרה הזו, גם בית אל-מים, מהמרכזים הבודדים שמעניקים ליווי שוטף ללהט"ב מהחברה הערבית והפלסטינית, נמצא בסכנת קריסה, עם תקציב שאינו מספיק לצרכי תפעול המקום. חמודי עומר, מנהל בית אל-מים, מתאר עומס הולך וגובר, קו חם שפועל רק מספר שעות ביום, וקהילה שמתרסקת בין הדרה חברתית לגזענות.
בישראל פועלות מספר עמותות להט"ביות בחברה הערבית. במרכזן האגודה למען הלהט"ב, איגי – ארגון נוער גאה הפועל בעשרות יישובים ברחבי הארץ; אלקאוס – ארגון פלסטיני-להט"בי המתמקד בהעלאת מודעות, ליווי נפשי וקיום אירועים תרבותיים; ובית אל-מים, שפועל בעיקר בחברה הערבית בישראל ומספק קו חם, סיוע חירום, ליווי אישי ומרחב בטוח עבור להט"בים דוברי ערבית. ניתן לומר שבית אל-מים הוא הארגון המשמעותי ביותר עבור צעירים אלה.
עומר, מנהל מרכז אל-מים, ארגון שמקבל חלק מתקציבו מהאגודה למען הלהט"ב, וחלקו הגדול יותר מתרומות, מודה כי למרות הרצון והמחויבות כלפי הלהט"ב הפלסטינים הם מצויים במצוקה קשה שהמרכז מתקשה לפתור. "אנחנו מפעילים קו חם עם צוות מתנדבים, עובד סוציאלי, קהילה בחיפה ובתל אביב, מארגנים אירועים בחגים, מפגשים עם דמויות מהקהילה – אבל התקציב פשוט לא מספיק". זאת בנוסף לחשש בקרב עמותות הסיוע כי גם המשרד לשוויון חברתי ימשוך תקציבים המיועדים לארגוני להט"ב.
"לפני המלחמה ניסינו לפרסם קמפיינים אבל נתקלנו באיומים, הרס שלטים, וניסיונות אלימות", מספר עומר על הקושי בגיוס כספים. "חלק גדול מאוד מהחברה הערבית לא מקבלת אותנו, וחלק רואה בנו גוף ישראלי. זו מורכבות שקשה מאוד להתמודד איתה".
הסיפור של אלכסנדרה, פיטר, והקהילה כולה, הוא קריאה דחופה לפעולה. אלו אנשים שמנסים לשרוד, ונלחמים על זכותם לחיים בביטחון ובכבוד. כשהמדינה מקשיחה עמדות והארגונים קורסים תחת העומס, עתידם של רבים מהם נותר בסכנה ממשית.
עד שעת פרסום הכתבה לא התקבלה התייחסות ממתאם הפעולות בשטחים ביחס להחמרת הקריטריונים ללהט"בים הפלסטינים.