במסגרת הפעילות של אתר פז"ם לרגל גיוסי קיץ 2012, ניגשנו לארכיון צה"ל ומערכת הביטחון בכדי ללמוד על הגיוס לצה"ל בימיו הראשונים, על האופן שבו הפכו עולים מאירופה לחיילים שלחמו על הקמת המדינה. בארכיון, הנוקט מדיניות של חשיפת החומרים לציבור, נחשפו בפנינו תמונות שחלקן טרם נראו וששכבו שנים ארוכות על המדפים.
מתמונות הארכיון הנדירות אותן אנו חושפים היום ניתן ללמוד לא מעט על הגיוס לצה"ל של אותם ימים ראשונים של מדינה. הן מספרות על האופן שבו גויסו מאות עולי לצה"ל של אותם הימים, על הימים הראשונים של ניצולי השואה בארץ ולמרבה הצער, גם על רגעיהם האחרונים על אדמת ארץ הקודש. בכתבה הזו נחשוף כמה מהפרטים האלו שדלינו מהחומרים יקרי הערך, פרטים שהופכים את רגעי הפרידה ברחבת המתגייסים, את החוויות בשרשרת החיול ואת הטירונות המאיישת להרבה פחות מובנים מאליהם.
משלוש מחתרות לצבא אחד
בימי מלחמת השחרור, הלוחמים היו לוחמי המחתרות – הלח"י, האצ"ל וההגנה. לא ברור היה מי מקבל החלטות ולא היתה הנהגה צבאית אחת. בלהט הקרב, הוקם הצבא, עדיין לא צה"ל, אלא "צבא ההגנה", סוג של אדפטציה של ארגון ההגנה לכדי ארגון צבאי שמגן על מדינה שעוד לא קמה, לכן חסרה בשם המילה "לישראל". במקביל, לוחמי האצ"ל והלח"י ממשיכים להילחם. מדובר בצבא לא מאורגן, אבל שיש לו מטרה אחת ברורה, להילחם על הקמת מדינה.
בתאריך 31 במאי 1948, בעיצומה של המלחמה וכשבועיים לאחר הקמת המדינה, חותם ראש הממשלה הזמנית דאז, דוד בן גוריון, על פקודת הקמת "צבא ההגנה לישראל". הפקודה כוללת הוראה חד משמעית שלא יתקיים כוח צבאי במדינת ישראל זולת צבא ההגנה לישראל ובכך הוא בעצם מפרק את האצ"ל והלח"י מנשקם ומכפיף את כל הלוחמים שלהם והאמצעים שברשותם לצבא ההגנה לישראל.
המתגייסים מגיעים באניות. הבקו"ם: נמל חיפה
במקביל ללחימה העיקשת בכל החזיתות, מתחיל גל עלייה מאסיבי של יהודי שארית הפליטה – ניצולי שואה שעלו ממחנות העקורים באירופה, בצפון אפריקה, בקפריסין וביוון לארץ ישראל. עולים חדשים שבדרכם ארצה, עוד לא ידעו שעוד לפני שהם יספיקו לנשק את האדמה, הם יגויסו לצבא, יקבלו נשק ויישלחו לשדה הקרב.
לאניות העולים שעגנו בנמל חיפה, חיכו נציגי הצבא שערכו לעולים בנמל הליך גיוס מלא שהיה קצר מאוד: קבלת נשק, עשרה כדורים לכל היותר, מדים (אם היו במלאי באותו היום), עליה לאוטובוסים (או למשאיות עופות, מה שהיה) ונסיעה לשדה הקרב. הבנות, נשלחו לקיבוצים לטובת מילוי משימות הגנה וטיפול בילדים.
רישום פרטים אישיים, מילוי פרטי חשבון בנק, קבלת טלכרד, דגימת DNA או קצין מיון לא היו שם. התהליך היה מאוד ברור – מהנמל, לשדה הקרב.
מיון ראשוני לגח"ל ומח"ל
באמצעים הדלים דאז ובמציאות של מלחמה על הקמת מדינה לא היה אפשר להעניק ללוחמים הכשרה כמו שהיה נהוג במחתרות או כמו שנהוג היום. מיון המתגייסים נעשה על פי הניסיון הצבאי והמקצועי שאיתו הם הגיעו ולשתי קבוצות: גח"ל ומח"ל.
גח"ל – ראשי תיבות ל"גיוס חוץ לארץ". מדובר בעולים חדשים מחו"ל, רובם ניצולי שואה, רובם ככולם חסרי הכשרה, הבנה צבאית כלשהי או כישורים חייליים. אלו גויסו מיד לאחר הגעתם ארצה ונשלחו היישר לשדה הקרב, מבלי שיעשה תיעוד לגבי מי הם היו, מהיכן הגיעו ולהיכן נשלחו להילחם. הרבה ממתגייסים אלו לא חזרו מן הקרב בחיים ולהרבה מהם לא היה מי שיזהה אותם וישפוך אור על זהותם ולכן נקברו כאלמונים מבלי שייזכר שמם.
קבוצת מתגייסים נוספת הייתה "מח"ל" – מתנדבי חוץ לארץ, קבוצה שהורכבה מיהודים ולא יהודים שחשו צורך לבוא ולעזור בהקמת המדינה שבדרך. רבים מהם בעלי ניסיון משירות בצבאות זרים שהיו ממקימי החילות המקצועיים בצה"ל – חיל האוויר, חיל הים, חיל התותחנים וחיל השריון. רב אנשי צוות האוויר של צה"ל בימי מלחמת העצמאות הורכב מאנשי מח"ל אשר היו טייסי מילואים של הצבא הבריטי ולכן, עד היום חיל האוויר הישראלי בנוי על מודל בריטי.
מספר אישי – לא מאז ומעולם
מיד לאחר סוף מלחמת העצמאות, פורק צה"ל והוקם מחדש, הפעם מאורגן יותר ומסודר יותר, הושמה הקפדה על רישום החיילים וכל חייל קיבל מספר אישי. בלשכת הגיוס (שהספיקה להעתיק את מיקומה מנמל חיפה למרכז הארץ), היה לוח שעליו נכתבו המספרים האישיים עם גיר, המתגייסים לצבא הצעיר צולמו כשתחתיהם הלוח עם המספר האישי. השיטה הזו החזיקה עוד שנים רבות לאחר מכן.
