בימים כתיקונם המוות מתקבל כשלב רחוק המצוי אי שם בקץ החיים, אך בקיץ האחרון נוכחותו הלכה וגברה. עבור כמה אנשי מילואים, העיסוק במוות תפס את מרבית שעות היממה. 67 מהחיילים שנהרגו במבצע צוק איתן עברו תחת ידיהם של אנשי תחנת איסוף החללים (תא"ח) ביחידת הקבורה של פיקוד הדרום (יק"פ). אלו ניקו את גופותיהם משרידי דם, רקמות או פיח בכדי לבצע את זיהוי החללים והבאתם לקבורה. "יש לי שלושה ילדים. אחד מהם אמר פעם לאשתי שהתפקיד שלי הוא לרפא מתים", מספר רס"ל (מיל') סלומון המשרת ביחידה. המפגש הישיר עם חזותו המבעיתה של המוות מותיר במשרתים ביחידה מטען אשר מלווה אותם גם ביציאתם הביתה ובחזרה לחייהם.
סלומון משתף בבית בחלק מהדברים שעוברים עליו בימי המילואים האלו. את התחושה הכללית שליוותה אותו בעודו ממלא את תפקידו במילואים, העלה אל הכתב ופרסם בפוסט בפייסבוק.
"אני שעל אצבע ראיתי טבעת
ואת ההקשר והטרגדיה חזיתי נובעת
אני שאת שמו שמעתי עוד קודם
משפחתו האוהבת יודעת.
אני שבכיסיו מיששתי מכתבי אהבה
לאם, לרעיה, לבן ובת
אני שאת מראות תוצאות הקרב אנצור ואשמור באמתחת.
אני הוא המבקש מכם - אנא אהבו,
חיו ונצלו את העושר הזה - חיים!
איש איש באמונתו, באהבתו, בדתו, בייחודו ודמיונו.
כי ייתכן שאין מחר
ואפילו שעה נוספת היא בונוס"
"הטקסט שכתבתי מתמצת את כל הרגשות שעוברים לנו בראש", מספר סלומון. "אנחנו רגילים להתמודדות עם מוות, אבל אחרי שחזרתי הביתה, שאלתי את עצמי - מה ראיתי בעצם? הפרסום של הטקסט הזה בפייסבוק יצר רעש גדול, מכיוון שהאנשים שמנותקים מהמראות האלה ורואים את פני החלל בעיתון, מבינים לפתע שגם לאנשים שמקבלים את החלל עם מותו ומזהים אותו יש פנים".
טופס מוות
השקט היחסי והימצאותו של מקרר עמוס כל טוב משכיחים לרגע את הידיעה שבמקום זה מתגלים המראות הקשים ביותר. "אנחנו מקבלים לטלפון האדום הודעה לפיה קרה אירוע כלשהו, בו היה מספר הרוגים מסוים ואז אנחנו מתחילים בנוהל קליטת חלל", מסביר רס"ל (מיל') קובי שטרן, מפקד התחנה לאיסוף החללים. "יחידת הזיהוי שלנו מחולקת לכמה צוותים: צוות טביעות אצבע, רישום של יומני מבצעים, יומן חללים ועוד", הוא מפרט. "אנחנו לא מטפלים בשני הרוגים בו־זמנית, כך שבמידה ומגיע יותר מהרוג אחד, האחרים ממתינים באמבולנס עד שנסיים לטפל בהרוג הראשון".
הפרדה זו הינה מהותית מפני שאם לא תתבצע, עלולה להתרחש טעות בזיהוי. לטעות כזו, הם יודעים, יש מחיר כבד. "אנחנו לא רוצים שיהיה בלבול בין ההרוגים. כשאנחנו לוקחים טביעת אצבע של הרוג, אנחנו מקריאים נתונים הכוללים בין היתר את מספר החלל, שהוא מספר שניתן לו מרגע הגיעו לכאן ומבחינתי זה השם שלו. אסור לעולם שחלל יקבל זהות שגויה וייקבר בקבר של מישהו אחר", מדגיש שטרן נחרצות.
עבודתם של אנשי היחידה מתרחשת גם מחוץ לאותו חדר ומתחילה כבר באמבולנס שמביא את ההרוגים. מלבד מטחי הפצמ"רים מעזה, טמונה למילואימניקים סכנה נוספת בעת הטיפול בחללים. "אני עולה לאמבולנס ומוודא שאין על ההרוגים אמל"ח. אם יש, החבלן שלנו בודק את הגופה ומבצע סילוק פצצות. אם נטפל בהרוג שיש עליו נשק, הוא עלול להתפוצץ ובכך נסכן את עצמנו", אומר שטרן. "לאחר שווידאנו שעל ההרוג אין אמל"ח, אנחנו בודקים אם יש עליו אישור מוות. לפעמים האישור מתבצע בשטח על ידי רופא ואם לא, יש לנו רופא שחותם על אישור קביעת מוות. האישור הזה נדרש כל עוד החלל לא איבד צלם אנוש, כי אז ברור שהוא מת".
שלב מכריע בזיהוי החלל הוא העדויות האישיות. "לאחר ניקיון הידיים, נוטלים מהחלל טביעת אצבע", מסביר שטרן. "אנחנו שולחים אותה לתל השומר, שם שמורות טביעות האצבע המקוריות של כולנו מהבקו"ם ולאחר מספר דקות מתקבלת תשובה לגבי ההתאמה בין האצבע של הגופה לזו של החייל. לאחר מכן, אנחנו מנקים את פני ההרוג על מנת להחזיר את צלם האנוש, ולאפשר לחיילים מהיחידה לזהותו לפי היכרות אישית".
המעמד מול גופה שהייתה זמן לא רב לפני כן אדם חי ונושם, אינה קלה גם לאנשי היחידה, אך עבור החיילים שזומנו לזהות את אחיהם לנשק, היא עלולה להיות מרסקת. "היו לנו מקרים שחיילים הגיעו וראיתי שהם נורא חיוורים והסיטואציה לא נוחה להם. יש לחלקם נטייה להגיד שהם מזהים את החלל גם בלי להסתכל והם אינם יודעים איך להגיב למראות האלה", מרחיב שטרן. "בתהליך הזיהוי יש כללים חוקיים והלכתיים על מנת שלא תהיה עדות מוטה. אם שני העדים ייכנסו יחד לחדר ואחד מהם יגיד שהוא מזהה את החלל, השני אוטומטית יצטרף לדבריו. לכן אנחנו מכניסים כל עד בנפרד", הוא מוסיף. "יש לנו צוות של שלושה אנשים שמהווים בית־דין. מוודאים שהעדות נמסרת כהלכה ושהעדים אכן מביטים בפני ההרוג. לאחר שהם נשאלים לשמו, רמת ההיכרות איתו ופרטיהם האישיים, הכול נרשם ביחד עם אישור המוות, אישור סילוק פצצות מחבלן וכן פרטים טכניים על המקום בו נלחם החייל ועל האופן בו הגיע ליק"פ. כל זה מאוגד בטופס מיוחד שנקרא 'טופס מוות'".
כשצמד המילים "טופס מוות" מהדהד, קשה שלא לתהות איך ניתן להכיל את האירוע הדרמטי בטופס ביורוקרטי המחולק לסעיפים. "זה הטופס הכי מזעזע בצה"ל, הוא סכמטי וטעון רגשית. כשאומרים למישהו מהצוותים שיש 646, הוא ייכנס למוד טרגי, מכיוון ש־646 הוא מספר הטופס הזה, מספר המוות".
בלי טלפונים
הטרגדיה אותה חווים אנשי היחידה אינה מסתיימת עם מותו של החלל. נראה כי גם במציאות אכזרית בה המוות נכפה על בחורים צעירים, עדיין יש מקום לכבוד ואצילות אחרי לכתם. כאשר חסר איבר מסוים בגופה, דולקים אחריו אנשי יחידת הסריקה של היק"פ ומגיעים לשטח על מנת למצוא את החלקים הנותרים. "יש לי אחריות עליונה להביא את החלל שלם", אומר שטרן. "חשוב שהמשפחות יידעו שבנם נקבר שלם, בלי שחלקים ממנו יישארו בשטח". אל השיחה מצטרף סגן (מיל') גדי קלרמן, סגן מפקד פלוגת הזיהוי בתחנה. לטענתו, להבאת חלקי הגופה הנותרים מהשטח יש חשיבות לאומית. "אנחנו רוצים למנוע מצב שבו האויב ינפנף בחתיכה קטנה שנותרה מהרוג שלנו ויציג זאת כניצחון. חמאס מחפש דברים כאלה ואנחנו לא רוצים להגיע לעסקאות של שחרור שבויים תמורת חלקי גופות", הוא מצהיר.
ברקע נשמעת אזעקת צבע אדום המהווה פסקול שגרתי לצליליו עובדים לאחרונה אנשי היק"פ, לא פעם תוך סיכון חייהם וסיכון שלמות הגופות. "כשהאמבולנסים בחוץ עם הגופות אנחנו יוצאים תחת אש וחוזרים ליחידה. היו לנו מקרים בהם הגיעו הרבה הרוגים והכנסנו את כולם במהירות, השכבנו אותם על החמורים (מיטות גבוהות המשמשות מעמד לגופות) כדי לא לשהות זמן רב בחוץ".
השעות עוברות וסגן קלרמן, באופן תמוה מעט, נשכב לתנומה קצרה על אותם החמורים. הוא נראה שלו, כאילו לא מוטרד ממה שהונח על אותן המיטות בדיוק. "צופה מהצד יתקשה להבין את שינוי המצב, מרגיעה לטיפול אינטנסיבי בהרוגים", טוען רס"ל שטרן. "כשמתקבלת הודעה על הרוג, רואים את השינוי במצב הרוח לפי הבעות הפנים", הוא מסביר. "מיד הרצינות שוטפת את הפנים, ושלושים אנשי היחידה שלנו שמטפלים בהרוגים לא ישמיעו ציוץ. ההנחה אומרת שצריך לקחת את הכול ברצינות, איש לא מתבדח ואין דיבורים למעט דיבור מקצועי".
במהלך הטיפול בגופות אסורה הכנסת טלפונים. נראה כי חרושת השמועות ב-what's app מהווה תמרור אזהרה ביחידה שחייליה מקפידים לשמור על המתחם הרגיש מפני הדלפות. "בעידן ה-what's app אנחנו בתחרות נגד הזמן", מדגיש שטרן בקול חמור. "אנחנו לא רוצים להגיע למצב בו יקירי ההרוגים יקבלו את הבשורה בהודעה כזו עוד לפני שהגופה הגיעה אלינו. לכן יש חשיבות למיקום שלנו סמוך לגדר המערכת כדי למזער את זמני ההמתנה להרוגים ולוודא שהמשפחות יידעו על מות יקירן רק מקצין הנפגעים".
כחלק ממעטה הפרטיות והסודיות העוטף את היחידה, הכניסה אסורה למי שאינו מעורב בתהליך זיהוי הגופה. בהתאם לכך, חיילים רבים ממתינים בחוץ ובהם גם מפקדים בכירים. "יצא לי כבר לסלק תתי־אלופים שאמרו לי 'זה החייל שלי, אני רוצה לראות אותו', ואמרתי להם 'לא, כאן אסור להיות'", נזכר שטרן. "גם הרבצ"ר נכנס אך רק לצרכים מקצועיים וראה את מה שצריך לעשות. הוא מאוד מכבד אותנו והבין שעליו להמתין בחוץ. איש אינו נכנס למעט העדים שמהם אנחנו מבקשים שיכנסו לצורך זיהוי הגופה", הוא אומר. "זהותו של החלל נשארת לאורך כל התהליך כמספר שאותו הוא מקבל עם כניסתו בשער המחנה, ורק בסוף התהליך אני יודע בוודאות מהי זהותו".
זה לא קשה להתייחס לאדם שהייתה לו אישיות כמספר?
"להפך. יצירת הנתק הרגשי בין האישיות של האדם ובין הגופה שאנחנו מקבלים מקלה מאוד. אנחנו לא צריכים לדעת איך קראו לחייל, גילו, איפה שירת וכיוצא בזה. הרבה יותר חשוב דווקא ליצור את הנתק כדי שהעניין יהיה טכני ופחות רגשי", אומר שטרן.
היחידה כפופה אמנם לרבנות הצבאית, אך לא משרתים בה דתיים בלבד. חבריה מגיעים מרקעים ומקצועות שונים, אך דבר אחד מאחד אותם: המחויבות לטפל במת בכבוד. "אני כלכלן בחיי האזרחיים ויש פה גם רופא, מוזיקאי, עורכי דין ואפילו פוליטיקאי שלא נכנס לכנסת", מפרט שטרן בקריצה. "הזיקה שלי לנושא נולדה בשנת 1989. קו 405 הידרדר לתהום בסמוך לקריית יערים, כשמחבל הפיל את האוטובוס וגרם למותם של 16 נוסעים. מאותו רגע הנושא הפך קרוב ללבי והתחלתי להתנדב בזק"א. התעסקתי בזה כי הייתי בסיטואציה חסרת אונים, ואני לא אוהב להיות חסר אונים", הוא מתאר בפתיחות. "יש האומרים שעבודתנו שוחקת, אך בעיניי לא כך הדבר. כשאנחנו מתייחסים אליה כאל מלאכת קודש, היא לא שוחקת ואיש לא יעשה זאת במקומנו. מצד שני, זה מכרסם משהו מהנפש", מודה שטרן. "הגעתי לכאן עם מטען של דאגות: הילדים, העבודה והאוברדראפט בבנק. כשמגיע ההרוג הראשון, החיים שלך זזים הצידה, ברגע שאתה יודע שיש משפחות שאיבדו את היקר להן".
מראות, ריחות ופרצופים
אחרי שנים רבות של חשיפה למראות המוות, אלו הפכו לשגרה. נדמה כי אצל חלקם, דווקא הריחות הם אלה שמותירים חותם עז. "כשנפל פצמ"ר בשטחי כינוס חלק מההרוגים הגיעו בתוך שקי שינה וחלק על מזרנים", נזכר שטרן. "הם הועמסו על אמבולנס אחד ובאותו אמבולנס הייתה שלולית דם, שגרמה לצוות התחנה לעבוד כשעתיים וחצי כדי לנקות את כל שרידי הדם והרקמות. על מראות כאלה אפשר להתגבר, אבל הריחות יותר קשים. יש ריחות שלא עוזבים אותך", הוא מספר בקול חרישי. "אף אחד אחר לא יוכל להבין זאת לעולם".
לעומת זאת, בעבור החיילים החדשים ביחידה, המראות מזעזעים לא פחות מהריחות. "היה פה חייל שלא היה מסוגל לראות חלקי גופות", מתאר שטרן. "כשנותרה רק אצבע מהרוג הוא עטף אותה בטישו כך שרק הכרית שלה נשארה גלויה, כדי שיוכל לבצע טביעת אצבע. הוא מצא את הטכניקה להתגבר על הפחד וזה מעורר הערצה בעיניי".
שטרן זוכר בבהירות את הפעם הראשונה בה הגיע ליחידה הרוג במהלך מבצע צוק איתן. נראה כי למרות ניסיונו המקצועי הקושי נותר בעינו. "זה קרה בשבת בבוקר, באמצע התפילה", הוא נזכר. "ההרוגים היו אמוץ גרינברג והנהג שלו אדר ברסנו, הם הגיעו אלינו כעבור שעתיים והטיפול בהם היה קשה. אין הבדל בין המקרה הראשון במלחמה לבין האחרון בה. הטרגדיה היא אותה טרגדיה, המשקעים הם אותם משקעים, אי־אפשר להתרגל לדברים כאלה אף פעם".
העבודה ממשיכה ללוות את שטרן גם כשהוא יוצא לביתו ומביט במסך הטלוויזיה. "כשחזרתי הביתה אחרי ארבעת הימים הראשונים של המבצע ראיתי במהדורת החדשות את ההרוגים בהם טיפלתי באותו יום, ולא יכולתי להסתכל עליהם כי אני זכרתי אותם אחרת", מספר שטרן בגילוי לב. "איך אפשר להסתכל על הפנים הצעירות האלה בצילום כשאתה זוכר את הפרצוף שלו מרוסק? מאז אני לא מסוגל להסתכל על פני ההרוגים".
הומור שחור
הרגישות הרבה למשפחות החללים מתחדדת כאשר חיילי היחידה חווים את הדאגה לשלום יקיריהם בעצמם. לרבים מהם יש קרובים הנלחמים בעזה וקשה להימנע מהחשש שיגיע הרגע בו יאלצו לטפל גם בהם. "כשמגיע אלינו הרוג ואחד מאתנו יודע שאחיין שלו נמצא בעזה, לא מעניין אותו שם ההרוג, אלא האם היחידה ממנה הגיע היא היחידה של אחיינו. אם לא, הוא יכול לעבוד יותר ברוגע. אם כן, אפשר לתאר איזו טראומה זו לפתוח שקית ולראות אם מדובר ביקר לך", אומר שטרן, "אפשר לדמיין את זה, אבל אי־אפשר להרגיש את זה".
חוויה דומה לזו שמתאר שטרן חווה סגן (מיל') קלרמן, אשר זיהה במקרה את גופת שכנו, סמ"ר נועם רוזנטל ז"ל. "הטיפול בו לא היה שונה מבחינתי מטיפול בכל הרוג אחר. החבר'ה פה לא ידעו עד הלוויה שזיהיתי אותו, כיוון שעשיתי את ההפרדה כל עוד אני מטפל", מבהיר קלרמן. "כשטיפלתי בגופות במבצע הבחנתי בטלפון שמצלצל ובטבעת נישואין על אצבע, כלומר הבנתי שיש פה אישה מאחוריו. כל עוד הם אלמונים, אתה עובד יחסית כמו רובוט, אך כשמקבלים ד"ש מהבית זה נותן לך זבנג תוך כדי העבודה".
לצד אנשי התחנה לאיסוף החללים, פועלת ביק"פ יחידה העוסקת בעבודה טעונה לא פחות – היחידה לזיהוי חללי האויב. "חיילינו שמטפלים בגופות המחבלים יושבים בנפרד מאיתנו כדי שלא תהיה השוואה בין חיילי צה"ל ובינם", מסביר שטרן. "אנחנו מטפלים בגופות שלהם כי כל אדם נולד בצלם, גם אם היה מחבל ואין בנו גרם של שיפוטיות כלפי מי שאותו אדם היה טרם מותו".
היטמעות המוות בחיי היום־יום של המשרתים ביחידה מפתחת אצלם מנגנוני התמודדות ייחודיים. לעתים לא נותר להם אלא להשתמש במגננה המוכרת: הומור. "מדובר בהומור גרדומים טיפוסי, הומור שרק מי ש'חי' מוות ושכול יוכל להבין", מדגיש שטרן בחיוך מהול בעצב. "כשאנחנו מצטלמים, אנחנו לא אומרים צ'יז אלא גופה", הוא מדגים. "רוב האנשים ביחידה מגלים שהם לא פוחדים מהמתים ומי שפוחד לא נשאר ביחידה. אני חושב שאין מה לפחד מהמוות, כולם עוברים את השלב הזה בהצלחה".